שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הרגע שבתנו אמרה שהיא בעצם הוא"
    כשעדי וולפסון הבין שבנו טרנסג'נדר הוא חיבק אותו ותמך בו. בטור חדש הוא מספר בכנות על הצד של ההורים, הפחות מדובר - "ההתחלה מאוד מבלבלת. היא מצריכה אורך רוח ופתיחות. היא מצריכה גם הרבה אהבה - זאת המילה הכי פשוטה ונכונה"

    תארו לעצכם שהיו אומרים לכם שהילד שלכם הוא חלק מקבוצה שבה כ-95% מהאנשים חוו מחשבות אובדניות וכ-40% ביצעו ניסיון אובדני. קבוצה שבה כ-95% חוו הטרדה כלשהי, מילולית או פיזית, כ-65% חוו פיטורין או אי-העסקה, כ-60% סורבו לשכור דירה וכ-30% עדיין מחוסרי דיור.

     

    המספרים קשים, אני יודע, אי אפשר לתפוס אותם, להאמין, להסכים, בטח לא כשמדובר בילד שלכם. אבל הסטטיסטיקה הזאת היא הסטטיסטיקה של קהילת הטרנסג'נדרים בישראל.

     

    טרנסג'נדר (צילום: shutterstock)
    "מהרגע הראשון חיבקנו אותו"(צילום: shutterstock)

    כנראה שרבים מכם נושמים עכשיו לרווחה, אבל אני לא יכול לעשות כן. לי יש בן טרנסג'נדר. ונכון שבעוד שלפי הסטטיסטיקות, במקרה בו המשפחה מקבלת את הבן.ת (בן וגם בת), וזה המקרה שלנו, הסיכוי לבצע ניסיון אובדני צונח מ-40% ל-4%, הרי שהסטטיסטיקה בנוגע לקבלה של בני המשפחה שוב אינה לטובת הטרנסג'נדרים, כי על פיה כ-75% מהטרנסג'נדרים נדחים על ידי המשפחות שלהם.

     

    חוץ מזה, אנחנו יכולים לקבל ולחבק בבית, אבל אנחנו, ההורים, ולמעשה כולנו, חייבים גם לשנות את הסטטיסטיקות החברתיות הללו בנוגע להטרדות ולאפליה בשוק העבודה או בדיור.

     

    פחד בלתי רצוני

    מהרגע שבתנו באה אלינו ואמרה שהיא בעצם הוא, חיבקנו אותו ואהבנו אותו, לא פחות ולא יותר. מהרגע הראשון ידעתי שהמסע יהיה מאתגר ושלא יהיה קל, ובראש עברו כל הדברים ששמעתי, ראיתי, קראתי עד אז על טרנסג'נדרים, למעשה לא הרבה, בעיקר פרטים טכניים בכתבות ורעיונות פה ושם.

     

    אחר כך אתה מתחיל לקרוא: ראיונות וסיפורים אישיים לצד מאמרים מלומדים, ואז מגיעים המספרים הללו. נכון, הבטחתי לעצמי שננצח יחד את כל הסטטיסטיקות. אבל אל תתבלבלו, המספרים הללו לא משאירים רגע של מנוחה. יש בהם איזו דריכות קבועה, איזה פחד בלתי רצוני.

     

    מחשב (צילום: shutterstock)
    מתחיל לקרוא ומקווה לנצח את הסטטיסטיקה(צילום: shutterstock)

    לא היה שום רמז

    הבן שלי לא היה תום בוי. הוא לבש שמלות כשהיה קטן, הוא שיחק עם בובות. הוא גדל לבלבול גדול, כמו בני נוער רבים, מתחבט בגופו ובנפשו, אבל לא היה לנו, ואני חושב שאפילו לו, רמז.

     

    עכשיו, בחוכמת הבדיעבד, אנחנו יכולים להצביע על רגע זה או אחר, אבל כשאמר בפעם הראשונה שהחברים מדברים אליו בלשון זכר ושזה טוב לו, הופתעתי, אולם באיזה אינסטינקט אבהי, קמאי ממש, חיבקתי אותו ואמרתי לו: שמה שטוב לו ומה שטוב להם טוב גם לי.

     

    קראו עוד:

    "הכי קשה - לפנות אליו פתאום בלשון זכר"

    אם לילדה מיוחדת: "יש מחיר כבד להסתרה"

    "רוצות להירשם כאמהות כמו זוגות הטרוסקסואלים"

     

    עוד לא ידעתי דבר, מעבר לתדמית שיש לכולנו על טרנסג'נדרים, מעבר לשאלות המיידיות על הפרקטיקות הרפואיות, מהורמונים ועד ניתוחים. לא ידעתי, ובכל זאת היה ברור לי שהילד שלי נשאר הילד שלי ושום דבר לא משנה.

     

    הרבה אהבה

    ההתחלה מאוד מבלבלת. היא מצריכה אורך רוח ופתיחות, שלו, שלך, של בני המשפחה הגרעינית והמורחבת, של החברים והחברה כולה. היא מצריכה הרבה אהבה, זאת המילה הכי פשוטה ונכונה.

     

    אבל החשיפה והגילוי, והיציאה אל העולם הגדול עם ה"סוד", הופכת את הכל לנוכח ולרגיל יותר, כאילו יש דבר כזה "ילד רגיל", "אבא רגיל" או "משפחה רגילה", הרי כל אחד.ת מאיתנו אחר ושונה, זה היופי שלנו, אחרת היה משעממם לחיות בעולם.

     

    טרנסג'נדר (צילום: shutterstock)
    למידה תוך כדי תנועה(צילום: shutterstock)

    הדרך הזאת גם מזמנת אין סוף שאלות ומחשבות, ומצריכה הרבה למידה, תוך כדי תנועה, אבל יש בה גם רגעי התעלות ואושר. יש בה גם את החיבור הזה שהופך את החיים למשמעותיים יותר.

     

    ואתם יודעים מה? אני לא רוצה להתעסק בשאלה האם זהות מגדרית או נטייה מינית הן מולדות או לא, והאם מדובר בבחירה או לא, לא איכפת לי. אני יודע שמדובר בעניין של חיים ומוות, לא פחות ולא יותר. ואני יודע שאני בחרתי, וקורא לכל אחד.ת מכםן לבחור ולעשות את ההבדל.

     

    השבועה הלא כתובה בין אב לבנו

    זה מסע מאתגר, לא פעם בדרכים מפותלות ועקלקלות, בניסוי וטעייה, כמו הרבה דברים שאנחנו עושים בחיים ככלל, או כהורים בפרט, זה מסע אל הנפש שלך פנימה, אל המחשבה והתודעה בגילוי מחדש של האני.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    זה מסע אל הורות ואבהות, להמשיך ולקיים את השבועה הלא כתובה בין אב לבנו, מאז שנולד, ולעולם. זה מסע אל החברה, ללמוד מחדש וללמד אחרים איך לשנות דימויים ותפיסות, איך לראות את השונה והאחר, לא רק בסיסמאות כמו "אהבת לרעך כמוך" או "האחר הוא אני", אלא גם במעשה, ביום יום, ואפילו בלב.

     

    זה מסע בין מערכות, של בירוקרטיה וטכנוקרטיה, אבל לא פחות בין אנשים שמרכיבים כל אחת מאותן מערכות ויכולים להציל או להכאיב. זה מסע בין פרפריה למרכז. זה מסע לחיים. אולם שנינו יודעים: יהיה אשר יהיה, אֲנִי אַבָּא שֶׁלְּךָ.

     

    *

     

    שָׁאַלְתִּי אוֹתָךְ אִם אַתְּ

    אוֹהֶבֶת נָשִׁים. הֵשַׁבְתְּ אוּלַי,

    וְהִפְצַרְתִּי בָּךְ לֶאֱהֹב וְלֶאֱהֹב

    גַּם אֶת עַצְמֵךְ.

     

    סִפַּרְתְּ שֶׁכֻּלָּם פּוֹנִים אֵלַיִךְ

    בִּלְשׁוֹן זָכָר. אָמַרְתִּי שֶׁמָּה שֶׁטּוֹב לָהֶם

    טוֹב גַּם לִי, הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה

    טוֹב גַּם לְךָ.

     

    אָמַרְתְּ מַשֶּׁהוּ עַל שִׁנּוּי.

    לֹא הִרְחַבְתְּ וַאֲנִי

    לֹא חָקַרְתִּי, אֲבָל יָדַעְנוּ שֶׁתָּמִיד

    אֶהְיֶה אַבָּא שלך.

     

    עדי וולפסון הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספר "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים