שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "במגזר הערבי להט"ב זה טאבו. לא מדברים על זה"
    ניסיון הרצח של הנער הערבי מחוץ לבית המחסה לנוער להט"ב בתל אביב, העלה שוב את הצורך בהסברה ובשבירת הטאבו בכל הנוגע לזכויות להט"ב במגזר. "ידעתי שאני הומו בגיל 13 אבל לא היה לי אף אחד לדבר איתו", אומר סטודנט שעבר לתל אביב מישוב ערבי. "המורים אמרו לנו שישר הולכים לגיהינום. אבל אני כזה, אז מה זה אומר עליי? למה אני הולך לגיהינום?"

    גאווה בערבית (צילום: Shutterstock)
    דגל גאווה בערבית(צילום: Shutterstock)

    בדיוק לפני שבוע נדקר נער ערבי הומוסקסואל בן 16 בכניסה ל'בת דרור', בית מחסה לנוער להט"ב בתל אביב, מקום שאמור להיות מהבטוחים ביותר עבור נערים ונערות שנדחו מבתיהם. האירוע ערער את הקהילה הערבית הלהט"בית ושינה לחלוטין את הנרטיב של הצעדה הטרנסית שתוכננה להתקיים מספר ימים אחרי האירוע. 

     

    "היה לי מאוד חשוב להיות בצעדה ולצעוק שמספיק ודי", אומרת לילה בלילת, אקטיביסטית טרנסג'נדרית בת 26 מרהט, אחת הדוברות בעצרת שהתקיימה אחרי הצעדה. "את מסתכלת סביבך ואומרת, אחרי כל הדברים שאת עושה ומריצה ועומדת ונלחמת, ופתאום, בשנייה אחת, הכל נחרב", היא אומרת. "זה שמקרים כאלה קורים עדיין, זה נורא-נורא מצער אותי וצובט לי בעבר. היו תקופות שגם אני לא מצאתי שום מקלט והייתי חשופה להמון-המון פגיעות. ודווקא היום, ב-2019, ליד מקום שאמור להיות מקלט זה פתאום קורה".

     

    לילה מודה כי עברה תקופות לא פשוטות בתחילת דרכה מחוץ לארון. "נקלעתי למעגל הזנות במשך חמש שנים", היא מודה בעצב. "היום אני מחוץ למעגל הזה בזכות עצמי, בזכות אלוהים". לדבריה, היא משתמשת בניסיון החיים שלה כדי לעזור ללהט"ב ערבים אחרים שבורחים לתל אביב אחרי שהם לא יכולים יותר לשאת את ההתעמרות של הקהילה המקומית שבתוכה הם גרים.

    לילה בלילאת (צילום: דרור סיתהכל)
    לילה בלילאת. פוגשת נערים ונערות ומכוונת אותם לדרך אחרת(צילום: דרור סיתהכל)
     

    "אני מסתובבת במקומות בהם נמצאים להט"ב בתחילת דרכם - בדרום תל אביב, בזירות הזנות ובתחנה המרכזית הישנה, פוגשת את אותם נערים ונערות ומכוונת אותם לדרך אחרת", היא מסבירה. "כמובן שהכול נעשה בגובה העיניים, כי גם אני הייתי שם, ואליי אף אחד לא בא והוציא אותי משם כמו שצריך, אבל כוחה של הקהילה לפעמים הוא בלגרום לאדם להדליק נורות ולהסתכל על העולם בצורה אחרת", היא אומרת.

     

     

    ניזאר הוא רכז ב'אלוואן', קבוצת צעירים להט”בים קווירים השייכת לארגון איגי, שהוקמה כדי לספק מסגרת שעוסקת בסוגיות להט"ביות, עם דגש על מורכבות החברה הערבית. לדבריו, "יש הרבה להט"ב ערבים בתל אביב, אך יש קושי ליצור כאן קהילה". ניזאר טוען שנוצר מצב שבו צעירים להט"בים מהחברה הערבית מגיעים לתל אביב ופותרים קונפליקט אחד אבל יוצרים חדש, בעקבות ההתנתקות מהזהות הלאומית שלהם".

     

    "תמיד ידעתי שאני שונה"

    ד' (22), סטודנט מכפר ערבי מוכר המתגורר כיום בתל אביב, מתאר את הקונפליקט הזה מניסיון אישי: "הייתה תמיד התעללות ובריונות מצד אנשים אחרים", הוא אומר. "היו אנשים שחשבו שאני מוזר ואמרו את זה, צעקו עליי, צחקו עליי, קפצו עליי. לא היה לי אף אחד לדבר איתו. ידעתי שאני הומו בגיל 14-13, אבל בתוך תוכי תמיד ידעתי שאני שונה, ידעתי שאני מתנהג שונה מאנשים אחרים בכפר. גדלתי עם הפחד של אל תהיה יותר מדי עדין, אל תדבר ככה, אל תתנהג ככה. כי אם תעשה את זה, אז יחשבו שאתה מוזר, יחשבו שאתה נשי מדי".

     

    קשה ממש לחיות ככה.

    "כן. תמיד הייתי בבדיקה רצינית של מה שאני אומר ואיך אני אומר את זה. אפילו זה שאני קורא ספרים או מרכיב משקפיים, זה לא עזר לי. המקום בו גדלתי הוא מקום פרימיטיבי. עד היום מוזר שם להחזיק ספר, לקרוא ולהיות עם משקפיים. וללכת צעד אחד יותר מדי ולומר את המחשבות שלי? זה בטוח לא יעזור, אבל מצאתי שאם החיים ככה בכפר, זה לא אומר שהחיים ככה בחוץ. בגיל 17 התחלתי להתנהל במוד של לצאת מפה - לצאת מפה - לצאת מפה! ידעתי שלא חשוב לאן אני יוצא, אני יוצא מפה ומתחיל מחדש את החיים שלי".

     

    עם הריחוק מהכפר וההגעה אל העיר, חיפש ד' ליצור קהילה וכך הצטלבה דרכו עם זו של ניזאר: "חברה שלי שמכירה את ניזאר אמרה לי לדבר איתו, ושהוא יגיד לי מתי לבוא ולאן. היא אמרה לי שדרכו אוכל להכיר אנשים שמדברים ערבית כמוני. להט"ב מהקהילה הערבית בתל אביב זה לא מאוד נדיר, אני מנחש, אבל עדיין יש הרבה אנשים שאפילו עוברים לתל אביב, אבל עדיין לא מצליחים להתמודד עם הנטייה שלהם, עם לחיות מחוץ לארון ולהגיד 'אני חלק מהקהילה'".

     

    לדברי ד', ניזאר ולילה, הבעיה העיקרית של להט"ב מהמגזר היא הטאבו סביב השיח על להט"ביות בחברה הערבית. "לא מדברים על זה, אפילו לא קצת", אומר ד'. "ועד שמדברים על זה, אז אין לאנשים באמת דרך לקבל מידע, לשבת עם אדם להט"ב וללמוד על החיים שלו, על מה הוא עבר כבן אדם. כשאני מדבר נגיד עם אמא שלי ואני אומר ספונטנית שיש לי חברה לסבית, אז היא שואלת אותי 'מה, גם כל המשפחה שלה לסבית?'. היא פשוט לא מבינה. זה יכול להיות מביך כמה אנשים לא יודעים על זה כלום. צריכים ללמד אותנו את הדברים האלה, ולשים את הצד הדתי בצד. לדבר בצורה הכי מדעית, שידעו שיש נשים שנמשכות לנשים וגברים שנמשכים לגברים, וזהו זה. להסביר את הכל עד הסוף".

     

    "כשאני גדלתי והלכתי לבית ספר יסודי ולתיכון ערביים, זה היה זוועה", הוא מודה. "לשמוע אנשים אחרים, אפילו לשמוע את המורים שלי מדברים על זה. הם אמרו לנו שישר הולכים לגהינום! זה היה פשוט נוראי לשמוע את זה ולחשוב, 'אבל אני ככה! אז מה זה אומר עליי? למה אני הולך לגיהינום?"

     

    לפרוץ את מעגל הבדידות

    ההתיחסות לנושא כטאבו מעודדת שנאה עצמית קשה בקרב להט"ב ערבים, בדידות וניתוק, שמקשים על בניית מערכות יחסים אינטימיות ובריאות. "הגבר הראשון שהייתי איתו היה מהכפר", מספר ד'. "הוא היה מאוד 'סטרייט' בהתנהגות. אחרי זה הוא אפילו לא היה מסוגל לדבר על זה, להגיד שמה שקרה בינינו באמת קרה. שוב, זה עניין של טאבו. לומדים להתעלם מדברים כאלה כאילו שזה לא באמת קורה".

     

    "הקושי שלהם הוא לפרוץ את מעגל הבדידות, לייצר קשר בריא", מסביר ניזאר. "הבדידות או החיים בחשאי מייצרים מעגלי ניצול ופגיעה אצל הרבה מהנוער. יש להם הרבה תפיסות מעוותות והרבה שנאה עצמית, שנובעות מזה שהם לא יכולים לדבר בגלוי על מי שהם". כחלק מתפקידו, מסתובב ניזאר בין בתי ספר במגזר ומרצה על הקהילה הגאה: "לא משנה לאיזה בית ספר אני מגיע, אם זה דרוזי, מוסלמי או נוצרי, כולם מסכימים שכל הדתות להט"בפוביות. אני לא מאמין בזה", הוא אומר.

     

    "זה תלוי לדעתי אם בדת עצמה יש בכלל פתיחות ומגוון, כי איפה שיש יותר מגוון וזרמים, יש יותר פתיחות וקבלה. נגיד סיפרו לי שהדרוזים באיזור הגולן - יש להם פתיחות, יש מי שטוענים שאפילו פתיחות מוגזמת. כשהדרכתי קבוצה דרוזית בבית ספר באיזור אחר, הבנות אמרו לי שהלוואי שהן היו גדלות בגולן. הייתי גם בבתי ספר שהיו בהם נערים מחוץ לארון, שכל המורים והנוער יודעים. זה מאוד הפתיע אותי לראות".

     

    לדברי לילה, הפיתרון הוא גישה פרטנית של שיח אישי והושטת יד ללא התנשאות אל הנוער, זו גם הגישה שבה היא עצמה נוקטת. היא רואה בפעילות של ניזאר כעבודת קודש ממש, וטוענת שהחברה הערבית צריכה יותר אנשים נוספים כמוהו. עם זאת, היא פחות מסכימה עם הגישה של ארגונים אחרים בקהילה: "יש לי דעה חריפה על הרבה ארגונים ערביים שאני לא רואה אצלם שום עבודה בשטח חוץ ממסיבות. אני לא רואה שיתוף פעולה. נגיד, אם יש רצון לעשות קמפיין להעלאת מודעות, אז אין שיתוף פעולה רחב. אין באמת את המענים שנחוצים לקהילה הערבית".

    חולדאי ולילה בלילאת (צילום: נועה גוטמן)
    חולדאי ולילה בלילאת באירוע מצעד הגאווה(צילום: נועה גוטמן)
     

    "הקהילה הערבית גם מאוד-מאוד מגוונת", היא מדגישה. "הצפון הוא לא כמו ירושלים, מי שבירושלים הוא לא כמו מי שבדרום ומי שבדרום הוא לא כמו הלהט"ב שבתל אביב. כל אחד בצורה אחרת, בעולם אחר ועם השקפת עולם שונה. אין כאן גיבוש גדול של מרכזים או שלטרים לקהילה הלהט"בית, או פעילים שעומדים על שלהם וצועקים את הצעקה של הקהילה הלהט"בית הערבית".

     

    העמותה שתילחם באפליה הכפולה

    התקווה היא כי ארגון חדש שהוקם ממש לאחרונה, יענה על הצרכים המגוונים אותם מתארים לילה וניזאר. "'אלבית אלמוחתלף' נוסד לאור ההבנה כי הקהילה הלהט''בית הערבית הינה קהילה מוחלשת הסובלת מאפליה כפולה, גם על רקע לאומי וגם על רקע להט''בי. הלהט''בים הערבים נתקלים בבעיות ייחודיות ולכן נדרש מענה המותאם לקהילה זו", מסבירה ריטה פטרנקו, מנכ"לית העמותה.

     

    "אני והשותף שלי שהוא יו"ר העמותה, היינו שני מנהלי תוכנית הפליטים באגודה למען הלהט"ב", היא מספרת על ההחלטה שהביאה אותם להקים את העמותה. "עבדנו יחד כשנה והחלטנו שאנחנו רוצים לפתוח עמותה נפרדת לקהילה הערבית הלהט"בית ככלל, וכמובן שנעסוק גם בפליטים".

    ריטה (צילום: לב חלופוב)
    ריטה פטרנקו. "הלהט"בים הערבים נתקלים בבעיות ייחודיות"(צילום: לב חלופוב)
     

    באילו דברים אתם הולכים לטפל ובאיזה אופן?

    "שמנו לעצמנו מטרה לבנות שירותים מגוונים, מסיוע משפטי ועד עבודה סוציאלית, לימודים וכן הלאה. זאת כדי לאפשר לפרטים בודדים להשתלב ולהיות יותר חזקים. פשוט להרגיש שיש להם גב ושיש להם למי לפנות, כך שהם יוכלו בעצמם, כל אחד במקום שלו, לשנות את הקהילה והסביבה עד כמה שאפשר. כך נוכל לשנות את הקהילה הערבית כולה".

     

    "בחצי השנה הראשונה נתמקד בקו הטלפוני למידע והכוונה, בסיוע משפטי, גם למבקשי הגנה וגם במקרים אחרים. לפעמים מבקשים מאיתנו משהו שקשור לעבודה, כי אנשים לא יודעים להגן על הזכויות שלהם בעבודה, אז זה גם סיוע משפטי, ולפעמים אנשים פשוט צריכים לדבר", היא אומרת ומוסיפה, "למרות שאנחנו לא קו קשב כרגע, בכל זאת אנשים פשוט מתקשרים לדבר, לספר מה קרה להם היום. אז יש לנו מתנדב שגם מדבר, גם עונה על שאלות, גם בונה קורות חיים, גם מחפש מידע באינטרנט, ואם צריך משהו משפטי, אז הוא פונה אליי עד שנמצא עו"ד לייצוג".

     

    מהם הנושאים הכי נפוצים שאנשים מבקשים לגביהם סיוע?

    "בינתיים מדובר במבקשי הגנה כמו פלסטינים שברחו מסכנת חיים, מפני שקרובי המשפחה שלהם רוצים להרוג אותם בשטחים. אגב, ברגע שאנשים התחילו לשמוע שיש מענה כזה לדוברי ערבית ובערבית, עוד אפילו לפני שפתחנו את העמותה, כבר השיחות התחילו לזרום. מספר הטלפון של השותף שלי הלך לטייל בכל הארץ ובכל השטחים. החלפנו אותו פעמיים וזה לא עוזר.

     

    "אנשים ממש מעבירים אותו מפה לאוזן, כי זה המענה היחיד בערבית שבאמת אפשר לפנות אליו. נכון שיש קבוצות של 'איגי', אבל הן פחות מתאימות למבוגרים. 'אל קאוס' עובד בשטחים, ו'אסוואת' (ארגון לנשים פלסטיניות גאות) מתמקד רק בנשים. אין ארגון שמרכז את הכל. אנחנו היחידים כרגע".

     

    ליצירת קשר עם העמותה החדשה פנו במייל: albeit.almuhtalef@gmail.com או בטלפון: 053-523-4427 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים