"ירושלים בהחלט יכולה להיות דמות ב'בית הנייר'"
עד לפני שנתיים טוקיו, ניירובי והלסינקי היו רק ערי בירה ולא דמויות באחת הסדרות הפופולריות של נטפליקס. לרגל העונה השלישית של "בית הנייר" נפגשנו עם הכוכבים והיוצרים לשיחה על ההצלחה המטאורית, על העונה החדשה ואיך לא, גם על הצחוק של דנוור. צפו
הקאסט של "בית הנייר" נמצא בנקודת זמן ייחודית: רגע לפני ההשקה העולמית של העונה השלישית, בחסות ענקית הסטרימינג נטפליקס, הם עדיין איפשהו בין כוכבות בסדר גודל הוליוודי לבין אנסמבל שחקנים שגרתי, מקומי ונגיש. שלב הביניים הזה, מוכרחים להודות, הוא חמוד למדי. השחקנים מרשים לעצמם להתבלבל ולצחקק מול המצלמות, לשפשף את האנגלית שלהם, ובעיקר לא לגמרי יודעים מה לעשות עם כל אנשי הצוות שמקיפים אותם.
המפגש איתם התקיים במלון כנסים גדול במדריד - העיר שבמרכזה מתרחשת התופעה הטלוויזיונית. דווקא שם, הנוכחות שלהם לא מרגשת את המקומיים. משלחת העיתונאים העולמית, לעומת זאת, מפגינה הערצה של ממש: אחד סוחב איתו גיטרה ופורט "בלה צ'או" בכל הזדמנות, אחרת מראיינת בדמעות של התרגשות ומתחננת לסלפי. התחושה היא שבמפגש עם טוקיו (אורסולה קורברו), ריו (מיגל אראן), ניירובי (אלבה פלורס), הלסינקי (דרקו פריק) ובוגוטה (הוביק קוצ'קריאן) - אחת הדמויות החדשות בעונה, צריך להסביר לשחקנים עצמם על מה כל המהומה.
"זה שוק מוחלט, להיות מפורסמת בכל העולם", אומרת פלורס (ניירובי), "אנחנו עדיין לומדים איך להתנהל בתוך זה, עם כל הפופולריות שיש לסדרה בכל העולם בתקופה האחרונה. אני מסתובבת חופשי במדריד, אבל זה כי למדתי להסוות את עצמי עם כובע ומשקפי שמש".
"כאן בספרד אנחנו ממש לא מגה-סטארים", אומרת קורברו (טוקיו), רגע אחרי סשן קורע-לב של התנצלויות על העקב שלה שנשבר ושבגללו היא יושבת יחפה בריאיון. "אולי את לא, אבל אני כן", עוקץ בחזרה הפרטנר הטלוויזיוני שלה, אראן בן ה-23, שמתקשה לשחרר משפט אחד בפנים חתומות. על המסך הכימיה בין טוקיו לריו מחשמלת, אבל במציאות הם מתגוששים ומסתלבטים כמו שני אחים, שלא יכולים להעביר דקה בלי להציק אחד לשני. "הכימיה בינינו דרשה עבודה קשה", צוחקת קורברו, ואראן מגיב מיד בגלגול עיניים, מחכה לתורו. "אנחנו חברים טובים", הוא אומר, "אנחנו מסתדרים מצוין. בכל פעם שהיא מזמינה אותי למסיבה אצלה בבית - אני פשוט לא מגיע". "אני כל הזמן מארגנת מסיבות בבית שלי, ואף אחד מ'בית הנייר' לא מגיע. אני לוזרית", היא צוחקת על עצמה.
רבים וטובים כבר ניסו להסביר את ההצלחה הבינלאומית של "בית הנייר", שהפכה, בייחוד בישראל, לתופעה תרבותית של ממש. הסממנים המובהקים של הסדרה - חליפות האוברול האדומות, המסכות א-לה סלבדור דאלי וכמובן הלהיט הפרטיזני "בלה צ'או" - גויסו לשורה של קמפיינים פרסומיים, לתחפושות פורים, למערכונים, למוצרי צריכה ומה לא. כל אלה הקפיצו את המניה המקומית של נטפליקס עד כדי כך שספקיות הטלוויזיה המקומיות נכנסו ללחץ והחלו להציע את השירות בתיווך ובמבצע.
וכמו בישראל - כך גם בשאר העולם. על המנעד הרחב שבין טלנובלה סקסית למותחן פסיכולוגי מהודק, "בית הנייר" מתמקמת על המשבצת הכי נכונה בעידן הטלוויזיה הנוכחי - זו של הבינג' המושלם. היא מביאה איתה אידיאולוגיה שתשעים אחוז מאוכלסיית העולם המערבי יכולה להתחבר אליו: נגיעות של רובין הוד בעולם ניאו-ליברלי וקפיטליסטי במינון שלא מצריך תואר שני.
כמובן שגם לנטפליקס יש חלק עצום בהצלחה הגלובלית. ענקת הסטרימינג התלבשה על ההפקה הספרדית ששודרה במקור כחלק אחד, פירקה אותה לחתכים, יצרה שתי עונות עם קליף האנגרז מפתיעים, ארזה את הכל מחדש וקשרה בסרט אדום, הכל כך מזוהה איתה. מכאן, מה שהתחיל כפרויקט טלוויזיוני חד-פעמי מקומי בספרד, קיבל את התנופה הנכונה ליצירת עונה שלישית. משימה מורכבת עבור סדרה שהסוף שלה סגור בצורה כמעט הרמטית.
"רמת ההצלחה הייתה בלתי צפויה", אומר במאי הסדרה, חסוס קולמנר, "לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לחכות עם העונה השלישית. זה סוג של פחד גבהים, ופעלנו מתוך המון אחריות כדי לא לאכזב את קהל הצופים". היוצר, אלכס פינה, כבר קנה לעצמו בית חם בנטפליקס בעקבות ההצלחה של "בית הנייר", ולצד העבודה על העונה הנוכחית הוא כבר עסוק בפרויקטים נוספים. אחד מהם הוא White Lines המסקרן. "הפעם הגענו עם הרבה מאוד ביקורת עצמית", אומר פינה, "באנו מתוך כבוד לעשייה, במטרה ליצור חלק שלישי שיתעלה על החלקים הקודמים בכל המובנים".
רק שהפעם זה עם תקציב של נטפליקס.
"לגמרי, ואני חושב שגם רואים את זה", הוא צוחק.
יש סיכוי שנראה בקרוב דמות בשם ירושלים?
"אנחנו לא פוסלים את האפשרות", אומר פינה. "האמת היא שלבחור שם של עיר בשביל דמות זה עניין קצת מסובך. הרבה פעמים הבחירה נשענת על הצליל של השם או בגלל הקונוטציות שהעיר מעלה באנשים. ככה שירושלים בהחלט הייתה יכולה להיות דמות ב'בית הנייר'".
אתם יודעים, "בלה צ'או" הפך ללהיט מועדונים.
"זה שיר שעבור הדור שלי והדורות הקודמים - הוא שיר ילדות. משהו ששמענו כל הזמן", מסביר פינה. "מה שעשינו בסדרה, זה שהכנסנו את השיר כך שהוא גם שיר הילדות של הדמויות, הפרופסור למשל. עכשיו שומעים אותו בכל העולם וסוגרים איתו מסיבות בגרסאות אלקטרוניות. מצד אחד זה לא יאומן, מצד שני זה דווקא הגיוני. זה שיר שלא צריך ללכת לאיבוד, זה המנון".
העונה החדשה, שעלתה היום (ו') בנטפליקס, מביאה איתה כמה דמויות חדשות. אחת מהן היא זו של בוגוטה, שמצטרף לחבורה בשוד הגדול הבא. הוביק קוצ'קריאן שמגלם אותו, הוא בכלל מתאגרף מקצועי לשעבר ממוצא ארמני, שנולד בביירות והיגר בגיל צעיר עם המשפחה לספרד. "לא למדתי באוניברסיטה, איגרוף היה בית הספר שלי לחיים", הוא אומר. "למדתי שם הרבה דברים שאני משתמש בהם בחיי היומיום שלי ובהתנהגות שלי. כך שבכל תפקיד שעשיתי ושאני אעשה - אפשר לראות קצת מהמתאגרף שבי".
ההצלחה הפנומנלית של הסדרה בישראל כבר הביאה לפה את דרקו פריק (הלסינקי בשבילכם) לביקור מתוקשר למדי לפני חצי שנה. "כשהגעתי לשדה התעופה, המאבטחים הישראלים מיד ביקשו לעשות איתי סלפי", הוא נזכר, "וכל העולם יודע שהאבטחה הישראלית היא מאוד רצינית. אז בשבילי זה היה מדהים. נהניתי מאוד בישראל".
הכיף כנראה מדבק, כי ממש השבוע נחת פה גם דנוור (חיימה לורנטה), לצילומי קמפיין לחברת דיזל. וכן, יש דבר אחד שנדמה שכולם מוטרדים לגביו בעניין של דנוור, אז לא התאפקנו ופשוט שאלנו.
תגידו, הצחוק של דנוור, זה אמיתי?
"מה פתאום, הוא לא באמת צוחק ככה", אומרת קורברו, "זו הייתה עלולה להיות חוויה מאוד לא נעימה אם היינו נאלצים לשמוע את הצחוק הזה במהלך הצילומים ובין הסצינות".
