שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    שסע בחברה מביא לפילוג גם בצבא

    מתי איבדנו את הסולידריות? חיילים יתקשו להילחם אם הם לא יאמינו שמאחורי הפקודה עומדת מנהיגות שניזונה מאחדות. ימים חשובים אלה יקבלו משמעות נוספת אם נניף בהם את דגל האחדות והסולידריות

    71 שנה וכלום לא השתנה. מדינת ישראל ידעה ויודעת במשך שנות קיומה מלחמות, מבצעים, עימותים וקרבות בהיקף נרחב. גם לקראת היומיים המיוחדים הללו, יום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל ויום העצמאות הצמוד לו בקשר בל יינתק, גם בשנה ה-71 לעצמאות ישראל, עדיין חלקים רחבים מהשכנים הקרובים והרחוקים של ישראל לא מוכנים לקבל את נוכחותנו כאן כמדינה עצמאית. ניתן להניח, שלפחות חלק מאותם שכנים יתקשו לקבל אותנו כאן גם בעוד 71 שנה.

     

    ההסלמה של הימים האחרונים בירי מרצועת עזה, או כפי שאוהבים לכנות זאת אצלנו "הסבב" האחרון מבין שורת הסבבים התכופים של השנה האחרונה, מזכירה לכולנו את העובדה המצערת שאנחנו ממשיכים לחיות על חרבנו. אפשר להתווכח על המשקל של המדיניות הישראלית לאורך השנים במצב המדיני והביטחוני, אבל אף אחד לא יודע לתת תשובה אם לנצח נחיה על חרבנו.

    יו
    יו"ר קק"ל דני עטר (צילום: חיים ורסנו, מערך הסברה, קק"ל)

    העימותים הצבאיים גבו מאיתנו לאורך השנים קורבנות רבים וקשים. מיטב בנינו הקריבו את חייהם בהגנה על גבולות המדינה, בשמירה על ריבונותה וביטחונה, וגם על האינטרסים הביטחוניים. רבים נפצעו פיזית ונפשית במערכות ישראל ולא מעט מהם נושאים עימם לאורך שנים ארוכות את הפגיעות הללו. עבורם הקרב לא הסתיים מעולם.

     

    הייתי בפלוגה ב' בגדוד 13 של חטיבת גולני כשנכנסנו ללבנון במלחמת לבנון הראשונה לפני 37 שנה. אני זוכר היטב את הימים המתוחים של ההמתנה לפני הפקודה להיכנס ללבנון. את הדריכות והמתח, ובעיקר את אי הוודאות. את המחשבות על הלא נודע שמצפה לנו מעבר לגבול. את הניסיון להעריך את מידת המוכנות המבצעית של הפלוגה ואת הזיכרון של אלה שמחכים לנו בבית.

     

    אני זוכר גם את הלוחמים בפלוגה שנכנסים בנגמ"שים ללבנון לקול צהלות השמחה של תושבי הכפרים בדרום לבנון במה שנראה בתחילה כמו טיול שנתי על מדי צה"ל. הטיול הפך במהרה לקרבות קשים ועקובים מדם בצידון, כפר סיל ודאמור. ראינו חלק מחברינו לפלוגה מוסרים לנגד עינינו את חייהם ואחרים נפצעים. המראות הללו לא עוזבים אותי כבר 37 שנים וספק אם אי פעם יעזבו.

     

    הסולידריות מעניקה ביטחון ללוחם

    המלחמה ההיא הפכה מהר מאוד לסלע מחלוקת פוליטי. הקרבות הפוליטיים שהתפתחו מיד לאחר סיומה היו לא פחותים מהקרבות בשדה הקרב. הדיון שהתפתח סביב נחיצותה של המלחמה ההיא, המאורעות שליוו אותה והוויכוח בעניין השהות בלבנון והקורבנות שגבתה - כל אלה היוו תחמושת בלתי נגמרת לקרבות ששיסו את החברה הישראלית.

     שטח הכינוס של צה
    כוחות צה"ל בגבול עזה(צילום: רויטרס)

    האחדות והסולידריות, שמאפיינות את עם ישראל בזמן מלחמה, פינו מקומן לעימותים מכוערים בין ימין לשמאל, שקרעו את החברה הישראלית ופגעו קשות במרקם העדין שממנו היא עשויה. יותר מזה. המחלוקות הפוליטיות פיצלו את החברה הישראלית ופגעו בסולידריות בינה לבין לוחמיה. רק מי שהיה בשדה הקרב יכול להבין את חשיבות תחושת הביטחון שמעניק העורף ללוחם בחזית כאשר אותו לוחם יודע שעומד מאחוריו עורף שנמצא בחזית אחידה, הסולידריות הזאת היא זאת שמנחה אותו ומעניקה לו את הביטחון בצדקת הדרך.

     

    מבחינה זאת כלום לא השתנה. לוחמי צה"ל שניצבים בימים אלה בחזית הדרומית וגם אלה שבחזית הצפונית, מודעים למתרחש והם חלק מהחברה הישראלית. גם הם רואים ומרגישים את אותה תחושת פילוג שאוכלת כל חלקה טובה אצלנו. הוויכוחים והפלגנות הפוליטית חדרו לנושאים הביטחוניים, כאילו מדובר בצרכים ביטחוניים שונים ממחנה למחנה. חישבו על אותו חייל שצריך בימים אלה לשבת בצריח של טנק מול עזה או על החייל בסוללת כיפת ברזל. כמה רעשי רקע של חוסר סולידריות וחוסר הסכמה הוא צריך לשמוע בזמן שהוא צריך להיות מרוכז במשימתו. מישהו מבין אלה שהיה חשוב לו להשמיע את דעתו המלומדת בכלל הקדיש אי פעם מחשבה מה זה עושה לחייל בחזית?

     

    כוחנו באחדותנו

    מתי איבדנו את האחדות והסולידריות שכה אפיינו אותנו בשנותיה הראשונות של המדינה? תחושת הכוח? תרבות השפע שקידשה את הכסף על חשבון הסולידריות החברתית? מה קרה לנו שהפכנו מחברה סולידרית וצנועה לחברה כוחנית שרבים בתוכה רואים את עצמם ולא את האחר? האם זו גזירה משמים או שניתן לחזור לימים של פעם של חברה סובלנית, מאוחדת, כזו שרואה גם את צרכי האחר, ומבינה שכוחה באחדותה?

     

    צבא במדינה דמוקרטית נשלח להילחם על ידי הממשלה שנבחרה על ידי העם. חיילים יתקשו להילחם אם הם לא יאמינו שמאחורי הפקודה להילחם עומדת מנהיגות שניזונה מאחדות ומסולידריות. צה"ל הוא כידוע צבא העם. החיילים שמרכיבים אותו, הן המערך הסדיר והן במילואים, הם חלק הומוגני מהעם. הם ומשפחותיהם. פילוג ושסע בחברה הישראלית פירושו פילוג גם בצבא. זו אותה ישות ולא ניתן להפריד. ספק רב אם כל אחד הרואה את עצמו חלק מהמנהיגות זוכר את זה בכל פעם שהוא בוחר לתקוף מישהו או משהו שהוא נגדו. אחדות וסולידריות נבנות מהזיכרון הזה.

     

    ביום הזיכרון הקרוב נדליק נר זיכרון לזכר הנופלים במערכות ישראל ובצמידות מצמררת נחגוג את יום עצמאותנו. הימים החשובים הללו יוכלו לקבל משמעות נוספת אם נדע להניף בהם גם את דגל האחדות והסולידריות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים ורסנו, מערך הסברה, קק"ל
    דני עטר
    צילום: חיים ורסנו, מערך הסברה, קק"ל
    מומלצים