שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    לעשות את הדבר הנכון, זה כח על

    בין פסטיבלים בארה"ב בהם סרטו החדש "סיפור אחר" משתתף, תפסנו את אבי נשר לראיון על ההצלחה של הסרט, על פחדים, על האהבה האופטימית לישראל, על כוחות להתמודד עם כאב ועל מה הלאה

    בימים אלו, הסתיים פסטיבל הסרטים הישראלי שהתקיים בJCC במנהטן. הפסטיבל גרף הצלחה רבה. בפסטיבל הוצגו 3 מסרטיו של הבמאי, התסריטאי והמפיק המוערך אבי נשר: "זעם ותהילה", "סוף העולם שמאלה" וסרטו שחנך הקרנה בפסטיבל טורונטו, סוף שנה שעברה, "סיפור אחר". הסרט שזכה להצלחה גדולה בארץ, מגולל סיפורים שמתכתבים אחד עם השני כשבבסיסם חווית המשפחה וההורות.

    כשהוא עוד סובל מג'ט לג, נשר ואני מתיישבים במשרד שלו מול שולחן עץ גדול מנוקד בלא מעט פתקיות.

    "כל פתק מסמל סרט", הוא מצביע אל עבר השולחן.

     

    חזרת עכשיו מפסטיבל הסרטים בניו יורק (JCC). הסרט שלך, "סיפור אחר", השתתף עכשיו במסגרת הפסטיבל. איך היו התגובות?

    "תראי, את צריכה לשאול

    את מארגני הפסטיבל ולא אותי, אני רק יכול לצטט את מה שאמר לי אייזיק זבלוקי, מארגן הפסטיבל. הוא אמר שזה היה האירוע הכי מרגש והכי מוצלח שהיה להם אי פעם בJCC, ההקרנה של הסרט הספציפי הזה. הוא אמר שכולם היו ברקיע השביעי, היה להם מאוד מרגש. כאחד שהיה קצין מודיעין מחקר, אני מאוד מחבב עובדות ולא ספקולציות. כשאומרים לי שסרט מאוד מצליח אני רוצה לדעת כמה צופים ראו אותו, אבל ברגע שאדם כמו זבלוקי, שהוא אדם מאוד מאופק, אומר לך שזו הקרנה הכי מוצלחת והסרט הכי נפלא שהם הציגו בפסטיבל שלהם, זה מאוד משמח כי זה בן אדם זר אומר לך.

    אני אספר לך סיפור מצחיק על החבר שלי אדיר מילר. אדיר מילר אומר שיש רק דרך אחת בחיים לקבל מחמאות אם אתה אומן, אם אתה פוגש חבר ברחוב ואין לו ברירה אלא לדבר איתך והוא מחמיא לך על הסרט שלך, אז אולי הוא אהב אותו אולי הוא לא אהב אותו, כי אין לו ברירה. אבל אם החבר שלך הוא בצד השני של הרחוב והוא חוצה את הכביש במיוחד כדי להגיד לך כמה שהוא אהב את הסרט, אז הוא כנראה מאוד אהב את הסרט ואדון זבלוקי חצה את הכביש במיוחד, וזה אני רואה כמשהו אמיתי."

     

    בעבר אמרת כי אתה לא עושה סרטים על מה שעובר עלייך, אלא על מה שאתה מפחד שיעבור עלייך. בסרט, "סיפור אחר", יש תמה של נתק או קשר בעייתי בין הורים לילד שלהם.

    "יש לי בת שאני נורא נורא אוהב, מאוד קרוב אליה, הדבר הרע ביותר שיכול לקרות לי בחיי זה שייווצר נתק ביני לבינה. נתק יכול להיווצר בגלל הרבה דברים, כמו לדוגמא חילוקי דיעות רעיוניים. תמיד הייתי מאוד קרוב לילדיי. כשביתי, קראה את התסריט בפעם הראשונה היא מאוד נבהלה כי יש לנו יחסים מאוד קרובים ובסרט מדובר על יחסים של אב ובת שנמצאים בנתק ועל אבא ואבא שלו שחיים בסוג של נתק. והיא אמרה שהיא לא מבינה למה אני כותב על הורים וילדים בכזה נתק כשאנחנו משפחה כזו קרובה ומאוחדת. ואני אמרתי לה שאני תמיד כותב על הפחדים שלי לא על המציאות שלי."

     

    דבדבד ()
    ג'וי ריגר וששון גבאי בסרט "סיפור אחר".

     

    בהתייחסות למה שתום ביתך אמרה לך, יש בסרט שלושה אבות. הדמות של ששון גבאי (שלמה עבאדי), הדמות של יובל סגל (יונתן עבאדי) והדמות של מעיין בלום (רמי) -באיזה אתה הכי רואה את עצמך? תום, אני מניחה הייתה אומרת שאף אחד מהם.

    "אני מרגיש אמפטיה רבה לשלושתם, אני מאוד שונה משלושתם, אני הפכתי לאבא בגיל מאוד מאוחר, כי אני פחדתי שאני לא אהיה אבא מספיק טוב. אני מהאנשים הבעייתיים האלו שלא עושים הרבה דברים, אבל מה שהם עושים חשוב להם לעשות מאוד מאוד טוב ואני לקחתי אבהות באותה הרצינות שאני לוקח קולנוע, כלומר, כשאני עושה סרט, אני מטרטר את כולם, כי חשוב לי שהכל יהיה מאוד מאוד מדויק, מאוד מאוד נכון. אני פשוט פחדתי שאני כל כך מסור לקולנוע, שלא יהיה בליבי מרחב אהבה טוטאלית לעוד יצור. רק כשמצאתי בעצמי את המקום הזה, אז הפכתי לאבא ובאמת האהבה היא טוטאלית וגמורה וגם המסירות. האבות בסרט הם אבות שבאיזושהי נקודה עשו טעות, שגרמה להם לאבד מגע או עם האנשים שהם חיים איתם או עם הילדים שלהם. מאוד מרתק אותי כל המרקם המשפחתי הזה, כי צריך רישיון בשביל לנהוג ברכב אבל לא צריך רישיון בכדי להיות הורים, או לקיים זוגיות. כל הדברים האלו מצריכים הרבה מאוד מחשבה, הרבה מאוד דייקנות, סבלנות ומסירות. וכמו שהסרט "סיפור אחר" קיבל ביקורות של חמישה כוכבים, לאחרונה גם הביקורות שאני מקבל בתור אבא הן לא פחות טובות ואני לא פחות מתגאה בביקורת שאני מקבל עליי כאבא. זה מאוד חשוב לי."

     

    אתה מאוד מסור בכל מה שאתה עושה.

    "מאוד. מאמין במסירות כערך קיומי. יש את המשפט האמריקאי הנהדר : “anything worth doing, is worth doing well” . אם אתה כבר עושה משהו תעשה אותו ממש טוב. למשל, אני לא מבשל קצת כי אין לי כשרון בישול אז אני בכלל לא עושה את זה."

     

    דבדבד ()
    נשר עם מנהל פסטיבל הסרטים בניו יורק אייזק זבלוקי.

     

    אז מה עוד אתה חושב שאתה עושה טוב מלבד סרטים ואבהות?

    "יש מאוד מעט. את יודעת, אני הייתי כדורסלן ואני הפסקתי כי לא חשבתי שאני מספיק טוב, הייתי מוזיקאי , ניגנתי על גיטרת ג'אז ואפילו התפרנסתי מזה בתור סטודנט כשהייתי מופיע במועדונים ברחבי ניו יורק, אפילו ב"להקה" אני מנגן קצת בפס קול. אז אני מספיק טוב כדי לעבוד עם מלחינים, אבל אני אפילו לא מנגן להנאתי, כי אני לא מספיק טוב בעיני. אני לא אוהב לעשות שום דבר שאני לא חושב שאני מספיק טוב בו. הייתי רוצה לחשוב שאני אבא טוב, חבר טוב, בן זוג טוב ולפי הביקורות, אני כנראה במאי לא רע."

     

    גדלת בניו יורק בילדותך וגם בשלב מאוחר יותר גרת כ-10 שנים בלוס אנג'לס. לצד אלו, מורגשת האהבה שלך לארץ. בימים של קלחת הפוליטית, הקול הזה של התסכול מהמדינה עולה ומתחזק. מה אתה אומר לאנשים שמחזיקים בנקודת מבט פחות אופטימית משלך על המדינה?

    "אני מאוד אוהב את הזהות ואת האתוס הישראלי. אני מאוד אוהב ישראלים. שני ישראלים נפגשים בטימבקטו, זה כמו בני משפחה."

     

    כן. אבל שני ישראלים נפגשים בישראל, זה קצת אחרת.

    "נכון. אבל עדיין, החוויה הישראלית היא חוויה משפחתית. במשפחות יש לעיתים סכסוכים, אבל הדבר המשפחתי הזה הוא מאוד עוצמתי. ישראל זה המקום היחידי שאני מכיר, שכשיש מלחמה אנשים טסים לישראל לא מישראל. אנחנו עוברים תקופה מאוד מסובכת, אנשים שוכחים שכל המקום הזה הוא בן 71 שנה. אז אם ישראל הייתה פעם ילד פלא, היום היא טינאייג'ר. וכידוע טינאייג'רים יש להם גם חצ'קונים והורמונים משתוללים והם גם אוהבים לפעמים לעצבן אותך. אבל זה יעבור".

     

    כן? אתה מאמין "שזה יעבור"?

    "תשמעי, אל תשכחי שבארצות הברית, אחרי מאה שנות קיום, הייתה מלחמת אזרחים איומה. אז 71 שנות מדינה זה כלום. ואני מסתכל סביבי, מסתכל על מגרדי השחקים של תל אביב, על הכלכלה הישראלית, ועל הקולנוע הישראלי שמגיע באמת להישגים גדולים ואתה חושב ממה הדבר הזה בא. אני עכשיו כותב תסריט שמתרחש בתש"ח. וזה כלום. זה קובץ אנשים, שחלקם ניצולי שואה ו-600,000 איש שיוצרים מדינה מכלום. עבורך ועבורי, להבין מה זה ליצור מדינה זה בלתי נתפס. מה זה ליצור מדינה? אני בקושי יוצר סרט. כמו שסיפרתי קודם, הייתי קצין אמ"ן מחקר והחשיבה שלי היא חשיבה אסטרטגית לא טקטית. אני לא רואה מציאות במושגים של חודשים ושנים אני רואה במציאות של עשרות ומאות שנים וכל הרעיון של בית לאומי יהודי הוא רעיון מדהים. אנשים שוכחים את מה שקרה ל-6 מיליון אנשים. אני אמנם גדלתי בארה"ב ואני מאוד מחבב את החוויה האמריקאית. יש לי מעין כפתור שאני לוחץ עליו ואני נהיה אמריקאי פתאום. יש לי חיבה גדולה לאמריקה, יש אהבה גדולה לישראל. זה כמו ההבדל בין חברים למשפחה. אז אנשים שמתייאשים מישראל, הם פשוט אנשים שלא יודעים היסטוריה. באמת שהמקום הזה הוא פלא גדול. כמובן שאתה יכול להתרעם על מהלכים פוליטיים שונים ויש מיליון וחצי דברים שלא מוצאים חן בעיניך, אני עדיין לא זוכר מקרה בישראל שמישהו פתח באש בתיכון והרג 30 תלמידים. אתה משווה התנהלות פנים ישראלית להתנהלות אמריקאית, אתה אומר, עם כל הכבוד, יש עדיין הבדל גדול ועם כל חיבתי הגדולה אליה, מעולם לא ראיתי אפשרות לא לחיות בישראל ולא להיות ישראלי. בשבילי אין מקום אחר שהוא הבית."

    זה מרגיש כאילו לדור הצעיר יש פחות ופחות אחיזה בתחושות כאלו ציוניות.

    "אני מקווה שהם לא ילמדו בדרך הקשה. יש סיפור ישן כזה שמספר שבשנות ה30 באירופה הפסימיים נסעו לאמריקה והאופטימיים גמרו באושוויץ. מי שלוקח כמובן מאליו מדינת יהודים באמת פשוט לא יודע היסטוריה. ובהקשר של אמריקאים, הם מאוד מאוד טובים בלדעת מאיפה הם באים."

     

     

    דבדבד ()
    מאחורי הקלעים. אבי נשר ונתן גושן

     

    משהו מהאמריקאים אולי כן קצת חלחל לסרט שלך. הקונפליקטים שעולים נפתרים כולם ואתה כצופה מתמלא בתחושה כזו של טוב, כמו שקורה הרבה בקולנוע האמריקאי.

    "היה פעם מבקר קולנוע שאני מאוד מכבד שאמר פעם שהסרטים שלי יש להם תמיד משהו שנראה כמו סוף טוב, אבל למעשה אם אתה חושב על זה לגמרי לא סוף טוב, כי לא ברור אם הזוג הזה יתחתן וגם אם כן אם הוא יחזיק בגלל בעיית הסמים שלו. אין שם שום דמות שדברים ממש הסתדרו לה, אין שם חדשות טובות לאף אחד. יש שם רגע של עדנה. זה הכל. התחושה של דברים עגולים היא תחושה שלא קיימת בסרט. אני שמח שאת הרגשת אותה כי זה אומר שאת חיבבת את הדמויות עד כדי כך שקיווית שדברים הסתדרו להן, אבל אם את מסתכלת באמת בסוף הסרט, שימי לב למה המילה אחרונה בסרט. את זוכרת?"

     

    מממ....לא.

    "המילה האחרונה בסרט היא נסבל. הסרט אומר ביום הכי טוב הדברים יהיו נסבלים בניגוד לקולנוע האמריקאי שיש שם אושר ועושר. פה ביום טוב, אנחנו נסתדר. יש הרבה טקסים בארץ שמסיימים עם "שיר לשלום", אולי אנחנו לא צריכים לקוות לשלום. אולי זה מספיק שלא נירה באף אחד, זה מספיק טוב."

    בסרט, אתה משתמש במעין "פלשים" כאלו שמגשרים על הפער בין מידע חבוי לגלוי. רק בחיבוק בסוף של האב וביתו, אותו "פלש" מתמזג אל מה שבאמת קורה.

    "את יודעת למה זה קורה? זה קורה כי כל הסרט הוא (האב בדמות יובל סגל) מפחד וחושש מהרע ביותר וכשסוף סוף הוא מקווה לטוב אז זה מסתדר לו. כי השינוי צריך להתחיל בו. כלומר, הוא חלק מהבעיה. הוא צריך להשתנות כדי שיגיע הפתרון. והוא באמת משתנה לאט לאט לאורך הסרט. ה"פלשים" האלו משקפים את השינוי שחל בו. הוא גם לא מאמין שמגיע לו שיקרה לו משהו טוב, הוא אדם מאוד קשה עם עצמו. בגלל זה הוא כל הזמן חושב על הרע ביותר ובסוף הוא אולי מעיז לקוות שמשהו כן יסתדר לו והוא עושה את הדבר הנכון. בגלל שהוא עושה את הדבר הנכון, אז מגיע לו איזה רגע של עדנה."

     

    המפיק האמריקאי אנתוני ברגמן, שהתרשם מהסרטים של הבת שלך תום, הציג אותה לסופיה קופולה בתור 'סופיה קופולה הבאה'- איך אתה רואה את ההשפעה שלך עליה אל מול התפתחות הקול האישי שלה?

    "היא עכשיו סיימה שנה שנייה בסם שפיגל והיא כתבה תסריט באורך מלא ובעיניי הלא לגמרי אובייקטיביות, זה תסריט מאוד מעניין ועכשיו היא חושבת על לעשות אותו ואני תומך בכל דבר שהיא תעשה וזה שזה קולנוע אני לא רואה את זה שונה מכל דבר אחר. יש לה קול משלה, יש לה אמירות משלה, יש לה נקודת מבט שונה משלי. אנחנו חולקים דנ"א, יש הרבה דומה בינינו אבל היא מדור אחר. אני מחכה בסקרנות לראות את הסרט שלה. אני חושב שהיא אדם מעניין ולכן אם היא תעשה קולנוע גם הוא יהיה מעניין."

     

    כשמדברים איתך מאוד מורגשת ממך תחושה של רוגע ואנרגיה חיובית, גם בראיון עם ציון נאנוס כמה ימים אחרי שארי נהרג . אני רוצה להתייחס למשפט שאמא שלך, ניצולת השואה בת ה-95 אמרה לך בתקופה קשה זו: "אל תיכנע לעצב החונק, תחזור ישר לחיים." גם אדיר מילר אמר עליך ש"יש הבאים לחזק ויוצאים מחוזקים". הכח הזה? הוא אמיתי?

    "כן. אני מניח שאני הבן של אמא שלי. אני לא חושב שאתה יכול לעשות קולנוע אם אתה לא כזה. ב"דיזינגוף 99" יש שיר שאני מאוד אוהב שקוראים לו "אין לי זמן להיות עצוב". אף אחד לא הבטיח לך חיים מושלמים ושהכל יהיה קל. אני חלק מדור ישראלי שגדל למדינה שהייתה בסכנה מתמדת. אלו ערכים מבית וגם ערכים ישראלים."

     

    בזמנים שיותר קשה, אתה מטביע את עצמך בעבודה?

    "לא. אני לא אדם חרוץ במיוחד. אני אדם פגיע כמו כל אחד אחר וכאוב ככל בן אדם אחר, אני רק לא אוהב להתבוסס בכאב ובעצבות שלי. זה לא עושה אותי פחות כאוב, אני רק לא נוטה לרחמים עצמיים. את יודעת, אמא שלי בת ה-95, כל המשפחה שלה נהרגה בשואה. ירו בהם מול בור ואני לא מבין איך היא נרדמת בלילה. אנשים אחרי השואה מצאו בעצמם כח להקים משפחה מחדש אחרי הזוועה שהם עברו, הם בעיני גיבורים מכל גבורה בשדה הקרב שאני ראיתי. יש לנו כבני אדם כוחות רבים. תמיד משעשע אותי שהקולנוע האמריקאי מתעסק בגיבורי על, כשכוחות העל האמיתיים הם בנו וכוחות העל האמיתיים הם לא להתפתות לפיתוי של לעשות דברים לא מוסריים, לעמוד בהתחייבויות שלך, להיות אבא טוב."

     

    אז הקרובים אליך, יקראו לך גיבור על?

    "אני פשוט מנסה לממש את הפוטנציאל האנושי הכי בסיסי. לעשות את הדבר הנכון, זה כח על."

    ספטמבר 2018 (לפני 9 חודשים) כשארי נהרג- אמרת ש"תחפש האפי אנד עצוב לנרטיב הפרטי שלך". מצאת האפי אנד עצוב כזה?

    "לא. אין אנד. אני עוד בתחילת הדרך. זו דרך ארוכה וקשה. לא מוכרת. אני מנסה לעבוד על סרט וכותב. יש אנשים שנכנסים לחדר חשוך ולא יוצאים. בימים אלו אני גם מפיק סדרת טלוויזיה. ו"סיפור אחר" עדיין רץ בפסטיבלים."

     

    בסרט שאתה עובד עליו בימינו בחרת את דמותה של מירה בן ארי - לוחמת שנפלה בקיבוץ ניצנים במלחמת השחרור, כי יש בה תמה של מרד מתמיד. הסרטים שלך עוסקים במרד בדמויות מהפכניות. במה אתה מרגיש שאתה מורד, אם בכלל?

    "בעיניי, לעשות סרטים ישראלים ולא אמריקאים כשאתה מקבל המון הצעות לקולנוע אמריקאי זה אקט של מרדנות. לעשות סרט ישראלי זה מרדני כי זה נגד כל הסיכויים, לא מהלך כלכלי. אני לא זורק ביצים על אנשים, אבל הדמויות שלי תמיד מרדניות בחברה ומירה בן ארי שהיא בחורה בת 19 ב1948, שיש לה ילד בן שלוש והיא מוסרת אותו ונשארת בנקודה נידחת עם סיכוי מאוד נמוך לצאת מזה בחיים, זה חתיכת מרד כנגד הסדר הקיים בו נשים נתפסות כיצורות רכות, שצריכות להישאר בבית".

     

    יש שאמרו שבגרת ושניתן להרגיש את זה בסרט "סיפור אחר".

    "אני לא חושב. רק בפרספקטיבה. את יודעת, בלהקה אין לאף אחד הורים , זה סרט בין צעירים. היום יש לי פרספקטיבות נוספות. אחרות. כי חוויתי חוויות שלא חוויתי לפני 20 שנה. אבל אין הבדל מהותי בין "הלהקה" ל"סיפור אחר". אני מזהה שזה אותו יוצר. ראיית העולם דומה- כל הדמויות פגומות עם כוונות טובות שלא מסתדרות. אין לי סרטים עם אנשים רעים ואנשים טובים. יש לי סרטים על אנשים שעושים כמיטב יכולתם. לא ממש משהו השתנה. עוד 20 שנה אדע על זקנה היום אני לא יודע מספיק".

     

    נשר, בן ה66, מביט בי בעיניים נוצצות. הוא בעשייה, הוא למוד כאב אחרי השנה הלא קלה הזו. אבל הוא מלא מסירות ובלי זמן להיות עצוב.

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים