שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    האחים לימן
    כבר זמן רב שאני מחכה ללכת להצגה או למופע שירגש ויעניין אותי.

    איכשהו יצא שבשבוע אחד זכיתי לראות שני מופעים שונים בתכלית אחד מהשני.

    כל אחד טלטל ועימת אותי עם חלק קוטבי ומגוון שמתקיים בעולמי.

     

    ההצגה ״טרילוגיית לימן״ עסקה בסיפורו המרתק של הבנק The Lehman Brothers. אני חייבת להודות שההצגה הייתה ארוכה מאד, אולי אפילו ארוכה מדי, ובכת זאת, החוויה הייתה משמעותית. כמו מנהרת זמן. ההצגה מתארת איך הבנק לימן ברדרס התחיל. איך מהגר יהודי פשוט מגרמניה הגיע לאמריקה, ארץ החלומות, ללא פרוטה ועם אמונה ואמביציה בנה אימפריה מפוארת.

     

     

    מספר אנשים קרובים אליי, הגיבו להצגה בדאגה לכך שבעיניו של צופה מקומי אשר זר למנהגי היהדות, דמות הבנקאי היהודי מתוארת בהצגה כשיילוק גזלן.

    לטענתם, יש בה אלמנטים שעלולים באופן לא מכוון להתפרש כגילום אנטישמי של דמות ״היהודי החמדן״ אותה התרגלנו לראות מגולמת משחר הימים עד לזמנו של שייקספיר ״בסוחר מוונציה״. אני יכולה להבין הססנות ופרשנות מסוג זה, אך לטעמי מטרת הבמאי והמחזאי הייתה להציג את התפוררותו של מוסד מפואר זה לאורך השנים. לטעמי, ההיסטוריה של הבנק מגוללת בתוכה למעשה את ההיסטוריה של אמריקה כולה, את אובדן הערכיות והאמונה.

     

    כעמ ()

     

    הבנק התחיל במסחר בכותנה ומאוחר יותר סוכר, קפה ונפט. הוא היה שותף לפיתוח של רכבות וענף התעופה במשך השנים. הבנק של האחים לימן הצליח אפילו לשרוד את מלחמת האזרחים באמריקה. הוא צלח את המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929 ואף עודד את הצמיחה של תעשיית הקולנוע של הוליווד ומימן את הסצנה המפורסמת של קינג קונג על בניין האמפייר סטייט.

     

    חיבבתי במיוחד את דמותו של המייסד הנרי לימן, שהחל כסוחר פשוט וחסר אמצעים מהגר יהודי שמגיע לאמריקה. איש אשר מתעקש לנהל אימפריה באופן מסורתי ודבק באמונה דתית וערכים של מסורת ומשפחתיות.

     

    עם השנים, עוברת האימפריה מדור לדור. קשה שלא לזהות את הפער המהותי בין המאבקים שחוו מייסדי החברה, לנכדים שנולדו להיות בני מלוכה מפונקים, אשר מכינים אותם מילדות לתפקידם העתידי.

     

    דמות נוספת שבלטה בעיניי היא של פיליפ. הנכד המבריק אשר נולד עם כפית של כסף בפה, מדבר מספר שפות ומנגן על כינור לשביעות רצינותם של הוריו העמידים.

     

    לאורך השנים, אימפריה שהתבססה על עקרונות ומסחר בחומרי גלם ממשיים עוברת לידיים של דור חדש שמבקש לפעול אחרת. המייסדים מגיעים ואינם מבינים את ההתנהלות המחודשת.

     

    הדור הצעיר משתלט והמייסדים נדחקים לפינה. משפט שנצרב בזיכרוני היה:

    “They were trading in things that weren’t actually there....”

     

    ככל שהעולם משתנה והופך מאנאלוגי לדיגיטלי, המסחר הופך להיות פחות גולמי אלא עתידני ומופשט יותר. במשך הזמן, בכדי לעודד את תרבות הצריכה, מחליט הבנק באופן מודע, שעל האנשים להפוך לצרכנים. שהדרך היחידה שהכלכלה תתעצם היא אם כל הזהות העצמית של אנשים תהייה מושתת על צרכנות. ככה גם נוצר המשפט שאנו למעשה חיים עליו עד היום

    “Shop until you drop“.

     

    הבנק במשך הזמן שינה את מהותו ואינסוף תקריות ושינוים הובילו לכך שבסופו של דבר נמכר לאמריקן אקספרס והפסיק להיות מנוהל על ידי השושלת המשפחתית של משפחת לימן.

     

    את המשבר של שנת 2008 וההרס של הבנק רובנו כבר מכירים ואף זוכרים היטב.

    לימן ברדרס שהיה הבנק הרביעי בגודלו באמריקה גרם לאובדן, עוול אינסופי וזעזוע של רעידת אדמה של ממש בשווקים הפיננסים בארצות הברית וברחבי העולם כולו.

    ובכל זאת המחזה מתרכז בעיקר בהקמתו של הבנק ולא בסופו המר.

     

    המשבר וההרס של מוסד ושושלת מכובדת מסמל את אובדן התקווה והערכיות של התרבות האמריקאית ואולי אף את התרבות המערבית כולה.

     

    עם מסך ענקי, על הבמה, על רקע תאורת ניאון של מספרים וחישובים שרצים במהירות האור, בעולם של אמביציה ותאווה ללא רסן, מסחר מהיר ומהלכים פזיזים, נותרתי בעיקר עם ההבנה שכמעט כל אימפריה שנראית לנו היום נצחית, יום אחד תעלם ותשכח מן העולם.

     

    זה מזכיר לי את ההסבר ששמעתי בפסח, חג החירות, מבן-דודי, רב בבית כנסת מכובד בלוס אנגלס. שיר חד גדיא, הוא סיפר, התווסף לאגדה בשלב מאוחר יחסית והוא מתאר כיצד כל פעם ישות חדשה אוכלת את קודמתה.

     

    בן דודי המשכיל מפרש את השיר הידוע, שכולנו רגילים לשיר כילדים. באומרו שבכל פעם נוספת ישות אחרת, עד אשר בסוף השיר מופיע הבורא הכול יכול.

     

    הבורא הוא זה שמכלה את מלאך המוות שהרג את הקצב, ששחט את השור ששתה את המים, שכיבו את האש, ששרפה את המקל שהכה את הכלב שנשך את החתול שאכל את העז.

     

    לפי הפרשנות המרהיבה שלו המסר הוא שכל האימפריות הגדולות של העולם לבסוף יכחדו.

     

    למעשה, ההיסטוריה האנושית מורכבת ממעגל אינסופי של מאבקים, אסונות, תקומות ונפילות של אימפריות ומעצמות. כמו שאמר ההיסטוריון אדוארד גיבן:

    ״History is the sum total of the follies, atrocities and misfortunes of human kind״

     

    ממלכות פרעה, אמפירית בבל, מיוון ורומא העתיקה, האימפריה העות’מנית.

    נפוליאון ששלט בעולם. הנאציזם, הסטליניזם, הפשיזם ועוד אינספור אימפריות ומעצמות שלטו ביד רמה בעולם וכעת, הם כולן רק זיכרון חולף בדפי ההיסטוריה.

     

    על פי הפרשנות של הרב, הדבר היחיד שנשאר באמת הוא קניין רוחני. המהות והערכיות. הנשמה.

    בהמשך השבוע בעודי מנסה להתאושש מהטרילוגיה של לימן. מצאתי את עצמי במופע הפוך לגמרי. מופע שכל כולו מקדש את הרוח ולא את החומר. מופע של שירה ומוסיקה שמימית של סנט אם קור.

     

    את שלושת ילדיי ילדתי כשברקע מתנגנים השירים שלה. אפילו השמעתי לאחותי את השירים שלה בבית החולים בזמן שהייתה חולה.

     

    והנה, סוף כך סוף אני במופע שלה. מולה. חוויה מעוררת ומרגשת שקשה לתאר במילים. סנט אם קור שרה בקול שמימי וביקשה ממאות אנשים להחזיק ידיים ולהתנדנד מצד לצד ולשיר יחד איתה. האנרגיה הייתה מרגשת ומרפאת. תהיתי בליבי שזה כנראה הכי קרוב שאי פעם ארגיש להיות בווד סטוק.

     

    הזמרת שרה וביקשה להעיר אותנו שנחיה חיים של אמת The life of the soul שנקדש את יופיו של הרגע הזה.

     

    לא יכולתי שלא להתרגש. הזכרתי לעצמי שעליי לשאול ולדרוש מעצמי לחיות חיים של אמת, של אהבה ואמונה. חיים של אמונות ויצירה. מרחב וחופש פנימי. התפעלות מהיופי הנשקף מכל מה שהעין התרגלה לראות. התרוממות רוח מכל מה שמתקיים ממולי בכל רגע ורגע.

     

    שני מופעים שונים בתכלית שכל אחד מהם מבקש להדגיש את הפער המתקיים בין עולם החומר לעולם הרוח.

     

    אין ספק שהחיים הם שילוב של גם וגם. יש האומרים שהאדם מורכב מנפש בהמית ונפש אלוהית

    ונפש האדם נמשכת מטה ליצר. לתשוקה ותאווה.

     

    ועדיין, בעולם של אימפריות שקמות ונופלות, מאבקים ומלחמות אינסופיות. אני נהנית מהגוף, אך חווה עילוי והתרגשות אמתית מעומקה וכמיהתה של הרוח.

     

    בכל אחד מאתנו מתקיים קול פנימי שמקורו בציפייה סביבתית. חוקי החברה והסביבה אליה נולדנו. מסגרת שהטמיע בנו את החשיבות של הצלחה וסממנים חיצוניים. לכולנו יש את הצורך באישור חיצוני והליכה האוטומטית בתלם שהובנה לנו. ועדיין עמוק בתוכנו לוחש קולו של הלב.

    הקול המזוקק הנקי שבנו, אשר מבקש מאתנו לברר מה עיקר ומה תפל.

    לשאול את עצמינו מהי מהות ההצלחה עבורנו. מה ערכי בעולמינו.

     

    בכל פעם אני נזכרת מחדש כמה הרעש שאני שומעת מסביב מציף ולעיתים קרובות מסית אותי מהדרך שלי. אני שואפת להתקרב לאמת וליצוק לעצמי חיים שנכונים לי. החיים של הנפש.

     

    אני ממשיכה לקוות שלמרות שאני חיה בחומר שהנפש שלי לא תתלכלך מדי מהטומאה והחושך של העולם המוחשי. העולם המשוגע והמטלטל הזה. עולם רווי מאבקים ויצרים.

     

    שאצליח רגע אחרי רגע. כל פעם קצת יותר. לסמן לעצמי ממה באמת מורכבת נפשי ולחיות בדרכי, חיים של אמת.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים