"גילוי אומץ מותנה בהתגברות על חרדת הגיל"

ד"ר יגאל ורדי (66) הוא אדם ברוך כשרונות: גרפולוג, פסיכולוג, צייר בחסד וסופר ישראלי מצליח. נכון לעכשיו עיקר עבודתו מתמקדת בתחום הגרפולוגיה (תורה פסאודו־מדעית, שקושרת בין כתב ידו של אדם לאישיותו). בנוסף, הוא פיתח שיטה לייעוץ פילוסופי, המתבססת על סגנון חיים, שטומן בחובו בעצם תמונת עולם פילוסופית, שמקנה לאדם הסבר ומשמעות לחיים. אחד הערכים החשובים למימוש העצמי לדעתו של ורדי הוא היות האדם קונפורמיסט או נון־קונפורמיסט. על פי ההגדרה המילונאית, קונפורמיות משמעה הליכה בתלם, צייתנות (לעיתים עיוורת), למוסכמות. נון־קונפורמיזם משמעותו מרדנות וסרבנות לקבל דברים בלי חשיבה עליהם. "הפסיכולוגיה מבדילה בין ‘אני מזויף’ ל’אני אמיתי’", הוא מסביר. "בגלל חינוך יתר לחיות בעודף קונפורמיות – אנשים מוצאים את עצמם מרצים את הסביבה על חשבון הביטוי הפנימי שלהם. לכן רוב האנשים לא מגשימים את עצמם, לא נותנים ביטוי מלא למחשבות ולרגשות שלהם. הקונפורמיות היא סוג של כלא".

"בעיניי, זה האומץ לומר מה שחושבים. נונ־קונופרמיזם זה להיות אמיתי ואותנטי. זו חלוקה של שחור לבן, אבל לרוב אנחנו נמצאים בין לבין. אנחנו גם מבדילים בין גילוי של אומץ לב בתנאי לחץ, כמו במלחמה, לגילוי אומץ בחיי היומיום. כשמדובר על בני 50 ומעלה, גילוי אומץ ונון־קונפורמיזם מותנה ביכולת הפנימית להתגבר על חרדת הגיל. יש משפט מכונן, לפיו ‘חרדת המוות מובילה לחרדת החיים’. מי שמצליח לחיות את הפרדוקס הזה, ממחיש בגיל הזה אומץ. אנשים חרדים למחלות ולמוות, ואסור להתכחש לחרדות האלו, להיפך. מי שמודע למוות עושה שינוי בחיים שלו. מי שלא - לא יכול לחיות".

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

תשוקה היא מילת מפתח

"תשוקה היא מילת המפתח", טוען ורדי. "תשוקת המחר – מחייבת למצוא את הייעוד ואת העשייה. זה העתיד. הפסיכולוגיה הקלאסית ב־100 השנים האחרונות עוסקת בעבר ובהווה. הפסיכולוגיה המודרנית מעמידה במרכזה את הפנטזיה העתידית: מה אנחנו רוצים שיהיה בעוד יום, שנה, עשר שנים, לזה יש כוח אדיר ביומיום. כשיש לאדם will עתיד והווה, זה מיילד אומץ. אני אומר: בואו תחשבו על תשוקת המחר. מה הייעוד שלכם. אנשים בני 50 ו־60 חרדים לכוח הפרנסה והבריאות ומקבלים "שיתוק" בגלל זה, ומבחינה זו צעירים יותר אמיצים. זה מתחיל בעובדה שלגברים בגילאים האלו יש בעייה של אונות, לנשים יש בעיה של קמטים. הנוכחות של הגיל הכרונולוגי בנוכחות הפיזית שלו היא מכה קטנה בכנף, וזה משתק. הנראות החיצונית יותר מחמירה עם נשים, ולכן רצים ומשתזפים ועושים ניתוח עפעפיים, הכל כדי להחזיר את הנעורים. זה חשוב, אבל לא פחות חשוב זה להמשיך לייצר עתיד, מהלך שמתחיל בדמיון מודרך. זה נותן אומץ".

"כתיבה מורכבת מלחץ על הנייר. אנחנו מסתכלים על עיצוב האותיות ועל הארגון שלהן. רואים את הרווחים בין האותיות, מה שאומר ‘אי כתיבה’. ככל שיש יותר שיתוק – הלבן יותר גדול מהשחור. כתב יד של בני 50 ומעלה, של בני 60 ומעלה, מראה על עכבות. כשמשווים כתבי יד של אותו אדם בגילאים צעירים ומבוגרים, רואים את השינוי, כתב היד עובר טרנספורמציה. מגלים אנשים שהיו מוחצנים ודינאמיים, שהפכו משותקים מחרדות. זו לא גזירה, להיפך. היום החברה מעודדת את בני דור ה־S, נשים וגברים, למצוא את היכולת ואת סגנון החיים שמתאים להם, הכל לגיטימי. אני רואה בכתבי יד איך פשרות שעושים אנשים בגילאים האלו מפילות אותם למחלות פסיכוסומטיות עד כדי דיכאון. רואים גם מקרים הפוכים: אנשים שמגלים את עצמם מחדש דווקא לאחר שחצו את גילאי ה־50 ו־60, ואז מממשים את עצמם באמת.

ד"ר יגאל ורדי(צילום: ביתי)

ורדי מוכיח את דבריו באמצעות אבחון גרפולוגי ממוקד בקשר בין אישיות לאומץ, שערך בין שני כתבי יד של אותו אדם (השם שמור במערכת). אחד מהכתבים נכתב לפני כ־40 שנה, והאחר בימים אלו. "כתב היד הראשון מייצג נטייה לקונפורמיות ולהימנעות מלקיחת יוזמות וסיכונים החורגים מן התקן. אמנם כבר בתקופה זאת ניכרת ‘תסיסת מעמקים’, אך היא נתונה לריסון לפחות כלפי חוץ. כתב היד מלמד על מי שהפעיל בעבר כוח רצון רציונלי ומתואם למול מגבלות חיצוניות וגם למול כללי אתיקה.

כתב היד מהשנה הנוכחית מייצג אדם תוסס, דינמי ונמרץ, שמפעיל בקרה רציונלית כדי לנסות לביית את הנמר שבתוכו. התשוקה למחר והתכנון הרב־שלבי מאפשרים לו לרכז את האנרגיות היצריות והרגשיות בצורה ממוקדת. למרות זאת, תסיסת הנעורים הפנימית מייחלת לשבור נורמות קונפורמיות מלאכותיות, מה שמקנה לו מנוף לאומץ ללכת על־פי דרכו, להיות אותנטי, להיאבק מול מגבלות חוץ ולא לתת לזמן הכרונולוגי לעכב את רוח הנעורים שמפעמת בו עכשיו ביתר שאת".

לפני כעשור יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ספרך "הפילוסופיה של השיגעון: המדריך הפילוסופי לחיים". איפה מסתיים האומץ ומתחיל השיגעון? אנשים, שאומרים או פועלים בניגוד למקובל בחברה, סופגים מילים כמו: "אתה משוגע".

"האומץ ליזום את החדש ולשחות נגד הזרם מייצג מגמה מסוימת של אופוריה ומאניה: מצב רוח שמאופיין בתחושת התעלות, כל־יכולות ופעלתנות יתר. ברגע שהאומץ מוגבר זה מלמד על מאניה שעלולה להידרדר לביטחון מופרז של כל־יכול עד כדי אי־התחשבות במגבלות חוץ. בסיטואציות כאלו האומץ חורג מפרופורציות נורמטיביות ביחס לשיווי המשקל הנפשי של הפרט וביחס לנורמות ולחוקים הסביבתיים. אז אורבת סכנה של שיגעון או של סטייה חברתית".