הפרדת דת מכדורגל / טור

אחד הבחורים שהכי אהבתי בחיי היה חובש כיפה. בימי שישי בצהריים הוא היה משחק כדורגל עם החבר'ה בשכונה ומשם הולך ברגל לעשות קידוש אצל ההורים, לבוש בחולצה הצהובה המכוערת שלו. אותו בחור שאהבתי גם היה אוהד שרוף של מכבי ת"א, מאלה שנפלאתה אהבתם לאבי נימני מאהבת נשים, וגם יש להם מינוי. אבל בשבתות הוא אף פעם לא היה נוסע. לפעמים היה הולך ברגל (אם היה לו כוח וזה היה קרוב), אבל לרוב היה מחכה לשלושה כוכבים כדי לראות תקציר.

לי זה תמיד היה נשמע קצת מבאס, אבל הוא מעולם לא התלונן. בלב שלם הוא בחר באלוהים על פני הכדורגל. בדיוק כמו שהעדיף אותו על פני צ'יזבורגר או סיגריה של שבת בצהריים ועל פני הבחורה החילונית שהוא אהב. כך היה לו טוב, והוא מעולם לא הרגיש צורך לשנות את האנשים סביבו או את אורחות חייהם בגלל האמונה שלו.

ערן זהבי מודה לבורא עולם. אפשר גם בשבת(צילום: אורן אהרוני)

בניגוד אליו, כל כמה חודשים קם כאן איזה פוליטיקאי או בעל אינטרס, שמנסה לשנות לכולנו סדרי עולם ולבטל את משחקי הכדורגל בשבת. למרות שהם כבר חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו ולמרות שזה הרבה יותר נוח לרוב האוכלוסייה (האנשים שעובדים באמצע השבוע) ובעיקר למשפחות וילדים, אלה שאנחנו כל כך מנסים להביא יותר למגרשים. וזה מכעיס אותי, כי מלחמות הדת האלה הצליחו לחרב כל חלקה טובה במדינה שלנו, לפלג ולהשניא אותנו אחד על השני. בואו לא ניתן לזה להרוס לנו גם את הכדורגל.