כדורגל בשישי וטלפון מרה"מ: הדברים הכי ישראליים בספורט
לכבוד יום העצמאות ה־71, חמישה מאפיינים של הספורט הישראלי שהופכים אותו להכי שלנו בעולם: משירי האוהדים ביציע ועד אלו שצועקים על המסך אחרי עוד הצלחה או כישלון אולימפי
כדורגל בשישי
אחרי הקוסקוס/בירה/קניות של צהרי יום שישי ולפני בית הכנסת של הערב יש שעת קסם שבה מתרחש מחזה מרהיב: מאות מגרשי קט־רגל בבתי־ספר ובשכונות ברחבי הארץ מתמלאים באלפי גברברים חמושים בחולצת ברצלונה/תריסי מוטי, שנצמדת לכרס חביבה, המתרוצצים על האספלט בניסיון להזכיר שהשמאלית שלהם עדיין חדה.
החוקים קבועים. תמיד יפרוץ ויכוח על פנדל, בכל מגרש יש בועז, שחקן גנרי כלשהו שפעם שיחק כמה חודשים בבוגרים של צפרירים חולון ו"רבאק, אי־אפשר לעצור אותו", ויש גם את השוער שמעשן בזמן שהכדור בחצי של היריבה.
נספח: יש שכונות שהולכות על כדורסל שלוש על שלוש (כולל סמנכ"ל תפעול שמחקה את המוב של סטף קרי), וכאלה שהצליחו להתקמבן על נוף עברו לאופניים (כולל החליפות הכי צמודות ומגוחכות בתבל).
"אין לך מושג"
ביטוי ישראלי־עברי יעיל ואפקטיבי בשלל סיטואציות. אפשר לסנן אותו במגרש לעבר המגן ששוב הגביה אל אזור התעשייה הסמוך, להטיח אותו במסך אחרי ליי־אפ כושל של הזר שהגיע לפני יומיים, ואפילו להשתמש בו כשאתה עצמך נמצא על המסך כפרשן מלומד ומתעמת בלהט עם קולגה.
ישראלים זה עם דעתן, אבל הוא קודם כל אוהב לנצח בוויכוח. "אין לך מושג" זה ביטוי מהסוג שלא אומר כלום (וגם לא דורש ממך להוכיח שלך יש), אבל אם תאמר אותו מספיק בפסקנות, אתה בדרך לניצחון.
נספח: "אפס!", "תקשיב לי טוב", "נשבע לך, אני כבר בועט יותר טוב".
טלפון מראש הממשלה
מאז הקלאסיקה הנצחית "הלו פיני, זה אריק", ועד ביבי מתקשר לערן זהבי אחרי ניצחון במחזור 2(!) של מוקדמות(!!) אליפות אירופה, העסק רק הולך ומתחרפן.
תערובת משעשעת של צמא אובססיבי להצלחות, פופוליזם פוליטי חפוז והבנה קלושה בספורט, גורמים לכך שכל ניצחון בתחרות בינלאומית שנעה על הציר שבין זניחה ל"אף־ספורטאי־בכיר־לא־הגיע־כי־מדובר־בגראנד־פרי־שתקוע־באמצע־העונה", הוא סיבה מצוינת לטלפון נרגש ממשרד ראש הממשלה כשבממתינה מצפצפת שרת הספורט. השילוב של קו טלפוני משובש, ספורטאי מתנשף וראש ממשלה עם בדיחות סבא הוא פוטנציאל לרגע הטלוויזיוני של השנה.
נספח: עניין של חודש־חודשיים, ואתם מקבלים טלפון מראש העיר אחרי גול של הילד במשחק אימון של ילדים ג'.
מומחים אולימפיים
אי־אפשר שלא להתפעל מהמהירות שבה כולנו הופכים למומחים אולימפיים. ארבע שנים אנחנו לא זורקים חצי מבט לכיוון של האתלטים, הג'ודוקאים, לוחמי הטקוואנדו, השייטים או המתעמלות שלא אכלו משהו טעים כבר עשור. אבל מהרגע בו מתחילה האולימפיאדה ובאוויר מתפזר ריח של מדליה, אנחנו הופכים למעריצים ותיקים.
איך זה לידי ביטוי? בדרך העממית ביותר שאנחנו מכירים - לצרוח על הטלוויזיה משפטים כמו "וואזארי, ברור שוואזארי!", או "יש לנו בעיה ברוחות חזקות".
וכשהספורטאים האולימפיים שלנו נכשלים? אז כבר נשלפות הציפורניים ואיתן ההסברים המקצועיים על "חפיפניקיות", "מנטליות" ו"חלוקת כוחות שערורייתית". העובדה שזו הפעם הראשונה שבה הצלחת לראות ריצת 400 מטר עד הסוף היא די שולית במקרה הזה.
נספח: הקינוח מגיע אחרי הפרישה. אז כבר אפשר לשכוח אותם לגמרי ולאפשר להם להתפוגג בשקט תוך כדי עבודתם בסופרמרקט.
שירי אוהדים
לא משנה אם זו טריבונה של 74 איש בשכונת צור־שלום או היציע המזרחי בטדי –
שירי אוהדים משקפים חוויה ישראלית אותנטית.
מה יש בהם, התבלין הסודי שהופך אותם למיוחדים כל כך? פואטיקת רחוב שיש בה רומנטיקה (הנה לכם המקום שבו גברים מביעים רגש משתפך), התגייסות פנאטית מלווה בקריצה וכמובן המון הומור. מי שלא קופץ, סתם משבית שמחות.
נספח: לא, שירים גזעניים זה סתם מבחיל.
לפנייה לכתב/ת 
