"נחמה": כנראה הסדרה הישראלית הבאה שתימכר לחו"ל

על פניה, "נחמה", הדרמה הקומית החדשה של רשף לוי ותומר שני (החתומים יחד על היצירה והתסריט, שני ביים) ב-HOT - היא סדרת היי קונספט, קרי: סדרה שאת הפרמיס הכללי שלה ניתן להסביר במשפט או שניים, משהו שניתן למכור בעת פיץ' זריז במעלית. למשל, "בעקבות מות נשיא ארה"ב ורוב חברי הקבינט שלו, שר הבינוי והשיכון חסר הניסיון ממונה לתפקיד הנשיא" ("השורד המיועד"), או "לאחר התרסקות מטוסם, חבורה של אנשים מוצאים את עצמם על אי בודד, בעוד תופעות מסתוריות מתרחשות סביבם" (את זה אתם כנראה מכירים, לא?).

והנה הפיץ' של "נחמה": אב לחמישה ילדים מאבד את אשתו בתאונה ונאלץ להתמודד עם גידולם, עם השכול הפרטי שלו ועם החלום שדווקא עכשיו הוא מבקש להגשים - לכבוש את עולם הסטנד-אפ. קצר, זריז וממצה, הלא כן? משפט, משפט וחצי ואתם כבר שם, יודעים בערך מה מצפה לכם, יודעים אם אתם בעניין או לא. תפסו מפיק במעלית, צאו עם מענק פיתוח. פיס אוף קייק.

אבל הביטוי "היי קונספט" יכול גם לנחות כסוג של עלבון. כשמשתמשים בו בתעשיית הטלוויזיה, לעיתים קרובות הכוונה גם יכולה להיות שזה – הפרמיס המסקרן, המגרה – עלול בעצם להיות הנכס היחיד שיש לסדרה כזו או אחרת להציע, שכל משאביה יוקדשו לתמוך בקונספט בעוד כל השאר מטופל באופן מתבקש וחסר השראה. זה לא תמיד חייב להיות כך, וב"נחמה" זה אכן לא. עד סוף הפרק הראשון והכפול של הסדרה המעולה הזו, כבר יהיה לכם ברור לחלוטין כמה יש לה לתת פרט לרעיון הכללי והמבטיח שלה. והסיבה העיקרית לכך, מעבר לעשייה המרשימה, השחקנים המצוינים והתסריט האינטליגנטי – עוד נגיע לכולם, אל דאגה – היא האנרגיה הנוירוטית הכובשת של רשף לוי, אשר שורה מעל כל פריים פה.

לוי מגלם את גיא נחמה – הייטקיסט מתוסכל, אב לחוץ, בעל סביר והיפוכונדר רציני. יחד עם אשתו תמר (לירון וייסמן) יש לו חמישה ילדים, ובהתאם, האווירה בבית נעה בין כאוס לבין כאוס עם צעקות. ובלי קשר לעוינות או האדישות של ילדיו כלפיו ("יש להם קבוצת ווטסאפ נגדי", הוא קובל בפני תמר, "ואת מנהלת אותה"), לא פלא שהוא מתוסכל: מה שגיא באמת רצה להיות, לפני שהילדים החלו להיוולד והחיים תבעו ממנו סדר יום עקבי ואחראי יותר, הוא סטנדאפיסט. ועכשיו, אולי בגלל השגרה המעיקה, אולי בגלל ביקורו של חברו לקומדיה שהפך לכוכב ענק ברבות השנים (יובל סגל), האהבה הישנה מתעוררת שוב. גיא מחליט לחזור לקומדיה, אפילו אם זה אומר שהוא יצטרך להתפטר, אפילו אם זה אומר לפצוח בוויכוח מכוער עם תמר, החרדה מפני ההשלכות הכלכליות.

אבל הוויכוח הזה נגמר באסון: תמר יוצאת מהבית בסערה, ומאוחר יותר, בעודה בדרכים, עושה תאונה ומקפחת את חייה. כעת נותר נחמה לבד, והמצב לא נראה טוב: הילדים שלו מתאבלים ומוציאים את זה עליו, והוא נאלץ לשוב עם הזנב בין הרגליים לעבודתו ולבוס החלאתי שאותו נטש (בסצנה קתרטית והיסטרית, עם הרבה תודה לערן זרחוביץ' הגאון שמגלם את הבוס). אבל התשוקה לבמת הסטנד אפ עדיין מפעמת, אלא שכעת במשנה עוצמה, מאחר שזהו אאוטלט מושלם לכאבו וצרותיו של נחמה. אבל איך מתפקדים כאב יחידני מפרנס לחמישה ילדים שבורי לב ובמקביל, כאילו שהסיטואציה לא מספיק מורכבת, מציתים מחדש קריירה שגוועה לפני שנים?

"נחמה"(צילום: אוהד קב)

ובכן, כפי שאתם כבר יכולים להניח, התשובה היא "בקושי". סיפור המסגרת של "נחמה" מהווה כר פורה לכל מה שרק אפשר לבקש בדרמה קומית שכזאת: רצון ברור של הגיבור ומכשול עוד יותר ברור הניצב בפניו, ימבה קונפליקטים דרמטיים הנובעים ממצבו הייחודי וגם אור בקצה המנהרה, אם רק יצליח לסיים את הכביסה בזמן. את זה מעבים לוי ושני עם ארסנל של דמויות משנה משכנעות ומבוצעות בכריזמטיות, מאחיו הלא מאוד מוצלח של נחמה (שלום מיכאלשווילי), דרך הקולגה הקרובה מהעבודה שעוד תגדל להיות מושא רומנטי בהמשך (גאלה קוגן הנהדרת, הפעם בשיער ברונטי, וכמה טוב ששבה לחיינו), ועד לאמא המחוספסת של אשתו המנוחה (גילה אלמגור). אבל משכנעים, אפילו מרשימים ככל שיהיו חלק מהשחקנים המגלמים את דמויות המשנה (כולל בתו האמיתית של לוי, תמוז לוי, המגלמת בסדרה את בתו הבכורה ועושה זאת פשוט מעולה) – זוהי בעיקר הסדרה של גיא נחמה ושל השחקן/יוצר המגלם אותו, רשף לוי.

בפרק הבכורה הכפול של "נחמה" יש מעט מאוד סצנות שלא סובבות את דמותו של גיא נחמה, ובצדק. הוא המרכז פה, אישיותו האובססיבית, הטרחנית לעיתים, ממלאת את המסך. אבל לוי גם טוען את גיבורו בהומור טבעי המסייע לו להתמודד עם שלל צרותיו – ומסייע לנו הצופים לחוש אליו אמפתיה בכל העת, למרות סף הלחץ הגבוה שלו, שבידי שחקן אחר היה יכול מעט להרתיע. לוי מעצב דמות אנושית, חמה ומעוררת הזדהות, אחת שתגדל עליכם כבר בסצנות הראשונות שלה; אחת שתרצו בטובתה, שתרצו להמשיך ולשהות במחיצתה. וזהו נכס אורגני, תלוי כתיבה ומשחק, שמנצח כל היי קונספט נוצץ שניתן להעלות על הדעת.

ריספקט גם לבמאי/יוצר תומר שני, שמעניק אנרגיה ואישיות לכל סצנה, אפילו הסטטיות יותר, כשהוא מקבל תמיכה שלא תסולא בפז ממצלמתו של גיורא ביח – אחד מגדולי הצלמים בתעשייה, שמבכר צבעים חמים ורכים המדגישים את ארציותם של הגיבורים ומקרבים את נסיבותיהם אל הצופה. וגם למוזיקה של פרנק אילפמן מגיע ציון לשבח – אפילו אם נעשה בה שימוש מעט אינפלציוני, כנהוג בסדרות ישראליות, באף שלב אין את התחושה המוכרת הזו, שהיא מנסה לחפות על חוסר כזה או אחר במחלקות האחרות. ובקיצור, כמעט בכל רמה של עשייה, "נחמה" מפגינה מהוקצעות מרשימה, ובעיקר תחושה מתמדת של כיוון וכוונה.

אבל זה לא אומר שהיא מושלמת. אלא אם צפוי איזה פייאוף משמעותי בהמשך, למשל, אני הייתי מוותר כליל על סיפורי הפנטזיה המזרח-אירופיים שטווה לעצמו נחמה, כשהוא כבר מוצא איזה רגע לעצמו. השימוש בהם ברור לחלוטין – הם משקפים התמודדויות שלו עם קונפליקטים בחייו האמיתיים – אך לפחות בשלב מוקדם זה, לא נראה שיש בהם איזשהו ערך עלילתי מיוחד. למעשה, הם קצת מוציאים אותך מהסיפור האמיתי של גיא נחמה, קוטעים את הרצף האינטנסיבי של חייו.

ועדיין, הסחות הדעת הללו – ואי אלו טרוניות נוספות – בטלות בשישים אל מול חוויית הצפייה הכוללת שמציעה לכם "נחמה", אחת מהדרמות המקומיות האפקטיביות והממוקדות ביותר שעלו על המסכים שלנו בשנים האחרונות. והכי חשוב זה שהיא מהנה מאוד, למרות הטרגדיה הגדולה המטילה על גיבוריה את צילה. כחלק מבוננזת מכירות הסדרות והפורמטים הישראלים לשווקים חו"ליים שמשתוללת בשנים האחרונות, אתם בהחלט יכולים להמר על כך ש"נחמה" היא הדבר הבא. מה אומרים על סטיב קארל בתפקיד הראשי? הולך?