חוב ארנונה של "קוסט" ישולם על ידי "המשביר"

"המשביר" ערערה על חיובה לשלם כ-700 אלף שקל לעיריית כרמיאל על חוב שצברה חברת הבת שלה לשעבר. אבל שופטי המחוזי סברו אחרת

עו"ד רז לבנת | פסקדיןפורסם: 06.06.19 , 22:36

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה לאחרונה בדעת רוב ערעור שהגישה חברת "המשביר 365" בגין חיובה בחוב ארנונה של כ-700 אלף שקל לעיריית כרמיאל, שצברה חברת "קוסט 365", שבעבר הייתה בשליטתה וכיום נמצאת בהליכי פירוק. המשביר טענה ש"קוסט" היא חברה נפרדת, שעוד לפני הליכי הגבייה נמכרה כעסק חי לחברה אחרת, ולכן היא לא צריכה לשאת בחובותיה. אלא שהשופטות אילת דגן וישראלה קראי-גירון סברו שיש עילה ל"הרמת מסך" בשל ניסיון מתוכנן לחמוק ממס.

המשביר החזיקה ב"קוסט 365" בשנים 2010-2014. ב-2014 הפעילה "קוסט" מרכול בשטח שהמשביר שכרה בכרמיאל ולא שילמה עבורו ארנונה. בנובמבר אותה שנה נמכר הסניף לרשת "רמי לוי" ובמקביל מניותיה של "המשביר" ב"קוסט" נמכרו לחברה בשם "אפיקי יונתן".

משפט כללי

בגלל שם זהה: העירייה עיקלה חשבונות תמימים

עו"ד עזרא גולדמן | פסקדין

הליכי גבייה נפתחו נגד בני הורים ובנם מנהריה משום שחייב היה בעל שם משפחה זהה והפעיל חנות בבניין מגוריהם. הם יפוצו בכ-20 אלף שקל

בגלל שם זהה: העירייה עיקלה חשבונות תמימים

החל מיולי 2015 נמצאת קוסט בהליכי פירוק בעקבות בקשה שהגישה המשביר בטענה ש"אפיקי יונתן" לא עמדה בהתחייבויות כלפיה לפי הסכם המכר. לנוכח קריסתה של קוסט תבעה העירייה את המשביר בדרישה שתשלם את החוב שנצבר כשהייתה בעלת השליטה בה, ובית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המשביר בתשלום של כ-700 אלף שקל.

בערעור שהגישה המשביר על פסק הדין נטען בין היתר כי היא מכרה את קוסט כחברה פעילה, ולא ייתכן שתצטרך לשלם חוב של חברה נפרדת, שבמועד הפירוק כבר לא הייתה בשליטתה.

העירייה טענה בין השאר כי התנהלות המשביר היא שגרמה למצב שבו קוסט לא יכולה לפרוע את חובה. זאת, כיוון שלפני המכירה ל"אפיקי יונתן" המשביר הזרימה לה מיליוני שקלים מבלי לדאוג שישמשו לתשלומי הארנונה - אף שידעה על החוב שהצטבר. מכאן, שמדובר בניסיון לחמוק ממס המצדיק להרים את המסך בין החברות לפי חוק ההסדרים.

ואכן, ערעורה של המשביר נדחה בדעת רוב של השופטות דגן וקראי-גירון, בניגוד לדעת המיעוט של השופט ד"ר מנחם רניאל שסבר כי אין עילה לחיוב המשביר בחוב של קוסט.

בפסק הדין העיקרי, שנכתב בידי השופטת דגן, נקבע כי הסעיף המאפשר "הרמת מסך" בחוק ההסדרים נועד לסייע לרשויות המקומיות לגבות חובות ארנונה כשחברה שלא שילמה התפרקה או הפסיקה את פעילותה תוך הברחת נכסים, ואין לה עוד אמצעים לתשלום.

נקבע כי במקרה הנוכחי הוכחה הברחת נכסים שכן "המשביר ידעה בזמן אמת כי קיים חוב ארנונה לעירייה בגין שבעה חודשים אך בחרה במודע שלא לפרעו... ולמעשה גלגלה אותו על בעלי המניות החדשים בלי שהוכיחה כי היו אמצעים בידיה של קוסט לפרוע את החוב בעת שנוצרו החובות".

בהקשר זה השופטת ציינה כי בדרך כלל מועד "הברחת הנכסים" מתייחס ליום הפירוק (שאז החברה כבר לא הייתה בבעלות המשביר), אולם לנוכח התנהלות המשביר במקרה זה, ההחלטה להחיל עליה את הוראות החוק ההסדרים לפי מועד יצירת החוב הייתה נכונה ומבוססת. לפיכך הערעור נדחה והמשביר חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 20,000 שקל.