שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    תחתית טבלת המבקרים
    מבקרי קולנוע — דאגו להבהיר לנו היוצרים עד היום — הם הטפילים, הג'ובניקים והמרושעים של התעשייה. אז מה פתאום עושים עליהם פתאום סרטים?

    . (מתוך הסרט מה שהיא אמרה )
    מתוך הסרט "מה שהיא אמרה"(מתוך הסרט מה שהיא אמרה )

     

    1.

    בפסטיבל דוקאביב, שייפתח בהמשך החודש, יוקרן הסרט התיעודי "מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל". פולין קייל הייתה מבקרת הקולנוע הנודעת והמאיימת של ה"ניו יורקר" בין 1967 ל־1991 — מושא הערצה של רבים, מושא שנאה של רבים עוד יותר — ורק מלקרוא את שם הסרט, ועוד לפני שצפיתי בו, נתקפתי הלם קל. רגע, רגע, ממתי עושים סרטי תעודה על מבקרי קולנוע? לתומי חשבתי עד כה שמבקרי קולנוע הם הצד המתעד של תעשיית הקולנוע ולא הצד המתועד. הם אלה שכותבים על, ולא אלה שכותבים עליהם. ומה פשר הכותרת "האמנות של פולין קייל"? ממתי כתיבת ביקורת היא "אמנות"? בתור מבקר קולנוע (שהשנה, אגב, מציין 30 שנה במקצוע הזה) הייתם חושבים שאשמח לגלות שהמעמד המקצועי שלנו שודרג, ושאנחנו, מעתה, אמנים. זהו? היוצרים והמפיקים כבר לא יקראו לנו "טפילים", "עלוקות" או "אוכלי חינם"? עכשיו אנחנו אחיהם לאמנות וליצירה? עכשיו גם אותנו ינציחו. סרט תיעודי? קטן עלינו. אני רוצה רחוב על שמי. ובכל זאת, נראה שהיוצרות התהפכו, ליטרלית. משהו כאן לא נראה לי נכון. אני מגדיר את המבקרים כ"תומכי הלחימה" של עולם הקולנוע. "תומכי לחימה" זה מושג יפה שהומצא בצה"ל כדי להחליף את "ג'ובניקים", שהפך קצת לכינוי גנאי. אני יכול בקלות לדמיין סרט תעודה על גיבורי מלחמה שפקדו על צבאות, או יצאו בגבורה למשימות נועזות, אבל אני מתקשה לדמיין סרט שמספר את סיפורו של בקר הטיסה או קצין המודיעין שישב בעורף וניתח (בכישרון ובחדות עין) את הדאטה שהגיעה במהלך הפעולה ועזר להעביר מידע שהועיל למהלך המבצע. אתם מכירים את כל שרשרת הפיקוד שניהלה את מבצע אנטבה, מראש הממשלה ועד למפקד הכוח וסגנו. אבל מעולם לא העליתם על דעתכם לשמוע את סיפורו של מפענח תצלומי האוויר, שבלעדיו הפעולה בוודאי היה נגמרת בכישלון. ככה אני חושב על המיקום של מבקרי קולנוע בהיררכיה הקולנועית. אף מבקר לא טועה לחשוב שהוא רמטכ"ל או לוחם סיירת. אנחנו כאן בשביל העבודה המשרדית, האלמונית וכפוית הטובה — להיות הראשונים שמוחאים כפיים במקרה של הצלחה, וגם כדי להיות השעירים לעזאזל במקרה של כישלון. אז מה פתאום סרט?

     

     

    2.

    אנחנו רגילים לכך שבעולם היצירה דמות המבקר תוצג בתור הנבל. זו דמות שתמיד תהיה מרושעת, צינית, חסרת לב — אבל שנונה. היא תהיה האנטגוניסטית, ולא הפרוטגוניסטית. הייצוג הזה מקובל עליי — מעולם לא חשבתי ליזום קמפיין אינטרנט שיפסיק את הדמוניזציה, הסטריאוטיפיזציה ואת השיימינג של המבקרים ויציג אותם פעם אחת בתור בני אדם. אף אחד לא הולך להיות מבקר כדי לזכות באהבת הקהל או בהערצתו, ומי שכן, לא ישרוד במקצוע. מבקרי קולנוע אולי יקבלו תשואות, אבל רק אחרי מותם, ומתוך נימוס בלבד.

     

    . (Anton Ego Ratatouille צילום באדיבות yes)
    יוצרי קולנוע כמעט לא כותבים על מבקרי קולנוע(Anton Ego Ratatouille צילום באדיבות yes)

     

    למרות שדמויות של מבקרים נכתבות לא פעם בטינה, אני עדיין מוצא אותן משעשעות. בְּרוׄך, דמות המבקר בספרו של דרור בורשטיין "טיט", עינגה והצחיקה אותי. ונפתלי שץ, הגיבור או הנבל של "הגמל המעופף ודבשת הזהב" של אהרון מגד, היה מישהו שאהבתי ושנאתי, הזדהיתי איתו ונרתעתי ממנו חליפות. הם, הסופרים, כתבו כמובן על מבקרי ספרות. באופן משונה, יוצרי קולנוע כמעט לא כותבים על מבקרי קולנוע. את רוב הסטריאוטיפים הקולנועיים חוטפים מבקרי תיאטרון ומסעדות — אולי כי קיים מגע בלתי אמצעי בינם ובין מושאי הביקורת שלהם, בעוד שמבקרי הקולנוע מוגנים היטב על ידי מסך, ולעתים קרובות גם אוקיינוס. מבקרת התיאטרון המרושעת ב"בירדמן" או מבקר התיאטרון האכזר והשנון ב"הכל אודות חווה". ולצדם, מבקרי המסעדות מ"רטטוי", "משחק באש" (עם בראדלי קופר) ו"שף" (עם ג'ון פאברו). לכולם היה אותו תפקיד: להגיד לגיבור בקול רם את הפחדים הכי גדולים שלו, לעמת אותו עם פחד הכישלון. להיות הקול של התת־מודע, להיות המדרבן להצלחה. היוצרים השתמשו בספרים ובסרטים כדי לחסל חשבונות עם אלה שהעליבו או לא העריכו אותם, ביקשו לבטא את הכעס שאצור בתוכם כלפי אנשי הממסד ושומרי הסף. הדמויות האלה אולי נלעגות וחסרות מצפון, אבל הן גם יצרו מיתולוגיזציה של דמות המבקר. בכל הסרטים האלה המבקר צודק. המבקר אומר בקול את מה שהיוצר מפחד להגיד לעצמו. הראיה לכך היא דמותו של ג'דדיה לילנד, מבקר התיאטרון בסרט "האזרח קיין", האיש שמייצג את מצפונו של הגיבור.

     

     

     

    3.

    צריך לחזור אחורה בזמן עד ל"שחק אותה, סם" של וודי אלן והרברט רוס מ־1972 (המבוסס על מחזה מאת אלן) כדי למצוא מבקר קולנוע שהוא גיבור הסרט — ולא סתם גיבור, אלא גיבור רומנטי. אבל הגיבור הזה הוא בדיוק היוצא מהכלל שמעיד על הכלל כולו: הוא נבעך, בלתי מתפקד וסובל מאיזושהי אימפוטנציה — אם לא פיזית אז רגשית. בקיצור, מבקרי קולנוע אולי אוהבים קולנוע, אבל הקולנוע — עד כה — לא ממש שלח להם זרי פרחים ומכתבי אהבה. ואז הגיע הסרט התיעודי על פולין קייל. ראשון בטרנד חדש או תופעה חריגה וחד פעמית?

     

     

     

    4.

    חוץ מלכתוב ביקורות בעיתונים ובמגזינים יש לדעתי למבקרים תפקיד נוסף. הם צריכים להיות אנשי הקונטקסט. פרנסואה טריפו, מבקר שהפך לבמאי, כתב בהקדמה לספרו "הסרטים של חיי", שלכל אדם יש שני מקצועות. המקצוע שבו הוא עובד ומבקר קולנוע. כלומר, כל אחד הוא מבקר קולנוע. כל אחד יגיד לכם בשמחה מה דעתו על הסרט שהוא ראה. לא צריך עבור כך לא השכלה ולא מיומנות. לכן ביקורת קולנוע צריכה להיות הרבה יותר מרק הבעת דעה והכרזה על טעם. מבקר קולנוע אינו כתב צרכנות והוא צריך לכתוב יותר מאשר רק "טוב" או "רע", "משתלם" או "לא משתלם".

     

     

     

    5.

    פולין קייל, כוכבת הסרט, הייתה יהודייה שהוריה היגרו לאמריקה מפולין. היא נפטרה בגיל 82 ב־3 בספטמבר 2001 — מפספסת את 9/11 בשמונה ימים. היא זכתה לפרסום לאומי ראשון בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת בזכות פינות ביקורת שלה ברדיו, ובזכות טוריה במגזין הנשים "מקול" שממנו פוטרה אחרי שקטלה את כל שוברי הקופות הגדולים של העשור: "לורנס איש ערב", "צלילי המוזיקה" ו"לילה של יום מפרך" — שלושה סרטי מופת שמי שקוטל אותם ראוי להיכנס מיד לרשימת האויבים שלי.

     

    . (Lawrence of Arabia צילום באדיבות yes )
    "מתוך לורנס איש ערב"

     

    היא הפכה לשם בקרב מבקרי קולנוע בעולם, אחרי שפרסמה ב־1963 מאמר נגד תיאוריית האוטר הצרפתית, כפי שתורגמה לקוראים האמריקאים על ידי אנדרו סאריס שנה לפני כן. המאמר הזה שלה, "עיגולים וריבועים", לא רק פרסם אותה ואת גישתה החצופה לביקורת קולנוע, אלא הפך אותה ואת סאריס למבקרים יריבים, מעין אויבים שנמצאים בשני צדי המתרס הקולנועי. סאריס הלמדן, הפרופסור, האינטקלטואל, שמגיע לביקורת הקולנוע עם שיטה סדורה, היררכיה של יוצרים מועדפים, ומולו קייל, שהתפרסמה כמי שכותבת מהקישקע ולא מהאינטלקט. מ־1967 כתבה קייל ב"ניו יורקר", וסאריס כתב ב"ווילג' וויס", וכך הם הפכו לשני האקדוחנים היריבים של ניו יורק.

    הכתיבה הזאת של קייל — האישית במופגן — הפכה אותה למושא הערצה, השראה וחיקוי בקרב מבקרי קולנוע צעירים. קייל עצמה טיפחה לא מעט מבקרים צעירים שהפכו לחסידיה. "כשהגעתי לניו יורק והתחלתי לכתוב ב'ווילג' וויס"", אומר לי המבקר האמריקאי גודפרי צ'שייר, "לא מעט מעמיתיי היו ממעריציה של קייל, נסעו לפגוש אותה וניסו לחקות את כתיבתה. אני דווקא הערכתי יותר את סאריס, ובעיקר הרגשתי שמה שקורה סביב קייל הוא בעיקר פולחן אישיות יותר מכל דבר אחר". אז כן, קייל עשתה לא מעט כדי לקדם את מקצוע ביקורת הקולנוע ולא רק בניו יורק. גם בישראל, מבקרי קולנוע כמו חגי לוי, בימיו ב"חדשות" ואחר כך ב"העיר", הם כאלה שאפשר למנות כממשיכי דרכה.

    אולי הדבר שהסרט התיעודי עליה עושה הכי טוב, הוא להזכיר שקייל הייתה בראש ובראשונה כותבת מבריקה. היא כתבה על חוויותיה כצופת קולנוע והייתה הופכת כל צפייה בסרט לסיפור קצר, העוסק בהגעתה לקולנוע, בחוויית הצפייה וביציאה מהסרט. זה היה מהנה לקריאה אבל לעתים גם מתסכל, כי לא פעם הסרט עצמו היה יורד לדרגת שחקן משנה בטקסט. את יוצרי הקולנוע זה הטריף. ביקורות קולנוע הן תמיד טקסטים סובייקטיביים היוצאים מתוך טעמו והשקפת עולמו של המבקר, אבל היוצרים תמיד מקווים שלכל הסובייקטיביות הזאת תתלווה גם נימה אובייקטיבית, בייחוד בסרטים שהמבקר לא אהב. לפחות שיכתוב "לא אהבתי, אבל על פי כל קריטריון אובייקטיבי זה סרט טוב". זה בדרך כלל לא קורה, אבל קייל רק לעתים נדירות הסכימה לתת לסרט איזשהו מבט־על חיצוני, להתבונן בו דרך עיניים ז'אנריות, או דרך פרספקטיבה של קריירת היוצרים. הפרספקטיבה היחידה הייתה שלה.

    אבל היא גם הייתה אישה של פרדוקסים. היא אמנם גילתה חוסר סבלנות וציניות לסרטים אירופיים אופנתיים כמו "לה דולצ'ה ויטה" ו"לה נוטה" והיא שנאה את "2001: אודיסיאה בחלל". אבל הביקורת שהיא כתבה על "בוני וקלייד" ב־1967 — הביקורת הראשונה שלה שפורסמה ב"ניו יורקר" — הפכה את הסרט הזה ללהיט, אחרי שנקטל אחרי כל המבקרים החשובים האחרים בניו יורק. הביקורת הנלהבת שלה על "הטנגו האחרון בפריז" הפכה את הסרט הזה לסנסציה. קייל — עם לשונה החדה וחסרת הפשרות — הפכה לאורחת קבועה בתוכניות אירוח שאליהן הוזמנה בעיקר כדי לקטול סרטים ויוצרים. בשביל הדם. יוצרי קולנוע הוזמנו כדי לקטול אותה בחזרה (וויליאם פרידקין, הבמאי של "מגרש השדים" ו"הקשר הצרפתי", היה אחד משונאיה הגדולים והקולניים). והיא המשיכה לקטול כמעט עד פרישתה: כשקטלה את "שואה" של קלוד לנצמן ב־1985 האשימו אותה באוטו־אנטישמיות.

    באופן אישי, קייל לימדה אותי דבר או שניים על הקשר שבין מבקרים ובין יוצרים. החברות האישית שלה עם הבמאים וולטר היל וסם פקינפה העניקה לה כושר התבוננות אינטימי ליצירת הסרטים שלהם שהפכו את הטקסטים שלה למעמיקים ואינטימיים יותר, אך לא פחות ביקורתיים. לא תמיד היא אהבה את סרטיהם או הסכימה איתם. על "כלבי הקש" של פקינפה היא כתבה ש"זהו, ככל הנראה, הסרט האמריקאי הפשיסטי הראשון". ובכל זאת, הם נותרו מיודדים והתכתבו לא מעט. וזה גם שיעור על כך שמבקר לא חייב להיות מנותק מהקהילה היוצרת סביבו כדי להצליח לבחון אותה עם אינטגריטי.

    "בלי מבקרים נישאר רק עם פרסומאים", היא אמרה בריאיון כששאלו אותה בשביל מה צריך בכלל מבקרי קולנוע. והפרסומאים בהוליווד, היא הזכירה, מאוד חזקים, כך שזה אפילו לא כוחות שווים. ובכל זאת צריך מישהו שיידע להגיד את האמת, לבטא את דעתו, ולא רק להיסחף אחרי הקמפיינים הפרסומיים. קייל — וגם זה משהו שלמדתי ממנה — הייתה מנהלת מלחמות עם מפיצים ועם יחצנים. את התכונה הזאת שלה אני מעריך.

    ובסופו של דבר, אנחנו זוכרים כיום בעיקר את הסרטים שקייל אהבה. קצת כמו אנטון אגו, המבקר ב"רטטוי", גם קייל טענה שזה בעצם תפקידו של המבקר: לזהות לפני כולם את מה שחדש ויוצא דופן ולהציג אותו לפני הקהל. מי שקייל זיהתה מוקדם, לא שכח לה את זה. סטיבן ספילברג כתב לה את אחד המכתבים הכי מרגשים שיוצר יכול לכתוב למבקר: "גם אחרי שקראתי אלף ביקורות, את עדיין היחידה שהבינה את 'מלתעות'".

     

     

     

    6.

    רגע, אם כבר עושים סרטי תעודה על מבקרי קולנוע, חייבים לעשות סרט על אנדרו סאריס. הוא הרבה יותר מעניין מפולין קייל, והרבה יותר משפיע על הקולנוע האמריקאי. ומול חיי הרגש הלא מתפקדים של קייל, הנישואים ארוכי השנים של סאריס למבקרת מולי הסקל הם אחד הסיפורים הרומנטיים בעולם ביקורת הקולנוע, עולם שקשה למצוא בו הרבה סיפורי אהבה ומשפחה. אבל היי, אולי התפקיד שלי הוא רק לראות סרטים ולא להמציא אותם. אני הרי בסך הכל ג'ובניק.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים