שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך תבחר בגבר אחד כשיש כזה מבחר בחוץ?
    כמה אנשים אני מפספס? כמה רגעים אני מחמיץ כשדקה אחרי המאצ' החדש שלי אני ממשיך הלאה לגלול באפליקציה? על המסך שלנו משתקפים ומביטים בנו פרצופים מחייכים ומסוקסים שגם הם לבד, מחפשים חלון הזדמנויות קטן שבו נוכל לברוח לרגע אחד מהבדידות ולהרגיש מה זה להיות ביחד

    רווקים משחקים בטלפון בעודם ישובים על הבר (צילום: Shutterstock)
    בסוף כולנו יושבים בר ומשחקים בטלפון במקום להיות נוכחים ברגע(צילום: Shutterstock)

    בימים אלה העולם החברתי שלי מתחלק לשני סוגים של אנשים – הממוסדים ואלה שעדיין מדפדפים. בזמן שהממוסדים מלאי המרץ והחיוניות, מדגמנים תמונות זוגיות מחופשות בתאילנד עם הכיתוב "אמרתי כן!", או מאלצים חברים ועוברי אורח תמימים לצפות בגלריית התמונות של הפעוטות המתוקים שלהם, יושבים מנגד המדפדפים העייפים וההוללים, ועסוקים בחיפושים אינסופיים אחר המאצ' הבא בטינדר, שבתקווה יהיה המאצ' שישנה את חייהם ויהפוך גם אותם לממוסדים ורומנטיקנים חסרי תקנה.

     

    את ידידה שלי, שירן, אני פוגש אחת לחודשיים, והיום היא כבר חלק מקבוצת הממוסדים. היא אמא ורעיה לתפארת, שמעבירה את ימיה עם משפחתה בפרברים, אך מי שיפגוש אותה עם העגלה בגני השעשועים לא ידמיין שרק לפני כמה שנים היא עוד הייתה הרווקה הנחשקת של תל-אביב. שירן הייתה פעם מהבחורות האלה שאתה יוצא איתן לבר ואתה לא צריך להוציא את הארנק – היא הכירה את כל מי שצריך היה להכיר בעיר, הכניסה את כולנו למסיבות הכי שוות והייתה שולפת אותי מהמיטה לכל מיני אירועים של המי ומי.

     

    אבל זה היה מזמן ועכשיו היא יושבת מולי ועסוקה בהסתמסות עם הבייביסיטר על הפליטות של העולל, בזמן שאני, בסוג של הומאז' לחיים הקודמים שלנו יחד, שותה את כל הבר ומנסה לשכנע אותה לשתות איתי עוד צ'ייסר. בכל מפגש שלנו אני מעדכן אותה על הבחור החדש שנכנס לחיי וגם על איך שהוא יצא מהם במהרה, והפעם זה מרגיש לי פתטי מתמיד. "את בטח מרחמת עליי", אני אומר לה. "בטח את חושבת לעצמך מה יש לבחור הזה שהוא לא מצליח למצוא אהבה?"

     

    "מרחמת? תנסה מקנאה", היא מחייכת ומרגיעה אותי מיד. "הלוואי עליי חיים כמו שלך. הדבר הכי מרגש שקרה לי היום זה נמנום של עשר דקות מול חמש עם רפי רשף". או-קיי, אז בואו נסכם שהיא מקנאה ומרחמת עליי בו זמנית. האמת היא שגם אני חש אותו דבר כלפיה – מקנא שהבחורה שעשתה לכל תל-אביב בית ספר אשכרה מצאה את המקום שלה, תקעה יתד ומצאה שייכות, ומצד שני, אני קצת מרחם עליה שהיא כבר לא זוכרת מה זה לעשות גוד טיים ולהשתגע.

    קובי סרדס. הפחד מהחמצה תמיד היה כאן (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
    קובי סרדס. הפחד מהחמצה תמיד היה כאן(צילום: אוסף משפחתי)
     

    סשן ההשוואות שלנו מסתיים ושירן מקפיצה אותי הביתה במכונית שלה, כשברדיו מתנגן שיר שאני ממש אוהב. "מת על השיר הזה!", אני מכריז בזמן שאני מגביר את הווליום ומחליף תחנה. "מה? אז למה אתה מחליף תחנה?", היא שואלת ואני מסביר לה שזה ריטואל קבוע שלי שבו אני עובר על כל התחנות במקביל ורק רוצה לוודא שאין שיר טוב יותר שמתנגן במקום אחר. "אתה מבין מה הבעיה שלך? הפחד הזה לפספס כל הזמן". אני כבר לא עונה כי אני רוצה להנות מהשיר שלי, אבל בפנים אני יודע שזאת אכן הבעיה שלי ובגדול של כל הדור הזה שלנו – כל עוד אנחנו לא בוחרים במשהו ומתמסרים אליו, אז הכל נשאר אפשרי ופתוח.

     

    הפחד מהחמצה תמיד היה כאן, אבל ברור שהטלפונים הניידים הגבירו אותו. אגב, גם לפרברים הוא הגיע, ושירן מרגישה אותו בהקשר של חיי הלילה הפרועים שלי ושל חבריי, בזמן שאני מרגיש אותו בהקשר של החיים המשפחתיים והיציבים ששירן מצליחה לנהל. ומילא פחד מלהחמיץ שיר טוב, מסיבה, שקיעה, ג'וינט או ים, אבל כשמדובר בלהחמיץ אהבה, הפומו שלנו משתולל ויוצא משליטה.

     

    למה לעצור כשאפשר להמשיך לגלול לנצח

    אני לא יכול לספור את כמות הבחורים החמודים שפגשתי וחשבתי שיש לזה פוטנציאל, אבל משום מה היה לשנינו קל יותר להניח לזה ולהמשיך הלאה כי "יש עוד המון חמודים בחוץ שרק מחכים לפגוש אותי ואני אותם". כמה אנשים אני מפספס? כמה רגעים אני מחמיץ כשדקה אחרי המאצ' החדש שלי אני ממשיך הלאה לגלול באפליקציה? ובכלל, האם השפע הזה הוא אמתי או שאולי הוא בעצם כלום?

     

    הרי כשאני נכנס לאפליקציה אני הכי לבד על הספה, או גרוע מזה – יושב עם חברים בבר, כשכולנו שקועים בתוך האפליקציות שלנו במקום להרים את העיניים וליהנות מהרגע. על המסך שלנו משתקפים ומביטים בנו פרצופים מחייכים ומסוקסים שגם הם לבד, מחפשים חלון הזדמנויות קטן שבו נוכל לברוח לרגע אחד מהבדידות ולהרגיש מה זה להיות ביחד. כמה פרדוקסלי זה שבכף ידי יש לי את האפשרות ואת הפוטנציאל להכיר בכל רגע נתון אינסוף אנשים בכל מקום בעולם ולצבור חוויות משוגעות, אבל בסופו של דבר אני נותר לבד?

     

    אז אם כך, מי בסופו של דבר נהנה יותר? כי אולי הממוסדים מקנאים במדפדפים, אבל כנראה שהמדפדפים שטורפים את העולם רוצים בסתר ליבם להפוך לממוסדים, כי למרות שאצלם החיים קצת יותר משעממים ושגרתיים, לפחות הם יודעים שבלילה יש להם מישהו לישון איתו מחובקים.

     

    אני יודע שכדי שזה יקרה, אצטרך להוריד הילוך ולוותר על השפע השקרי שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים היום. להיות נוכח בסיטואציה ולהתמסר לאדם, להתמסר לשיר, להתמסר לרגע. להפסיק את המרדף והחיפוש האינסופי, ופשוט להניח את הראש וליהנות מהשיר שאני הכי אוהב בעולם, בלי לחשוש שאפספס שיר טוב יותר שמתנגן לו אי שם, במקום אחר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים