הבשורה על פי חאג' יחיא

מינויו של ד"ר סאמר חאג' יחיא מטייבה ליו"ר בנק לאומי, הבנק הגדול בישראל, הוא לכאורה עוד כותרת למדורי הכלכלה, אבל במציאות הפוליטית שבה אנו חיים הוא הפך לכותרת מרעישה, גם בתוך החברה הערבית.

ד"ר חאג' יחיא, כלכלן מהמעלה הראשונה, כיהן כדירקטור בבנק לאומי מאז 2014. מינויו ליו"ר התקבל בשמחה בקרב רבים בחברה הערבית, אך נתקל גם בתגובות פחות גאות. היה מי שחשב שהבשורה לא תבוא מבנק רווחי שמסמל את בעלי ההון, ומאות אלפי ערבים, החיים מתחת לקו העוני עם פערי שכר בלתי נתפסים, חייבים לו. אחרים טענו כי זאת הצלחתו האישית בלבד ולא עניין מגזרי. הוא למד שנים רבות, עבד קשה, הוכיח את עצמו ולא נבחר משום שהוא ערבי, הרי כמה ערבים יש עוד בהנהלות בנקים?

בעשור האחרון אנו עדים לעוד ועוד ערבים מהאקדמיה, מהעולם העסקי, משירות המדינה ועוד שפורצים את תקרת הזכוכית ומתחילים לשמש בתפקידים בכירים: דיקני פקולטות, מדענים, מהנדסים בכירים, יזמים, נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד העבודה, ועוד.

האזרחים הערבים בישראל יודעים טוב מאוד להחזיק את זהותם הלאומית ואינם חוששים לה עוד, ומצד שני נאחזים גם בחלום להצלחה מקצועית והגשמה עצמית ככל אדם נורמטיבי, כולל הגעה לעמדות השפעה.

במשך השנים עמדו בפני האזרחים הערבים חסמים רבים וקשים שלא איפשרו פריצת מעגלי תעסוקה שלא נצבעו לערבים: מעבודה שחורה בבניין ובמפעלים ועד לתפקיד המיועד לערבי שמטפל בענייני ערבים בלבד. החסמים עוד רבים. לא מעט מעסיקים, כולל בממשלה שלא השיגה את יעדי הגיוון שקבעה לעצמה לפני שנים, מונהגים על ידי סטריאוטיפים ולפעמים אף נגועים בגזענות. רבים עוד לא הפנימו את חשיבות הגיוון, ואחרים עדיין מתעקשים להדיר את החברה הערבית ממוקדי ההשפעה.

גיוון במקומות העבודה הוא מתכון מוכח לרווחיות כלכלית ואפקטיביות. ייצוג הולם לערבים, כמו לאוכלוסיות אחרות, בעמדות מפתח הוא גם מתכון לחברה יותר בריאה, פחות גזענית ויותר סובלנית. השינוי המתחולל אינו בא מחלל ריק, בטח לא מטוב ליבם של המעסיקים, אלא משתי סיבות מצטברות: הראשונה - הערבים הוכיחו פעם אחר פעם כי אינם פחותים בשום צורה מבני קבוצת הרוב ומהם אף נדרשה רמת הוכחה מקצועית מעל לכל ספק. והסיבה השנייה - כי צמיחת המשק הישראלי תהיה תלויה בעשורים הבאים בהשתלבותם של הערבים והחרדים בשוק התעסוקה ומידת תרומתם לתל"ג.

במקביל מתקיימת מגמה של דה־לגיטימציה לנוכחות הערבית במרחב הציבורי, תהליכי הדרה פוליטית, ניסיונות למחיקת השפה הערבית ואף הסתה פרועה לפעמים. אין מנוס אלא להכיר בכך שאף אחד לא הולך לשום מקום, ובחברה הערבית זקוקים להכרה לא פחות מלתקציבים ולתשתיות, לנראות ולנוכחות לא פחות מאשר למשרות, לביטחון אישי וקולקטיבי לא פחות מלרכבים ולמשכורות.

עד אז, לצערי, במציאות של היעדר ביטחון אישי והיעדר אופק ותקווה, ההצלחות האדירות של חלקים מאיתנו יישארו בגדר הצלחות אישיות, ועל כתפינו מוטלת האחריות להופכן להצלחות מצטברות וכוללות כדי לחזק את החוסן הכלכלי והחברתי של החברה הערבית, וכן את המשק והכלכלה, בשותפות כנה ואמיתית. √