המחתרת החילונית

חזרה בלי תשובה // מיכה גודמן - דביר  - 256 עמודים

'חזרה בלי תשובה' הוא חלק מגל ספרי עיון שיצאו לאחרונה בנושא החילוניוּת הישראלית, ביניהם 'מדריך לחילוני' מאת אביעד קליינברג, 'הדרך החילונית' מאת רם פרומן, 'סיפורם של היהודים החילונים' מאת אמנון רובינשטיין ו'החילוניות החדשה' מאת שלומי ששון. עפרי אילני כבר העיר יפה ב'הארץ', שלתופעה הזאת יש קשר הדוק להפיכת החילונים מהקבוצה ההגמונית בחברה הישראלית לרק־עוד־מגזר, שבניסיונו להתבלט הוא פונה כעת לנסח, באיחור מה, את ה"אני מאמין" שלו. שנאמר, הצלחתו הצלחתנו, האנשים שכרוכים אחר ניסוחם המוצלח של רעיונות יפים.

כפי שניתן להבחין, ספרו של מיכה גודמן מתייחד מהשאר בכך שהמילה "חילוניות", על הטיותיה, לא מופיעה בשמו. זה לא בכדי, שכן המוקד של הספר הזה, לפחות לכאורה, הוא כפול: בצד הניסיון לשכנע חילונים לשוב למסורת, גם אם לא בהכרח מתוך אמונה באלוהים (ומכאן שם החיבור), הוא מבקש לעדן גם את הזרם השמרני בציונות הדתית, כך שיחדל להסתגר בפני מגמות מודרניות. באופן כזה, לשיטתו, החברה הישראלית תשוב לדרך האמצע: היכרות עם חוכמת הדורות, שגרת טקסים והשבת הקהילתיוּת לחילוני הלוּם המודרנה, כך שייטיב להתמודד עם הבדידות, הרדידות ותאוות הצריכה שלו; בצד עדכון ההלכה, על מנת שתהיה שוביניסטית ואתנוצנטרית פחות ואינקלוסיבית יותר עבור הציוני־דתי (הספר פוסח על הזרם החרדי, כביכול משום שגודמן "לא הצליח להגיע" לרעיונות מתוכו שמשתלבים במסע הישראלי).

אלא שהסימטריה בהקשר הזה בין החילוני לציוני־דתי כוזבת, ומכאן שגם הטיעון כולו. בעוד הבעיות שגודמן מזהה בצד הדתי של המשוואה נובעות באופן אינהרנטי מהטקסטים היהודיים, ותיקון שלהן ברמה החברתית דורש מהלך רדיקלי - דמות החילוני שהוא מבקר, איש־קש בדוי יותר או פחות, איננו התוצר ההכרחי של אורח חיים החופשי מדת, וממילא אין טעם לדבר על קשר הכרחי בין מושג החילוניות לבין צורת חיים ספציפית. 70 פנים לה, לחילוניות.

גודמן, אם כן, אינו מדייק במושגים. הביקורת שלו היא בעצם על הקפיטליזם המערבי, לא על החילוניות הישראלית. הניסיון ליצור זהות גמורה בין השניים מוטעה ומטעה. ראשית, משום שהקפיטליזם הוא מערך מסועף ומורכב, שגם כוחות דתיים שונים לוקחים בו חלק (בישראל, כידוע, מפלגת הציונות הדתית הייתה בעשור האחרון הקיצונית ביותר מבחינה כלכלית). ושנית, משום שאחרי הכל, הביקורת המעניינת, הרלוונטית והמעמיקה ביותר על אורח החיים הקפיטליסטי מגיעה זה שנים מלב־ליבו של המערב החילוני. לא צריך בשביל זה את היהדות, מה גם שגודמן נכשל בניסיון להדגים כיצד חוכמת הדורות מסייעת בהבנת בעיות עכשוויות, או בכלל בניסיון להציג לראווה רעיונות דתיים מעניינים או יפים.

ניסיון אחד שבכל זאת ראוי לציון נוגע לטכנולוגיה. לפי גודמן, ההתמכרות של רובנו לסמארטפון - על הניכור, הבדידות והנרקיסיזם שכרוכים בה - בצד ההפיכה של המרחב הציבורי לבכחנליה צרכנית, כמו מתחננות ממש לשמירת שבת במתכונת כזאת או אחרת. בבחינת הפוגה מבורכת מההפצצה הדיגיטלית ומהתעמולה הצרכנית - כפי שאכן מציע ארגון Reboot היהודי־אמריקאי, שמקדם תנועה הקוראת להתנזרות טכנולוגית במשך יום אחד בשבוע, הוא שבת קודש.

בפועל, זה בסך הכל פתרון אפשרי אחד לבעיה (האמיתית), וגם לא בדיוק המוצלח שבהם. רחוק מזה. בלשון הכלכלנים, הוא מטפל בצד של הביקוש ולא בצד של ההיצע. הוא אינו מציע את שינוי דמותה של החברה, שידוד של הכוחות החמדניים הפועלים בתוכה, או אפילו נטרול ההאדרה התרבותית שלהם, אלא בסך הכל ממליץ לטפל בנו, האזרחים, במעין דפוס של האשמת הקורבן. גם במקרה הזה, על מנת להתוודע לביקורת משוכללת יותר, למשל כזאת שרואה את הכיוון הספציפי שבו הטכנולוגיה צועדת כרשום־כבר בתוך השיטה הכלכלית שבתוכה היא מיוצרת, אפשר לפְנות להגות עכשווית; מערבית, רחמנא ליצלן.

החיבור של גודמן - מעין מוצר משלים ל'מלכוד 67' מ־2017, שטיפל בשסע ישראלי אחר, הפוליטי - שוצף וקולח בצורה בלתי רגילה. הוא שופע חיוויים כמו "נתקדם" או "נזכיר" בצירוף נקודתיים אחריהם, ומשפטי נוסחה קליטים כמו "אם הציונות החילונית הובילה את פרויקט הוצאת היהודים מהגלות, הציונות היהודית יכולה להוציא את היהדות מהגלות". הוא גם גדוש בחזרות ובסיכומי ביניים ("נסכם:") שנועדו להלחים את הטיעון לפנים המוח של הקוראים. במובן הזה, הוא מעורר מחשבות נוגות על הקשר בין חוסר הדיוק במושגים, לבין הצורה המוחלקת והנהירה, נהירה מדי. פשטות היא אמנם מעלה, אבל הגבול בינה לבין פשטנות דק מן הדק. •