שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המכתבים האינטימיים של דליה רביקוביץ נחשפים: "אהוב, נורא לא טוב לי. תשוב"

    לדליה רביקוביץ היה סיפור אהבה סוער: בגיל 19 היא הכירה את יוסף בר יוסף, ושלושה חודשים אחרי שהתחתנו - כבר נפרדו. עכשיו מתפרסם הספר "שלך, דליה", המאגד את מכתבי האהבה ששלחה לו. בריאיון הוא מסביר מדוע סירב למכור אותם, ומספר: "היא הייתה תלויה בי, זה היה גדול עליי"

    "אין לנו שום צילומים יחד", מבהיר מיד יוסף בר יוסף. "הייתה לי בעיה עם צילומים, זה נראה לי זעיר-בורגני להצטלם. מיותר. כי אם זוכרים אז זוכרים, ואם לא - אז שטויות, שיישכח. כל מיני שיגעונות כאלה, שיירים של גיל ההתבגרות. היום קצת חבל לי על זה".

     

    דליה רביקוביץ בשנות ה-50 (באדיבות עידו קליר)
    "בעיני הציבור היא אחת משתיים: משוררת גאונית או אישה דיכאונית". דליה רביקוביץ בשנות ה-50(באדיבות עידו קליר)

     

    תמונה אחת הוא בכל זאת זוכר מצוין מהשנים ההן עם דליה רביקוביץ. שבוע לפני החתונה הם ישבו ליד השולחן לתכנן את הטקס, "ופתאום הסתכלנו זה בזו ושנינו צחקנו ואמרנו, 'מה אנחנו עושים? מה פתאום חתונה?!' אז מה, לבטל? והיא אמרה, 'יש לי כבר שמלה', ואני אמרתי, 'לי יש חליפה', והיה כבר רב, והחתונה בעוד שבוע. בשביל לבטל שבוע קודם אתה צריך סיבה רצינית. אז אמרנו, 'יאללה, בסדר, נלך על זה'".

     

    הם התחתנו במועדון צוותא בתל-אביב, "טקס קצר ונחמד", אחר כך הלכו יחפים ושמחים על הכביש ברחוב המלך ג'ורג', עם הנעליים ביד. "אני זוכר את מגע כפות הרגליים באספלט הכבוש החמים, אני זוכר כאילו זה קרה בליל אמש".

     

    הנישואים החזיקו שלושה חודשים. קדמו להם שנתיים ומשהו של זוגיות. רביקוביץ הייתה בת 19 כשהכירו, סטודנטית לספרות ולשון ומשוררת בהתהוות; בר יוסף בן 22, סופר מתחיל ועיתונאי. ולאורך כל התקופה הזאת, וגם קצת אחריה, בין השנים 1960-1955, התקיימה ביניהם חליפת מכתבים. כלומר, רביקוביץ הייתה בעיקר זו שכותבת - "ליוסי", "יוסי חמד", "יוסי שלי" - בין הימים ראשון וחמישי שבהם לא התראו. בחמישי בערב היה יוסי מגיע אליה מתל-אביב לירושלים ונשאר עד שבת.

     

    עשרות המכתבים האלה חיכו במשך כמעט שישה עשורים במגירה של בר יוסף, עד שנתקל בהם באחד מביקוריו אחיו הצעיר, הארכיונאי יצחק בר-יוסף. "הוא התחיל לקרוא ואמר לי, 'מה אתה מחזיר את זה למגירה?! זה דבר שצריך לדעת אותו! זה משהו שחייבים להוציא לאור!'"

     

    "האמת היא שכבר הציעו לי. הגיע מישהו שידע על המכתבים, ואמר שיש איזו אוניברסיטה אמריקאית שקונה כתבי יד, ויכולים לתת לי 8,000-7,000 דולר בעד זה. לקח לי חצי שעה להחליט שאני לא רוצה, והעברתי את המכתבים לארכיון 'גנזים'. אני לא רוצה לעשות על זה כסף. אלה מכתבים של משוררת ישראלית, אז שיהיו פה לרשות כולם".

     

    יוסף בר יוסף (צילום: טל שחר)
    סירב לקבל כסף עבור המכתבים. יוסף בר יוסף(צילום: טל שחר)

     

    השבוע הפך צרור המכתבים לספרון הוורוד "שלך, דליה". בר יוסף - היום בן 86, מחזאי וסופר ותיק - קיבל את הסכמתו של עידו קליר, בנה של רביקוביץ ובעל זכות הווטו ("היו רק דבר או שניים שהוא לא רצה שייכנסו, וכיבדנו את רצונו"), ויחד עם הוצאת לוקוס כרך את המכתבים כלשונם, וגם ארבעה שירים ששלחה לו רביקוביץ, שניים מהם לא פורסמו עד היום.

     

    לצד מריבות אוהבים ("מיום שישי ועד היום בצהריים הייתי שרויה בכעס גדול עליך"), טרדות פרנסה ושכירות ("קפץ עליי פחד מן העוני שצפוי לי עכשיו כשאני צריכה לכלכל את עצמי..."), תגובות להתקבלות ספרה הראשון ("אחרי שקראתי את ביקורתו של קורצווייל עליי צנחתי באפיסת כוחות") - אפשר למצוא במכתבים גם זוטות מוחלטות, יומיומיות, של סטודנטית בת 20: "עכשיו אני זוללת ופלה-שוקולד ומקשיבה לרדיו ועל השולחן מונחת ראשית הסריגה של הכובע שאני מתכוונת לסרוג לי", או "השעה עכשיו מאוד מאוחרת ואני עוד לא הדחתי כלים".

     

    הייתה לך התלבטות אם לפרסם? אם היא הייתה רוצה שהמכתבים הפרטיים שלה יהפכו לספר?

    "בסך הכל סופר או משורר רוצה שהדברים שלו יישארו חיים אחריו. ואם הספר הזה יביא לכך שאנשים יגיעו אל היצירה שלה ויכירו אותה, אז זה עשה את שלו. מה שהיה לי חשוב זה להאיר פנים אחרות של דליה. בעיני הציבור היא תמיד אחת משתיים: או האישה הדיכאונית או משוררת ענקית. וזו הסיבה שרציתי לפרסם את המכתבים - להוריד אותה קצת לגובה העיניים. להאיר את הצד הלא-דיכאוני שלה."

     

    "זו הייתה בשבילה תקופה טובה יחסית. היא עזבה את הקיבוץ שהיא כל כך שנאה, היא למדה, כתבה, התחילה להכיר אנשים מהספרות. אני זוכר, למשל, טיול בשלג בשבת. הלכנו לבקר אצל עמיחי, והוא ותמר, אשתו הראשונה, עוד היו בפיג'מות. היה כיף. בכלל, אני זוכר הרבה שמחה. הרגשתי את האהבה שלה ואת התשוקה ואת הגעגוע, ואני מאמין שלאהוב ככה אתה לא יכול כשאתה בדיכאון".

     

    על נסיבות היכרותם מספר בר יוסף במבוא לספר. "פגשתי בה לראשונה בערב יום העצמאות במסיבה קטנה באיזו דירה ברחוב דיזנגוף. יפה מאוד, לבושה חצאית עד הברך... התחלנו לדבר, אולי גם רקדנו קצת, עזבנו והלכנו דרך רחוב פרישמן אל שפת הים".

     

    אחד ממכתביה של דליה רביקוביץ (באדיבות מכון גנזים)
    אחד ממכתביה של דליה רביקוביץ(באדיבות מכון גנזים)

     

    הוא גר אז בחדר כביסה קטנטן על גג ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב, "בחוץ היה ברז שאפשר היה להתקלח בו עם צינור, והיינו צריכים להתכופף כדי שהמעקה יסתיר. בהתחלה היינו נפגשים שם, אבל לרוב אני הייתי עולה אליה לירושלים. היא גרה עם אמא שלה כי לא היה להן כסף, והקיבוץ מימן לאמא שלה לימודים ודירה בירושלים. אז בסופי השבוע, כשאמא שלה הייתה חוזרת לקיבוץ, אני הייתי מגיע".

     

    מה הייתם עושים יחד?

    "מה עושים גבר ואישה בגיל ההוא שלא נפגשו כל השבוע? עושים מה שעושים. ואחר כך ב-12 בלילה אני רציתי לישון, אבל היא הייתה רגילה להישאר ערה עד שלוש-ארבע. זה היה הקצב שלה. היא עבדה בלילה - הייתה כותבת תסכיתים לרדיו כדי להרוויח פה ושם - ורצתה שאשאר ער איתה. לכן היא גם כותבת באחד המכתבים שהיא רוצה שנתחתן ושתהיה לנו דירת שני חדרים מסודרת, והיא תעבוד בחדר שלה ואני אישן ואקום ב-11, והיא רק לא בטוחה שהיא תספיק להכין לי ארוחת בוקר".

     

    היא מספרת על ההיערכות שלה לביקור השבועי: "כמו עקרת-בית מנוסה לקחתי את הסל בידי ואספתי בו מטעמים רבים וכולם מכוונים לטעמך". בכלל, נראה שכל-כולה משוקעת בך. בציפייה למפגשים. זה היה הדדי? גם אתה כתבת לה?

    "כתבתי לה מדי פעם, אבל לקח לי זמן להיפתח. היא כותבת הרבה על המריבות שלנו. אני לא זוכר על מה הן היו, זה היה לפני יותר מ-60 שנה, אבל אני חושב שהן נבעו מזה שהיא באה עם איזה שפע עצום ואיזו בשלות, ואני הייתי 'גבר' יעני, קלינט איסטווד, שולף אקדחים. משהו אידיוטי כזה של בוסר. של מאצ'ו צעיר. הבעתי אהבה, אבל לא באותה המידה. היא הייתה זקוקה יותר. וגם מביעה את עצמה הרבה יותר ממני. באיזשהו אופן היא הייתה תלויה בי. וזה היה גדול עליי. אני חושב שזה היה העניין. היום יש לי חברה ואנחנו הולכים ברחוב יד ביד, אבל אז הייתי חמור".

     

    השיא כנראה הגיע כשהמפגשים השבועיים הובילו להיריון שהסתיים בהפלה. באחד המכתבים הלא-מתוארכים מזכירה רביקוביץ את הלבטים: "בדרך חשבתי הרבה על עצמי (ובהכרח גם עליך), שלמעשה בתוך ליבי אני רוצה שהחשש יתאמת ונהיה ולו לזמן קצת אבא ואמא בכוח. ועם זה אני מפחדת מן המחיר הרב שאולי נתבקש לשלם בשביל הצצה לטרקלין שעדיין לא בנוי עבורנו, ויש לי שני רצונות והם כל הזמן מכים זה בזה".

     

    "הייתי כולה בן 23-22 ואמרתי לה, 'מה שתחליטי, אני אלך איתך'", נזכר בר יוסף. "והיא אמרה שהתשובה שלי לא מספיקה. נסענו ביחד לחיפה, לרופא טוב, ואני חיכיתי בחוץ".

     

    בראיון ל-"7 ימים" מ-2005, חצי שנה לפני מותה, אמרה רביקוביץ, "במשך שנים לא נגעתי בהפלה הזו, לא דיברתי עליה, גם לא בשירים, כי נורא התביישתי בה… כשזה קרה, אני ממש הרגשתי שזה עונש על זה שאני חיה בחטא עם החבר שלי. ואחרי שעשיתי הפלה מאוד התייסרתי... זה הרס את היחסים שלי עם בר יוסף. בתוכי האשמתי אותו... ובתוך תוכי אני מסמנת כבר הרבה שנים את ההפלה הזו כתחילתה של המחלה שלי".

     

    זיהית אצלה באותה תקופה סימנים לדיכאון? אתה מדבר על תקופה טובה, אבל מהמכתבים עולה לא מעט עצב.

    "תראי, היה לה סיפור חיים לא פשוט. היא הייתה רק בת שש כשהאבא הנערץ שלה נדרס לה מול העיניים. ולא רק זה, אלא שבעקבות התאונה פתאום הכל השתנה. לא היה להם כסף והם נאלצו לעבור לקיבוץ גבע. ובקיבוץ היה לה מאוד קשה. אז ברור שזה ליווה אותה כל חייה, כמו שרואים בשירים. היה יסוד של אבל בחיים שלה. אני זוכר, למשל, שהיא נורא אהבה את שירי הקינה של פרוקופייב ב'אלכסנדר נייבסקי'. היא אהבה את הסרנדות האנגליות שיש בהן תמיד אסונות ומוות. היה בה משהו אפל. אבל בתקופה שלנו יחד לא היה דיכאון. הייתה אהבה. אני לא חושב שזה תלוי רק בי; אם לא הייתי אני - היה מישהו אחר. לפעמים לאהוב זה יותר כיף מאשר להיות אהוב. והיא הייתה מאוד מלאה בזה. מכל הבחינות היא הייתה שופעת. היא כתבה אז את השירים הכי יפים שלה".

     

    היא כבר תפסה את עצמה אז כמשוררת? היא הבינה לאן זה הולך?

    "כן. חד-משמעית. היא שלחה את השירים שלה ופירסמה פה ושם. לאה גולדברג וברוך קורצווייל, שהיו מורים שלה, התייחסו אליה בכבוד ובהערכה. לאה מאוד עודדה אותה. גם ביקרנו אצלה כמה פעמים. 'אהבת תפוח הזהב', הספר הראשון שלה שיצא באותן שנים, הוא השיא שלה. דליה ידעה את ערכה".

     

    בסיפור "פרידה מאהובה", שפירסם ב-1963 בכתב העת "אמות", מתאר בר יוסף את הידרדרות היחסים של בני זוג. גם הם מתראים רק בסופי שבוע, גם הם נעים בין ירושלים לתל-אביב, גם שם מואשם הגבר בריחוק ובאנוכיות. "כבר זמן רב היה תוהה אם אינם צריכים להיפרד. לא פעם אחת דיברו על כך. הפרידה הייתה סובבת עליהם כמסע עננים של סתיו, הבאים והולכים ומשגעים את הדעת, וגשם אינם מורידים. חודשים רבים הם מצויים יחד, ובקרוב יהיו מוכרחים להבשיל - לאכול או לזרוק".

     

    זאת בדיוק התחושה העולה מקובץ המכתבים "שלך, דליה". כמעט מתחילתו מרחפת מעליו שאלת הפרידה. "ויחד עם זה, אני זוכר את הקשר שלנו לטובה", אומר בר יוסף. "אהבתי אותה, שמחתי לקבל ממנה את המכתבים, ובימי חמישי הייתי נוסע אליה בגעגועים. זה היה קשר שלא היו בו שקרים ולא היו בו בגידות משום צד. נשאר לי זיכרון טוב ממנה".

     

    עטיפת הספר (הוצאת לוקוס)

     

    גם כשנפרדו, המכתבים מרביקוביץ המשיכו להגיע. "נורא לא טוב לי עכשיו ואף על פי שזה כבר לא עסקך רציתי לספר לך כי לא רק שאין לי חבר אחר אלא אין לי אפילו ידידים", כתבה לו. "אני לא יכולה לא לעבוד ולא ללמוד ולא לנוח ואינני יכולה להיבטל מן הצער הזה ומהמועקה ואני רוצה שתבוא כבר מהר ככל האפשר".

    ב־1958 נישאה רביקוביץ לאיש הספרות והתקשורת יצחק לבני, נישואים שנמשכו כשלוש שנים.

     

    "אחרי שנפרדנו, והיא עברה לתל-אביב, דליה הייתה יושבת הרבה ב'כסית'. היה לה שם שולחן עם לבני ועם אורי אבנרי, מדברים על פוליטיקה. אני לא ישבתי

    הרבה בבתי קפה. תמיד הייתי פחות איש של חבורה. הייתי יושב קצת וקם ללכת, וזך היה צועק, 'מה יש? מה אתה הולך? לאן אתה רץ?' היה לי טבע כזה להיות לבד. כשהייתי נפרד מחברה אחת הייתי מוצא מישהי ולוקח אותה כמו זאב למאורה".

     

    גם שנים רבות אחרי שהלכו איש-איש לדרכו, כשהדיכאונות של רביקוביץ הלכו והחריפו, המשיכו לשמור על קשר חברי. "מדי פעם היא הייתה מצלצלת אליי ואומרת שרע לה, אז הייתי מציע לה, 'בואי נלך לטייל'. אני עושה הליכות ליד הים, זה מסדר את הראש. אבל היא הייתה עונה שאין לה כוח לצאת, אז היינו מדברים קצת בטלפון".

     

    "פעם אחת בכל זאת נפגשנו", נזכר בר יוסף. את הפגישה הזאת, בשנות ה-90, אחרי הגירושים מאשתו השנייה, חוקרת הספרות והמשוררת חמוטל בר-יוסף, הוא מתאר בספרו האוטוביוגרפי מ-2015, 'הזקן הזה הקירח על האופניים': "שנים רבות אחר כך, ואני שוב פנוי, נפגשנו אצלה בדירה ודיברנו על העבר, ולרגע נדמה היה שאולי אפשר או צריך או באמת רוצים, השד יודע מה, וקמנו ועמדנו, היא מן הספה ואני מן הכורסה, התקרבנו זה אל זה והתחבקנו, וידענו שנינו שלא, לא רוצים ולא צריך ואי-אפשר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באדיבות עידו קליר
    דליה רביקוביץ בצעירותה
    באדיבות עידו קליר
    לאתר ההטבות
    מומלצים