רוקד בין הפרובוקציות

אם החיים של רקדן הבלט סרגיי פולונין היו אמנות, הם היו אמנות מצוינת. בגילו הצעיר (29) הוא כבר נחשב לכוכב עולמי, שפרץ את גבולות אולמות הבלט. הוא נולד באוקראינה אבל נחשב תומך נלהב של ולדימיר פוטין ואף קיעקע את דמותו של המנהיג השנוי במחלוקת על גופו. הוא עובד עם רקדנים רבים מקהילת הלהט"ב אבל התבטא באופן הומופובי. לא מאוד מפתיע, אם כן, שפולונין עמד במרכזו של סרט תיעודי מצליח בשם “הרקדן" ובשנים האחרונות משווים אותו, שוב ושוב, לשלושת הרקדנים הטובים בהיסטוריה: ניז'ינסקי, נורייב וברישניקוב.

“כן, בעולם הבלט כולם משווים אותי לברישניקוב, אבל זה לא רק אני – אלה השוואות שנעשות גם עבור רקדנים מצליחים אחרים", הוא אומר בראיון. “עבורי זה מוזר. אני רואה בריקוד אמנות, אז איך אתה יכול להשוות אמנות? אתה אוהב ציור אחד ואני אוהב ציור אחר. אבל גדלתי עם ההשוואות ומגיל צעיר אמרו שאני טוב כמו אחד משלושת הגדולים. אין מה להתרגש".

חרך את יוטיוב

הקריירה של פולונין נעה בין שיאים. הוא נולד באוקראינה ובגיל שמונה כבר התקבל למכון הלאומי לכוריאוגרפיה. הוא למד ריקוד ובגיל 13 הצטרף לבלט המלכותי הבריטי. ארבע שנים לאחר מכן זכה בפרס "הרקדן הצעיר של השנה" בבריטניה. בגיל 20 הוא הפך לסולואיסט הצעיר ביותר של הבלט המלכותי ושנה לאחר מכן כבר קודם לתפקיד הרקדן הראשי של הלהקה – הצעיר ביותר אי פעם. “שיטת האימונים של הבלט הרוסי היא נוקשה וקיצונית יותר, בעוד שאצל הבריטים, אתה לומד לבד ואף אחד לא מכריח אותך. עבורי, השיטה האנגלית הייתה טובה יותר מהשיטה הסובייטית – למדתי שאף אחד לא יבנה עבורי את הקריירה".

אחרי שנתיים מצוינות עם הבלט המלכותי, שבהן זכה לשבחי הביקורות, פרש פולונין מהלהקה לטובת קריירה עצמאית. מאז הוא הפך לרקדן הבלט המחוזר ביותר בעולם, עם הופעות בלהקות בלט רוסיות, בריטיות ואחרות. אבל הוא סירב להישאר כלוא בתוך אולמות הריקוד. פולונין פזל מהר מאוד לתרבות הפופולרית. הוא החל לעבוד עם הצלם והבמאי דיוויד לה־שאפל והופיע, בין השאר, בקליפ אייקוני של הלהיט Take me to Church של הוזייר שחרך את יוטיוב.

שנה לאחר מכן, כאמור, פולונין היה גיבור סרט תיעודי שנעשה על חייו. “היו לי כוונות אחרות. חשבתי שנצלם הופעות שלי במדינות שונות, אבל לא לקחתי חלק אקטיבי בצילומי הסרט. הייתי יותר מכשלה בדרך", הוא צוחק. “הסרט העניק לי מוניטין טוב, כי פתאום זיהו אותי. אבל לראות את עצמי על המסך היה קשה. אני נוטה לשכוח דברים מהר כדי שאוכל להמשיך הלאה, לעבודה הבאה. אני לא אחד הרקדנים שיושבים על זרי דפנה".

ואז הוא התיישב על זרי הפרחים של הוליווד. החברות עם לה־שאפל ומעמדו הידועני החדש הזניקו אותו לתפקיד אורח קטן בסרט "רצח על האוריינט אקספרס". בשנה שעברה הוא שיחק במותחן הריגול "דרור אדום" לצד ג'ניפר לורנס. “זו קריירה מעניינת כי היא חדשה לי. אני אוהב סרטים, למרות שאני לא רואה את עצמי כשחקן. אני לומד צעד אחר צעד את התחום. בהשוואה לריקוד, משחק הוא מלאכה פחות פיזית אבל יש בו לא מעט לחץ. בריקוד, אתה מתכונן ומוציא לפועל – וברגע בו הריקוד מתבצע, נוצר ניצוץ של קסם ומיד הוא כבה. בעוד שבמשחק אתה חלק מאנסמבל ואתה יכול לצלם את אותה הסצנה מיליון פעם עד שהיא יוצאת מושלמת – ונשמרת לנצח".

קריצה לפוטין

לחובבי הריקוד בישראל תהיה הזדמנות לצפות בסטאר קווליטי האדיר של פולונין בקרוב, כשהוא יופיע עם שמונה רקדנים בערב של יצירות מיוחדות (13 בספטמבר באודיטוריום חיפה ו־14 בספטמבר בהיכל התרבות בתל־אביב). שיאו של המופע יהיה עם יצירה בשם "פולחן", המבוססת על "פולחן האביב" של סטרווינסקי, שיצרה הכוריאוגרפית היפנית יוקה אוישי. היצירה, שפולונין יוביל על הבמה, מעמתת את המתח התמידי בין רגש ומחשבה ומאפשרת לפולונין להיחשף כרקדן וכאדם.

“אני לא מתייחס לריקוד כאל פעולה של הזזת איברי הגוף שלי. התנועה מגיעה ממחשבה, אנרגיה, סיפור. כיוצר, האנרגיה והתודעה חשובות יותר מהתנועתיות עצמה כיוון שהאנרגיה מחברת בין הרוח והרגש. למרות שאני רקדן קלאסי, אני אוהב גישות מודרניות שמתלבשות על בסיס קלאסי. בישראל ארקוד סולו".

הוא ביקר בישראל לפני שנים אחדות, עשה בדיקת דנ"א וגילה שהוא יהודי. “הרבה אנשים אמרו לי שאני נראה יהודי, בגלל האף", הוא אומר.

גילו הצעיר ניכר עליו. הוא ממהר לפלוט דברים, שמאוחר יותר יצטער עליהם. לפני שנתיים הסתבך באמירות הומופוביות. דווקא הוא, שמוקף ברקדנים הומואים, שחי באווירה לכאורה משוחררת ופלורליסטית. אולי ההתבטאות הייתה ניסיון לקרוץ לפוטין, האליל שפולונין כה מעריץ. “תמיד אהבתי את פוטין, אני אפילו לא יודע להסביר מדוע. פגשתי אותו פעם אחת אחרי הופעה באוקראינה – הוא ראה שעל החזה שלי מתנוסס קעקוע בדמותו אבל לא אמר מילה. אני מגן עליו בכל פעם שמישהו אומר עליו משהו שלילי".

בוא ננסה. קהילת הלהט"ב חיה בחשש ובסכנה ברוסיה. זה נשמע לך הגיוני?

“זה קצת מיתוס, שנוהגים באלימות כלפי גייז ברוסיה. אני חושב שהם בטוחים שם. כמו בכל מקום, יש מקומות קטנים בהם גייז לא בטוחים. בצ'צ'ניה, למשל, בגלל שהיא מדינה מוסלמית, הומוסקסואליות אינה חוקית. צריך להבין ששינויים דורשים זמן ואני בטוח שיום אחד יהיו להם יותר זכויות".

אתה מתחרט על האמירות?

“אמרתי שגברים צריכים להיות גברים ונשים צריכות להיות נשים על הבמה. זה לא קשור להומואים אלא לאנרגיה גברית ולגבריות באופן כללי. אני רואה כיצד גברים הופכים חלשים יותר בעולם, הם הופכים עצלנים ונשים עושות עבורם הכל. אז אמרתי שגם על הבמה יש לי תחושה כזו – וזה לא משנה אם הרקדן הוא סטרייט או גיי. אם אני צופה ברומיאו ויוליה, אני רוצה לראות דמות של רומיאו על אנרגיה גברית חזקה על הבמה. אני לא מכבד גברים שמורחים ליפסטיק או מתלבשים בבגדי נשים. אל תעוותו יותר מדי את מי שאתם. זה נראה לי כמו הליכה רחוקה מדי".

כמו לקעקע את דמותו של מנהיג שנוי במחלוקת על החזה?

“אולי אני טועה".