שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    סאדו מאזו, תלונות שווא ומסע לילי בת"א: התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים

    "עיניים שלי", סרטו של ירון שני על שוטר המואשם על לא עוול בכפו בתקיפה מינית, הוא הישג קולנועי משמעותי, שסימן את שיאה של התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים לקולנוע. לצדו הוקרנו "ככה את אוהבת אותי" של לימור שמילה, סרט בעייתי על יחסים סאדו-מאזוכיסטיים, ו"קצפת ודובדבנים" האוטוביוגרפי והמשעשע של גור בנטביץ'

    תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי ע"ש חג'ג' בפסטיבל ירושלים, נפתחה ביום שישי האחרון במה שקרוב לוודאי צפוי להיות שיאה: הקרנת סרטו של ירון שני, "עיניים שלי".

     

    סרטו הראשון של שני, "עג'מי" מ-2009 (שיצר יחד עם סקנדר קובטי) נכלל ברשימת המועמדים הסופית לפרס האוסקר לסרט הזר, ומאז הוא שקד בעיקר על שלושה סרטים ב"טרילוגיה על אהבה". כדרכן של סדרות סרטים המאוחדות בתמות, זהו פרויקט שאפתני: שני מפתח את סרטיו בתהליכי עבודה ממושכים ולא קונבנציונליים עם שחקנים לא מקצועיים. לא רק שהסרט מעוצב על בסיס חייהם, אלא שהם גם הם נדרשים לחיות באופן טוטאלי את הדמויות במהלך הצילומים הממושכים. החלק הראשון, "עירום" (2018), הוקרן בפסטיבל חיפה וזיכה את הסרט בפרס השחקנית ובפרס העריכה. "עיניים שלי" הוא החלק שהני.

     

    הסרט כבר נדון בביקורת של שמוליק דובדבני מפסטיבל ברלין האחרון, ואין לי אלא להצטרף בהתלהבות רבה לדעתו החיובית של קודמי. זהו קולנוע בדיוני הנחווה כאילו היה עשייה דוקומנטרית שבאופן פלאי הצליחה לחדור לרגעים האינטימיים ביותר בחיי הדמויות, מבלי שהם שמו לב לנוכחות המצלמה (עבודת הצילום מרשימה מבחינה זו של ניצן לוטם ושי סקיף). העלילה עוסקת בקצין משטרה ישראלי (ערן נעים בהופעה חריגה בכל קנה מידה), המואשם על לא עוול בכפו בתקיפה מינית, והאופן בו הדבר מכניס את חייו לסחרור אכזרי. השקיפות הסגנונית של הצגת החיים המעורטלים משיגה אינטנסיביות ואותנטיות של קולנוע ריאליסטי במיטבו. דווקא משום כך, הרגעים הספורים של אמירה ישירה או סמליות בוטה מורגשים כצרימה ברצף הנגינה המדויק. זהו סרט לא קל לצפייה, אבל הישג משמעותי לקולנוע הישראלי.

     

    הישג משמעותי לקולנוע הישראלי. "עיניים שלי"

     

    בצירוף מקרים מעניין, גם הסרט השני בתחרות, "ככה את אוהבת אותי" של לימור שמילה, הציג תהליך שבו גבר ישראלי דומיננטי מאבד שליטה - אך הפעם זהו היבט משני בעלילה. האפיון הפסיכולוגי המרכזי ניתן הפעם לדמות האישה הנשואה לאותו גבר. "ככה את אוהבת" הוא סרטה השני של שמילה (אחרי "מונטנה" מ-2017), ולכאורה יש הרבה מה לומר בזכות הכוונות המניעות אותו. למרבה הצער, הדבר נכון פחות ביחס לתוצאה הסופית. לא פשוט לעסוק במיניות ויחסי כוח בזוגיות, ובוודאי לא בקולנוע הישראלי, שאת ההצלחותיו הספורות בנושאים אלו ניתן להציב מול מוזיאון האימה של ייצוגי מיניות בעייתיים.

     

    מתוך
    סאדו מאזו, תוך שמירה על צניעות. מתוך "ככה את אוהבת"(צילום: רם שוויקי)

     

    גיבורת "ככה את אוהבת" היא אשת עסקים בשם תמרה (הילה וידור) שבסצנת הפתיחה של הסרט יולדת את ביתה הבכורה, לא לפני שהיא מתעקשת שבעלה, טייס בדרגת רב סרן (יקיר פורטל), ייצא מחדר הלידה. חודש אחר כך היא חוזרת לעבודה שבה היא צריכה לנהל משבר בהנפקה של חברת משחקי מחשב, ולהתמודד עם לחציו של בוס אגרסיבי ואינפנטילי (תום אבני) שמתנהג כל הזמן כאילו הרגע סיים להסניף חצי קילו קוק. הבעל הטייס מנסה לשכב עם אשתו ומכאיב לה, אבל הכאב מניע שינוי בדפוס יחסיהם המיני. הם מקבלים דפוס סאדו-מזוכיסטי שבו הילה הולכת ומתעצבת מחדש כ"מלכה" והמיניות הופכת לסדרת השפלות הולכות ומתעצמות. אלו מענגות את הגבר, בעודן מעניקות לאישה דרך להעניש אותו על יחסו האנוכי לגופה לאחר הלידה, ואף תורמות לפיתוח מיומנויות שיסייעו לה בהצלחת יעדיה המקצועיים.

     

    יש חשיבות בסרט שמציג פרספקטיבה של במאית (שמילה) ותסריטאית (שרון אייל-אזולאי) על זוגיות, יחסי כוח וסקס, אבל הערך העקרוני אינו פותר את בעיותיו הקשות של הסרט. נדמה שיש בו לא מעט רגעים שאמורים להיות הומוריסטיים, אבל נדמה שזו לא הסיבה שבגללה הקהל צוחק במבוכה פעמים רבות. העלילה  לא מאפשרת לדמויות להתפתח באופן מעניין או בכלל. דמות הבעל-טייס, בהתנהגותו ובאיפיונו התמוה כאיש צבא (נדמה שהוא כל הזמן בבית), הוא לא יותר מקריקטורה לא סבירה. דמות הגיבורה מוגבלת מעצם הצבתה מול דמויות שטוחות של גברים. משחקי הסאדו-מאזו מוצגים תוך שמירה קפדנית על צניעותם של השחקנים, ולכן גם נראים כמו משחקי נדמה-לי מגוחכים. גם אם הייתה כוונה להימנע מריגושים אירוטיים המשרתים את הצופים הזכרים, זה פיתרון קל מדי שאינו הולם סרט שמין תופס חלק כה משמעותי ממנו. ניתן היה לקצר את "ככה את אוהבת" למחצית מאורכו, והדבר היה משפר אותו באופן ניכר, או לכל הפחות מקל משמעותית על חווית הצפייה.

     

    מתוך
    קומי, סימפטי ומהנה לפרקים. מתוך "קצפת ודובדבנים"(צילום: גיא רז)

     

    "שמונה וחצי" של פדריקו פליני הוא לא רק אחת היצירות הגדולות של הקולנוע, אלא גם מקור השראה מפתה לעשרות סרטים שבהם במאים בוחנים את חייהם ועבודתם. במיטבם, הסרטים האלו מציעים התבוננות ובחינה עצמית משעשעות ונוקבות על תהליכי היצירה, אך קיימת גם סכנה שהיעדר הריחוק יפגע בביקורת העצמית הנדרשת בתהליך היצירה הקולנועי. "קצפת ודובדבנים", הפיצ'ר הרביעי של גור בנטביץ', הוא סוג של קומבינציה בין קולנוע אישי-רפלקסיבי ובין סרטי מסע ליליים בתל אביב. בדומה ל"כל הג'אז הזה" של בוב פוסי, יש בסרט אלמנט של חרדת מוות פיזי,הקשור למצב היצירה של הגיבור הבמאי (בגילומו של בנטביץ' עצמו). מי שראה את סרטיו הקודמים ורבי החן של היוצר, מנחש בוודאי נכונה שגם הפעם יצר סרט שאינו נפוח מחשיבות עצמית, אלא מורכב בסדרת מפגשים בעלי גוון קומי. הסרט מצליח במשימה הזו, גם אם הוא מסתכם בסופו של דבר בהיותו קולנוע מינורי על נושא מז'ורי.

     

    על רקע כותרות הפתיחה של הסרט, מוצגות צלליות המתגנבות להקרנת סרט שנקרא, גם כן, "קצפת ודובדבנים". הצלליות הן של גיבור הסרט, הבמאי צורי שוסטק, וחברתו ועורכת סרטו האחרון ענבל (בגילומה של מאיה קניג - אשתו של בנטביץ' במציאות). הוא אינו מרוצה מההקרנה - מהסאונד, מאדישות הקהל, ומההבנה שסרטו עומד להיעלם במהרה. הוא לא מרגיש טוב, מסתכסך עם חברתו, ויוצא למסע לילי עם נהג מונית (הבמאי דובר קוסאשווילי), שמפגיש אותו עם כמה דמויות מהמעגל החברתי (החבר הבליין "עוזי היפה", אלון אבוטבול) ומהחוג המקצועי שלו (המפיק מושון, בגילום צחי גראד). שוסטק מחפש דרך להשיק קמפיין ב"סושיאל" עם "בילי הטיוברית" (הבמאית הצעירה הדס בן ארויה), נלחם עם מדביקי מודעות המכסים את הפרסומות של סרטו, פוגש כמה דמויות נשיות מעברו ומנסה להציל את סרטו ואת בריאות. 

     

    כצילום של חרדות של יוצר בגילו ובמעמדו של בנטביץ' זהו סרט אמין, אך הוא מתרחש בעיקר על פני השטח. המקום בו בולטת הפנטזיה הוא בסדרת סצנות קצרות המשולבות לאורך הסרט, ובהן הגיבור נמצא על מטוס מנהלים בדרכו לפרמיירה, צופה בסרט שאותו רואים גם אנו, וזוכה לשירות של דיילת מסתורית (אסתר רדא, כדמות דוברת אנגלית). הרובד הנוסף הזה של רפלקסיביות, המהווה יציאה מחיי הגיבור, אינו הכרחי או משמעותי לסרט בכללותו.

     

    "קצפת ודובדבנים" הוא סרט סימפטי ומהנה לפרקים, מעשה ידיו של במאי אמיתי, שחובבי סרטיו הקודמים ייהנו גם ממנו. יש לציין גם את עבודת הצילום המסוגננת של גיא רז שהופך את תל אביב של הלילה לתשובה ישראלית להונג קונג של כריסטופר דוייל בסרטיו של וונג קאר-וואי. יש לקוות ש"קצפת ודובדבנים" של עולם המציאות יזכה לגורל טוב יותר מזה של הסרט שבתוך הסרט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיא רז
    מתוך "עיניים שלי"
    צילום: גיא רז
    לאתר ההטבות
    מומלצים