האמנית שמבקשת להמחיש כיצד נראית פוסט-טראומה מתקיפה מינית
בסרט הגמר שלה ב'בצלאל', ממחישה טובה דורפמן כיצד מתבטאת פוסט-טראומה שנגרמת כתוצאה מתקיפה מינית: "אפילו נגיעה תמימה של מוכר בחנות מקפיצה פלאשבקים. צריך לעבור הרבה שלבים עד שאפשר לחזור לאינטימיות עם גברים", היא מספרת
מי שנחשף לחדשות בשבועות האחרונים לא יכול היה שלא לשים לב שאונס ותקיפה מינית לא יורדים מהכותרות, גם הרבה אחרי קמפיין MeToo# שעורר את המודעות למכת ההטרדות המיניות. בחדשות יספרו לנו בצורה מציצנית מי עשה למי מה, איפה ואיך, הטוקבקיסטים ישאלו מה היא לבשה, מתי זה קרה ולבסוף מה היה העונש, אבל דבר אחד נעדר מהשיח הציבורי - מה קורה לאותה בחורה ביום שאחרי.
עוד בנושא:
פייסבוק הציעה לי להתחבר עם האנס שלי
דעה: אלו לא עשבים שוטים, זו תרבות האונס
גם טובה דורפמן (27) חוותה בעברה תקיפה מינית, ובחרה שלא להתלונן במשטרה לנוכח הקושי הנפשי הכרוך בדבר. היא הסתובבה שנים רבות עם תחושת הטראומה מהמקרה הקשה, ועם סיום לימודי אמנויות המסך ב'בצלאל', החליטה להביע את המחאה שלה דרך סרט מתח קצר שדרכו היא מנגישה לצופה את הקושי היומיומי שנפגעות תקיפה מינית מתמודדות עמו, כשהמטרה היא לעורר שיח ציבורי סביב חוויית הפוסט-טראומה.
"הסרט מראה את רמת הנזק שתקיפה מינית ולחץ לקיים אקט מיני יכולים לעשות", היא מסבירה. "אני מרגישה שאומנם החברה מגנה את הגבר, אבל יחד עם זאת מהאישה יש ציפייה שהיא תמשיך בחיים נורמטיביים, שהיא תלמד, תעבוד ותמצא בן זוג, אבל אחרי טראומה כזו קשה לחזור לחיים", היא משתפת. "ביום שאחרי יש אישה שלא יכולה להסתכל על עצמה במראה".
טובה הותקפה מינית שנים לפני שהחל השיח הציבורי בנושא ההטרדות המיניות, וכיוון שכך לקח לה זמן רב להבין ולעבד את הפגיעה. "לקחו לי שנים לשקם את דימוי הגוף ולהתמודד עם ההשלכות הנפשיות של מה שחוויתי", היא משתפת. "היתה לי התמודדות מאוד קשה. זו פגיעה במקום כל כך עמוק ואינטימי".
במה התבטא הקושי?
"הרגשתי חוסר שליטה על החיים שלי", היא מספרת באומץ. "הכל היה נורא קשה. פעולות יומיומיות ומאוד פשוטות כמו לקום בבוקר ולבחור מה ללבוש הפכו למשימה בלתי אפשרית".
טובה מספרת כי סבלה מהתקפי חרדה באופן יומיומי. דברים פעוטים שלא הסתדרו גררו אחריהם בכי וקוצר נשימה למשך שעות. "היו מצבים שבהם לא הצלחתי להירגע ולצאת מהבית. היו מקרים שבהם הדברים החלו לצוף בזמן נסיעה באוטובוס, והבכי שטף אותי בלי שאוכל לשלוט בזה. זה ליווה אותי לכל מקום", היא מתארת בכאב, ומשתמשת בסצינה מתוך הסרט על מנת להמחיש את הקושי לבצע פעולות מובנות מאליהן. "רואים כיצד הבחורה מנסה להתניע את רכבה, אבל לא מסוגלת לזכור את הקוד מכיוון שהראש שלה בבלגן, והעומס הרגשי גדול".
"זה מקום של דכאון עמוק", היא אומרת. "הכל נראה לא רגיל ולא בסדר, אבל לא יודעים איך להתמודד עם זה. היו פעמים שהתנהגתי בסדר כל היום, ואז לקראת הערב הייתי מתפרצת בבכי. היו ימים שלא יכולתי לדבר עם אף אחד, כי הבכי היה תקוע לי בתוך הגרון. אנשים לא הבינו מה עובר עליי והסתכלו עליי מוזר. גם החברים לא ידעו איך לעזור לי". טובה מספרת שהיה לה מאוד קשה לשתף במה שהיא עברה, ושאחת הסיבות לכך היא כיוון שלחברה יש נטייה לשפוט מהצד ולהאשים את הבחורה. "רק כשהפסקתי להאשים את עצמי, יכולתי להתחיל לספר", היא אומרת.
"לא הבנתי שמה שקרה היה כל כך לא בסדר ושזה הגיוני שזה השפיע עליי בצורה כזו. חשבתי שאני צריכה להתגבר על מה שאני מרגישה. היו גם פעמים שהאמנתי שזה יהיה המצב הנפשי שלי לעד, ושאין לי איך לצאת מזה".
"לקח לי המון זמן עד שהפסקתי לחשוד בכל גבר"
טובה משתפת בגילוי לב שרק בחלוף חמש שנים היא הבינה שהיא צריכה להתייחס לפגיעה בצורה רצינית, ועוצרת להדגיש שאלמלא שנים של טיפול פסיכולוגי לא היינו יכולות לקיים היום את השיחה הזאת. "כנראה שהייתי פורצת בבכי או חווה התקף חרדה", היא אומרת.
מה כן שכנע אותך בסוף ללכת לטיפול?
"חברה מאוד טובה הציעה בעדינות שאולי כדאי שאלך לטיפול. בזמנו ללכת לטיפול היה נחשב משהו שעושים רק אם יש לך הפרעה נפשית", היא אומרת בעצב. מעבר לסטיגמה, הקושי שלה נבע מכך שעצם ההסכמה לטיפול משמעה להודות במה שהיא עברה: "כמו באבל, קודם כל הייתי צריכה להפסיק להכחיש את הפגיעה", היא מחדדת.
מה תייעצי לנשים שחוו תקיפה מינית?
"הכי חשוב למצוא גורם מוסמך או לפחות חברה טובה ולדבר על זה, שיהיה מקום להישען עליו", היא אומרת ומוסיפה שעם כל הקושי העצום להגיע לטיפול ולחטט בכל הנקודות המודחקות, יותר קשה לצאת מזה בלי ליווי מקצועי. טובה מציינת שרוב הנשים מתמודדות לבדן, ושהיא מקווה שהסרט יחזק אותן ויגרום להן להבין שהן לא באמת לבד.
ומה המסר שאת מבקשת להעביר לגברים?
"אולי זה נאיבי, אבל יש לי תקווה שגברים יראו את הסרט ויבינו מה האישה עוברת. אני מקווה שזה ישים להם מראה ובזכות זה הם יחשבו פעמיים בכל סיטואציה אינטימית. אם זה יקרה - עשיתי את שלי", היא חותמת בתחושת שליחות של ממש.
"אם גבר נמצא עם מישהי ומתלבט אם לעשות צעד, אפילו לנשק אותה, עדיף שישאל 'אפשר לנשק אותך?'", היא מציעה ומרגיעה, "זה בסדר לשאול וזה לא מוציא אותך פחות קול. יש מולך אדם לא גוף. אנשים לא מבינים שזה יכול לקרות לכל אחת, בכל סיטואציה. ההתמודדות שלי היתה עם גבר בגילי, מישהו שלא חשבתי שעושה דברים כאלה, וגם לסרט בחרתי שחקן בגילי".
את מציירת תמונה של עולם מאוד מסוכן.
"לצערי, בהחלט כן", היא אומרת ומוסיפה שיש לה תקווה שהעלאת המודעות להשלכות של תקיפה מינית תיצור שינוי. "אני מאמינה שרוב הגברים, אלא אם יש להם בעיות נפשיות קשות, היו מתנהגים אחרת אם הם היו מודעים להשלכות".
איך הפגיעה השפיעה על היחס שלך כלפי גברים?
"לקח לי המון זמן להאמין שגברים הם בסדר, להפסיק לחשוד ולא לחשוש מכל גבר. הרבה זמן לא יכולתי להסתכל לגברים בעיניים", היא משתפת ומוסיפה שבסרט היא בחרה להראות איך אפילו נגיעה תמימה של מוכר בחנות מקפיצה פלאשבקים. "צריך לעבור הרבה שלבים עד שאפשר לחזור לאינטימיות עם גברים".
שיתפת את השחקנים בסיפור האישי שלך?
"אחרי התלבטויות רבות החלטתי שאני לא אומרת כלום לשחקנים. לא רציתי שהם יקבלו ממני דוגמה לדמויות".
ואיך זה הרגיש לשמור בבטן?
"זו היתה שנה מאוד קשה", היא משתפת. "חלקים מהסרט לקוחים מתוך החיים שלי או של חברות שלי, ובחזרות הייתי צריכה להראות שזה לא משפיע עליי אישית". טובה מוסיפה שלצד הקושי, האמנות היתה עבורה תרפיה.
אילו תגובות קיבלת לסרט?
"נשים שהיו להן חוויות דומות הזדהו עם הסרט. לגבי גברים, הרגשתי שהם היו בשוק מהדברים שהם ראו ושהם לא ידעו להכיל את זה. אני מקווה שזה נגע בהם, ושהם עוד יהרהרו בזה".
אין לי אלא להצטרף לתקווה של טובה. למעשה, כמעט לכל בחורה יש איזה סיפור על סיטואציה מינית שהיא היתה בה בלי לרצות זאת בלב שלם, ובגלל לחץ מצד הגבר או אולי חוסר רצון לבאס מצידה, היא לא הפסיקה אותה בזמן. חוויה זו כשלעצמה משאירה צלקת. טובה מציעה שבמקום להמשיך להזהיר בחורות, צריך להראות לגברים את הנזק שהם גורמים, ואולי אז יהיה פה שינוי.
הסרט "רעש לוואי" מוצג בימים אלו בתערוכת בוגרים ב'בצלאל', שפתוחה לקהל הרחב עד ה-2 לאוגוסט.
