טרנסג'נדר: איך אומרים את זה בעברית?
כל שם, פועל ותואר בעברית הם בעלי מגדר, ולכן קשה מאוד לומר משפט בעברית, ובטח שכמה משפטים, מבלי לשייך את הנמען למגדר זה או אחר. עם כל הקשיים הללו שכופה השפה, מצאתי כי בהקשר של ההתאמה המגדרית של בני, העברית נתנה לי כוח. דווקא המחויבות המגדרית שמזמנת העברית היא זו שחייבה אותי לעשות עבודה של התאמה ושינוי גם פנימה
המשוררת יונה וולך כתבה בשיר "עברית": "עברית היא סקסמניאקית/ עברית מפלה לרעה או לטובה". וולך התייחסה בשירה לעובדה שבעברית אנחנו מבחינים בין מין למין, כלומר בין את לאתה, ולעובדה שהעברית, בשונה למשל מאנגלית, בה אנחנו אומרים you, מכריחה אותנו לבחור ואפילו להחליט. אבל עברית אינה רק שפה עם מין, היא גם שפה של מגדר, וככזו היא מכריחה אותנו גם להגדיר מי אנחנו.
אחד הקשיים הראשונים שניצבו בפניי כאב לבן טרנסג'נדר, היה הקושי של השפה. פתאום צריך לשנות הרגלים ולדבר בלשון זכר במקום בלשון נקבה, פתאום צריך לחשוב לפני כל מילה שאומרים ולהתאים. פתאום כמעט כל מילה פשוטה מקבלת משקל הרבה יותר משמעותי. העברית ביקשה ממני הרבה יותר מלבחור או להגדיר, היא דרשה ממני סוג של התחייבות ומחויבות: הנה אני מקבל את ההחלטה של בני, והנה עשיתי את השינוי.
כל שם, פועל ותואר בעברית הם בעלי מגדר, ולכן קשה מאוד לומר משפט בעברית, ובטח שכמה משפטים, מבלי לשייך את הנמען למגדר זה או אחר. לא כל שכן כאשר אנחנו כותבים או מדברים בעל פה, ואומרים במפורש "הוא הלך" או "היא הלכה" או בשירה מנוקדת, בה יש הבדל ברור בין לָךְ ללְךָ. אבל אפילו כשאנחנו לא מנקדים, ההקשר במשפט מיד מכוון אותנו למגדר מסוים.
לטורים הקודמים:
"בני טרנסג'נדר ואני לא רוצה שנחיה בסוד"
"הרגע שבתנו אמרה שהיא בעצם הוא"
"להורה אין זכות לזנוח ילדים שהביא לעולם"
ניסיתי לדבר עם הבן שלי בשפה ללא מין
המחויבות המגדרית הזו של העברית, מחייבת אותנו לבחור בין זכר לנקבה, כאשר אנחנו מדברים או כותבים, דבר שמן הסתם לרוב אנחנו עושים כלאחר יד, מתוך היכרות או ידיעה או אפילו במבט. נכון, לפעמים המראה יכול לבלבל אותנו מעט, בת עם שיער קצוץ וחולצה מכופתרת שנראית לנו כבן או בן עם שיער ארוך ועגילים שנראה לעיתים כבת. אבל כאשר מדובר בטרנסג'נדריות, הסיפור נהיה יותר מורכב, וצריך לא רק להתאמץ אלה גם להתכוון לזה.
אני זוכר איך ניסיתי לדבר עם הבן שלי בהתחלה בשפה ללא מין. למשל, במקום לומר: בואי נלך או בוא נלך, לומר: זה הזמן ללכת, או לשאול: הולכים? זה אפשרי, אבל לא יותר משתי דקות. אחר כך הייתי מנסה ומתבלבל, וכועס על עצמי, אבל בו בזמן אומר לעצמי שמותר גם להתבלבל, לטעות, לתקן, כי אחרי הכל הכוונה היא זו שחשובה. אני זוכר איך הייתי מלא פליאה, מהקלות בה החברים שלו עשו את המעבר המגדרי בשפה, איך לרגע קינאתי בהם.
בעוד שמין או בשפה הביולוגית זוויג, מסווג מבחינה פיזיולוגית אורגניזם, בעל חיים או צמח, כזכר או כנקבה, מגדר לעומת זאת, מתייחס לסיווג חברתי-תרבותי בין גבר לאישה, כלומר לאופן בו אנו מצפים מנשים או מגברים להיראות או להתנהג בחברה.
ברוב המקרים יש הלימה בין המגדר למין, אך במקרים מסוימים אדם חש שאין התאמה בין המין עמו נולד, או "ייעודו המגדרי", לבין זהותו המגדרית או המגדר בו הוא מרגיש. ההגדרה המקובלת כיום לאי הלימה בין השניים היא טרנסג'נדריות, אך למעשה מדובר בקשת רחבה של זהויות מגדריות, וביניהן ג'נדרקוויר או זהות א-בינרית, שהיא זהות שאינה של גבר או אישה או ביג'נדר שהוא בעל שתי זהויות מקבילות בו זמנית או באופן שמשתנה עם הזמן (ג'נדרפלואיד), ואפילו א-ג'נדר, כלומר חסר זהות. ואם בשפה עסקינן, אז את מגוון האפשרויות הללו נהוג לסמן כשמוסיפים כוכבית למילה טרנס*.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
העברית נתנה לי כוח
כדרכן של מילים, במהלך השנים נעשו בשפה העברית הכתובה כל מיני שינויים והתאמות, כדי לרכך את הכפייה המגדרית הזו. למשל, פנייה שמתייחסת לזכר או לנקבה: רופא/ה או כזו המתייחסת גם לזכר וגם לנקבה: זמר.ת, או שר.ה, או אפילו חבריםות. גם מילים שונות שמיוחסת להן בעברית זכריות, כגון אלוהים או נקביות, כגון נשמה, מקבלות בשנים האחרונות שימושים מגדריים חדשים ומפתיעים, בשפה המדוברת או בסלנג, למשל, אלוהימה או אדושמה.
עם כל הקשיים הללו שכופה השפה, מצאתי כי בהקשר של ההתאמה המגדרית של בני, העברית נתנה לי כוח. דווקא המחויבות המגדרית שמזמנת העברית היא זו שחייבה אותי לעשות עבודה של התאמה ושינוי גם פנימה. למעשה, העברית אינה רק מקשה אלה יש בה גם ברכה, כפי שכתבה וולך: "העברית מפלה לרעה או לטובה." מבחינתי, העברית, המדוברת והכתובה, הייתה עוד נתיב אחד לעבד ולהנכיח את המחויבות האבהית שלי לבני, ואת העובדה שאני מקבל אותו כפי שהוא.
אמנם הדברים הראשונים שעולים בראשנו כשמדובר בטרנסים* הם "עניינים של חוץ", מלבוש, תספורת או איפור ועד שינויים כימיים וקוסמטיים בגוף, וגם השאלות הראשונות שאתה נשאל כאב לבן טרנסג'נדר הן: איפה אתם בתהליך?, שהמשמעות שלהן היא בעצם: האם אתם לפני או אחרי ההורמונים או הניתוח? אך השינוי המשמעותי, אצל הטרנסג'נדר ואצל הסובבים אותו, הוא השינוי שבפנים, בלב ובנפש, מפני שהגוף לא פעם מתעתע, אך הנפש עוד יותר. והעברית הייתה בשבילי לא פעם חבל הצלה להיאחז בו, ונתיב לצעוד שלב ועוד שלב מהשינויים שבחוץ לאלה שבפנים.
שפה היא בראש ובראשונה דרך לתקשורת ולהעברת מידע או מחשבות, אבל היא גם כלי למחשבה וליצירה, ולא פעם אפילו מאפיין לזהות, מניב כזה או אחר שמאפיין קבוצה מסוימת ועד משלב לשוני, שקשור באופן השימוש בשפה בהקשר חברתי-תרבותי או מתייחס ליכולות שכליות וקוגניטיביות שונות.
בצורה הפשוטה ביותר, השפה שלך היא מי שאתה. נהוג לומר ש"חיים ומוות ביד הלשון", כלומר שלמילים הנאמרות יש כוח רב היכול לחרוץ גורלות, לכן שפה היא דרך נוספת לחבק, להכיל ולקבל גם את מי ששונה מאיתנו. וכמו שכתבתי לבני: "זו אהבה גדולה והחלטה פשוטה, אתה מי שאתה".
זו אהבה גדולה והחלטה פשוטה
אֲנִי נִכְשָׁל
בַּדִּבּוּר. לַמִּלִּים
בְּעִבְרִית יֵשׁ
מִגְדָּר בָּרוּר,
תֹּאַר, פֹּעַל
וְשֵׁם, אֲבָל אֲנִי
מוֹדֶה, אֲנִי
אָשֵׁם, מְנַסֶּה
לְדַבֵּר לְלֹא
מִין, אוֹ חוֹשֵׁב
עַל זֶה וְלֹא
מְחַבֵּר, אוֹ
מַתְחִיל וּמִתְבַּלְבֵּל.
אַתָּה מֵבִין? אֲנִי
צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל.
אַל תִּכְעַס עָלַי. אֵין
לִי שׁוּם סָפֵק
אוֹ מַחְשָׁבָה
שְׁנִיָּה. זוֹ
אַהֲבָה גְּדוֹלָה
וְהַחְלָטָה
פְּשׁוּטָה:
אַתָּה מִי
שֶׁאַתָּה.
עדי וולפסון הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספר "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019).
לפנייה לכתב/ת 
