"זכיתי להיות בן זוגה של רעיית נשיא המדינה"

"נחמה. נחמה שלי. אמא'לה שלנו. קמתי הבוקר, את יודעת שלא הצלחתי לישון. הסתכלתי בתאריך, המוכר כל כך. 5 ביוני. מאמי, יום הולדת שמח. כן, יום הולדת עצוב.

לפני מספר שבועות, בבית החולים, כשעוד הצלחת לומר את מה שעל ליבך, וכבר התחלת לדאוג, ביקשת שאחזיר אותך הביתה. היום, נחמה, שבת הביתה. קרוב כל כך לבית שלנו, שכאן מעבר לגבעה. קרוב לעציצים שאותם טיפחת.

נחמה. כך הם קראו לך. היית ילדת הכפר, ילדת הטבע, מושבניקית, אשת אדמה. כשהכרתי אותך, חשבתי לפעמים, שעשיתי לך עוול, שאולי אני עירוני מידי, ירושלמי. מהר מאוד למדתי ממך, שאפשר לגלות את האדמה של ירושלים, לרכוב על סוסים, לעדור בטוריה, לגדל ירקות בעונה!

תודה שבמשך שנים ארוכות התעקשת עליי, התעקשת להרחיב לי עוד ועוד את הלב להעמיק לי עוד ועוד את הנפש. ללמד אותי אהבה מפוכחת, ישירה ונבונה אבל גם - מעגלת פינות וחומלת. ובעיקר - כמו כל דבר שעשית, כמו כל דבר שאמרת, להיות אמיתית. תמיד אמיתית.

אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, אבל הבנת שכאשת נשיא המדינה יש לך תפקיד, וקיבלת אותו על עצמך. ובכל זאת החלטת לעשות את המוטל עלייך לא כ'אשת נשיא המדינה', אלא מתוך החלטה לזרוע, להשקות ולגדל את מה שבאמת צריך טיפול כזה, מסור ויודע.

כמה אהבו אותך נחמה, כמה דאגו לשלומך ודרשו בשלומך וביקשו לך טוב וייחלו והתפללו להחלמתך בכל החודשים הללו. כמה ביקשו לחזק אותנו ולעטוף אותך.

יקירה שלי, איזה רמזור יכול להתחלף בלעדייך? במשך ארבעה חודשים לא עזבו למיטתה לרגע. לא הילדים ולא בני ובנות הזוג שלהם. לרגע, לרגע אחד לא עזבו אותך לבד. כזו אמא היית , כזאת סבתא.

תודה לכם, לכולכם, שאתם המשפחה שלי. תודה לכל האזרחים שדרך העיניים שלכם והמילים שלכם והנוכחות שלכם זורח אלינו שוב ושוב אורה של נחמה שלנו כמו אלף שמשות.

לך נחמה, רעייתי, אהובתי, אני מתקשה להאמין שאלו מילות פרידה. אני עוד אחפש אותך בלילות. תודה לך. על היד התומכת והלב המקשיב. על ההומור על המחשבה החדה ועל זה שזכיתי להיות בן זוגה של רעיית נשיא המדינה. 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות, כל הנהרות בעולם, לא ישטפוה'.

נוחי בשלום על משכבך".