שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהיא התחילה איתי היא הייתה נשואה
    יש רגעים שאתה זוכר בבהירות כה ברורה למשך שנים, וזה היה רגע כזה. אני זוכר את הצעדים של שנינו רצים מהלובי אל מחוץ למלון, את הרעידות הקטנות של גופה, את הבכי השבור שלה, אותו ניסתה לעצור ללא הצלחה. אני זוכר הכול. את ריח הבושם של הבל-בוי, את ריח הסיגריה של הנערה שעמדה בחוץ ועישנה. יצאנו היישר אל תוך מונית אילתית וברחנו משם לפני שהפפראצי יגיעו

    זוג אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    סיפור אהבה שנפתח בבריחה(צילום: Shutterstock)

    בכתבתי הראשונה סיפרתי לכם על הבגידה שלה. ברשותכם, היום אחזור אחורה. הרבה אחורה. האם ידעתם ששירה הייתה נשואה כשהכרנו לראשונה? בטח שידעתם. קראו לו אייל וזה בערך מה שאני יודע עליו... טוב, חוץ מאת גוון הדם שלו. שברתי לו את האף במלון באילת כמו שכתבו, אבל מעולם לא נפגשנו מאז. אולי הוא הגיע לאחת ההופעות שלי, אבל כשאני חושב על זה - איזה מן מזוכיסט מגיע לשמוע שירי אהבה שגבר אחר שר לאהבת נעוריו?

     

    הכרנו בחורף, מסביב לבריכה שהייתה מלאה באנשים שברחו מהטילים של מלחמת המפרץ. אני לא ברחתי, חברה מסחרית הורידה אותי ועוד כמה כוכבי רוק הישר לעיר הדרומית של ישראל. בזמן שסדאם הפציץ את רמת גן, אנחנו הופענו בפארק תמנע והשתזפנו סביב הבריכה בצהריים. אף אחד כמעט לא העז לגשת אלינו אז. בתקופה של לפני עידן הסלפי, אנשים ניגשו אליך רק אם היה להם מה לומר.

     

    עוד בנושא: 

    לטור הקודם של גדי חלפי: "ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי כל בגידה"

     

    ולמרות שהייתי מסומם חצי מהזמן, לעולם לא אשכח את הרגע שהיא ניגשה אליי. אישה גבוהה, שחומת עור, עם עיניים ירוקות, שיער אדמדם וביקיני צהוב וקטן שהבליט זוג שדיים עומדים וכוס מגולח, שכאילו חייך אלייך בעוד הבד הצהבהב ניסה לכסות אותו ללא הצלחה. היא ידעה שהיא כוסית, היא לא ידעה שהיא יפה. היום אני מקווה שלקשר הבא שלה היא כבר תבוא בידיעה שיש בה יותר יופי מסקסיות.

    אישה עם ביקיני ורוד על שפת הבריכה (צילום: Shutterstock)
    היה לה ביקיני קטן שהסתיר מעט מאוד(צילום: Shutterstock)
     

    היא התיישבה לידי בלי הזמנה, גם לא של העיניים, וציטטה שורה של דילן שחשבתי שרק אני מכיר. "Bird on the horizon, sitting on a fence, he's singing his song to me at his on expense". שרתי לה בחזרה את השורה הבאה בשיר: "and I'm just like that bird singing just for you". צחקנו נורא, ואז היא הציגה את עצמה. "קוראים לי שירה לוי", היא השתמשה בשם נעוריה, "אני מתלבטת כיצד לתרגם את 'בעומק אלף נשיקות' של לאונרד כהן לתלמידים שלי". "לתלמידים שלך"? עניתי בשאלה. "כן", היא ענתה. "אני מורה לספרות בתיכון ורציתי שילמדו שיר אהבה אמיתי".

     

    "אז למה את לא לוקחת שיר שלי"? זרקתי לעברה חצי נעלב. "יש לי הרבה שורות טובות, לא"? היא שתקה. ניצלתי את שתיקתה בכדי לזרוק לעברה כמה שורות כאלה: "אני רק חצי מכל קיומך", "השליכני ליאור ברכות". "הן כולן נהדרות", השיבה מחייכת, "אבל הן לא כהן". היא ראתה שנעלבתי אבל זה לא הפריע לה. בדיעבד, אני חושב שבגלל זה גם קצת התאהבתי בה. היתה לה יכולת מההתחלה להסתכל עליי בדיוק כמו שאני. אני חושב שהתגעגעתי קצת לתחושה ההיא באותם שנים.

     

    היא לקחה דף אחר ורשמה עליו מספר. "זה החדר שלי", היא אמרה ומיד נסוגה. "תרגע, אני פה עם בעלי. אבל אם תרצה להיות נחמד ולא מלא אגו תתקשר ואולי נשב ונתרגם את השיר ביחד? בשביל הילדים", אמרה והלכה. בבקרים שאחרי כן היא הייתה מחכה לי בלובי המלון עם שמלות יפות וארוכות שהסתירו את רגליה וידיה שקפאו מהמזגן החזק שבמלון. ישבנו ותרגמנו, דיברנו שעות על מטאפורות ומשמעויות כפולות בשירה. דיברנו על החיים, דנו באותה כבדות על השלום עם מצרים ועל האם כדאי או לא לעשן עוד ג'וינט בכניסה האחורית של המלון.

    לאונרד כהן. ללמד את הילדים שירי אהבה ()
    לאונרד כהן. ללמד את הילדים שירי אהבה
     

    יתוש קטן ועולם שלם שרועד 

    זה היה ביום החמישי של השיחות האלו שהגענו לוויכוח קולני ואידיוטי. כל מי שישב בלובי המלון שמע. תוך כדי הצעקות היה שם איזה זבוב שלא הפסיק להציק לי. לאחר כמה פעמים שנשפתי עליו במטרה להרחיקו מנחיריי, ראיתי אותו מתיישב בדיוק באמצע האוויר שבנינו. בלי לחשוב פעמיים הרמתי את ידי בחוזקה, נתתי סטירה ליצור הדוחה ומעכתי אותו על השולחן. התנועה הזו שחררה משירה צעקה מבעיתה, שפילחה את הלובי בבת אחת. כשהתכופפתי לעברה ראיתי את הכיסא רוקד מרוב רעידותיה. אחזתי בכף ידה השמאלית, מנסה להרגיע אותה. "לא התכוונתי", מלמלתי איזה ארבע פעמים ברצף. היא נגעה בפניי וניסתה להרגיע אותי בעודה מבוהלת. "זה לא אתה, זה הוא", היא צעקה והחלה למרר בבכי.

     

    יש רגעים שאתה זוכר בבהירות כה ברורה למשך שנים, וזה היה רגע כזה. אני זוכר את הצעדים של שנינו רצים מהלובי אל מחוץ למלון, את הרעידות הקטנות של גופה, את הבכי השבור שלה, אותו ניסתה לעצור ללא הצלחה. אני זוכר הכול. את ריח הבושם של הבל-בוי, את ריח הסיגריה של הנערה שעמדה בחוץ ועישנה. יצאנו היישר אל תוך מונית אילתית וברחנו משם לפני שהפפראצי יגיעו. "סע מהר", אמרתי לנהג מבלי לתת לו כתובת. "פשוט תיסע לאחת השכונות", צרחתי. לקחו לו עשרים שניות להתחיל לנסוע. בזמן הזה הוא עיכל מי אני וזרק, "בוא ניסע אליי, אשתי מתה עלייך", אך מבט אחד שלי הספיק כדי שיבין שזה לא יקרה. "עזוב, אקח אתכם למקום מבודד, שכונה חדשה שעדיין בונים, ניכנס לאתר ותוכלו לשבת שם ולדבר".

     

    זו הייתה נסיעה של שש דקות שנמשכה כמו שעתיים. ניסיתי להישאר קול ולא להחליף איתה יותר מדי מבטים. היה לי ברור שברגע שאשאל, אחשוף את עצמי למשהו שאולי לא ארצה לדעת. שירה עצמה נראתה כמי שנאבקת בתוכה האם לחשוף החוצה את הסערה שהתחוללה בתוכה, כמו ניהלה דו שיח בין ההיגיון לרגש, נשאה ונתנה במחירים הכבדים שהיא עלולה לשלם במידה שתחשוף בפניי את מצבה. ולמרות שאולי לא רצתה בכך, היה לה ברור שאזדקק לתשובות, שארצה להבין איך מוות של יתוש אחד באילת הרעיד את עולמה בצורה כזאת.

    זוג אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    קח אותי למקום מבודד(צילום: Shutterstock)
     

    עצרנו ברחוב רווי חול ומלט, והנהג, שעדיין היה מבוהל מהסיטואציה, סימן לי עם היד, "שם. תיקח אותה לשמה ותעשו מה שאתם רוצים. יש לי קונדום שאני יכול למכור לך, אם אתה צריך", הוא אמר כשחיוך שפל בפניו. אפילו לא החזרתי לו מבט. זרקתי לעברו שני שטרות של מאה וביקשתי שיעזוב את המקום מיד. שירה ישבה מולי על קיר חצי בנוי ונשמה נשימות עמוקות של טיח ואוויר אילתי חמים בכדי להירגע. המתנתי בסבלנות ולא מיהרתי לדובב אותה. היא הביטה הצידה, כאילו ניסתה לראות שאיש לא מגיע. כשהבינה שאנו לבד, נעמדה לפתע, פרמה קשר במכנסיה והורידה אותם עד הקרסוליים.

     

    באותן שניות המילים "שירה, מצטער, אבל את נשואה", כבר היו בתנודה על לשוני, בעוד שפתיי נותרו סגורות. במקום זה זרקתי לאוויר, "פאק". רגליה הסקסיות של שירה, שהתאהבתי בהן רק לפני כמה ימים בבריכה, היו מלאות כתמי כאב ואלימות. פה חבלה כחולה, שם שריטה ובשוקיים סימנים של כיבוי סיגריות. "הוא חזר להרביץ לי", היא אמרה בעודי מתכופף לרגליה ובוחן את הפצעים. עד אז, מעולם לא הייתי על הברכיים מול אישה עם תחתונים חצי שקופים בגובה הכוס ולא ניסיתי לחתור לליקוק. "זה ככה כבר שנים", אמרה בעצב. "הוא מתעצבן ואני מסתירה. אני לא יכולה לשבור לו ולכולם את הלב", היא ניסתה להסביר את ההיגיון.

     

    לא ידעתי אם לחבק או לנשק, לא ידעתי אם לומר משהו, כי כל מה שעבר לי בראש נשמע כל כך אידיוטי. חשבתי באותם רגעים שחבל שאין שיר לכל אירוע, מילים שכבר כתבת בעבר ואתה יכול לדקלם באירוע הנכון. פה הייתי צריך להמציא משפטים נכונים, וכל דבר מלבד "יהיה בסדר" לא עבר בראשי, אז הצעתי שנשוב למלון וצעדנו אליו בשקט. הגענו מיוזעים ללובי, והבל-בוי שמקודם ראה אותנו יוצאים בבהלה, קיבל את פנינו בשתיקה רועמת.

     

    מוזיקת הרקע השתנתה מעט והמלצרית הצעירה ניגשה אלינו והתנצלה אם הפחידה אותנו כששברה את הכוס מוקדם יותר. לא התייחסתי לאף אחד מהם. הייתי חדור מוטיבציה להוציא את האישה הזו שרק הכרתי מהמצוקה שאליה נכנסה. אלא שהנאום שהתחלתי לכתוב בראשי נמוג בשנייה שדלתות המעלית נפתחו. אייל בעלה עמד שם, ושאל אותה בעדינות, "מאמי, מה קרה? את בוכה בגללו"? לא הצלחתי לעצור את עצמי ובמכה אחת שברתי לו את האף. הוא היה המום וכך גם אני. שירה ואני רצנו הישר לחדר המלון שלי, בזמן שאיציק, האמרגן שלי, צעק לי שאני אידיוט, ושמחר התמונה שלי תופיע בכל העיתונים. אספתי במהירות את חפציי, לקחתי את המפתחות לרכב ושירה אחריי.

     

    שני נמלטים על כביש 90

    ברחנו, שני נמלטים שדוהרים על כביש 90. נסעתי מהר, מביט כל הזמן לאחור כדי לבדוק שאין באופק העורפי ניידת. שנינו היינו בסערת רגשות, אך בו זמנית כל אחד מאיתנו היה עסוק ברוחות הסערה שלו. "הוא יהרוג אותי, הוא ישחט אותי לגזרים, הוא אמר לי שזה מה שהוא יעשה אם אגלה למישהו", היא מלמלה, בלי לצפות לתגובה ממני. "עשיתי טעות, עשיתי טעות", היא אמרה בעודה דופקת את ידה על הראש. "תסובב את הרכב המזדיין הזה ותחזור", היא צעקה עליי והחדירה אגרופים אל צלעותיי. "אני אוהבת אותו", היא צרחה, מתייפחת על כתפי, ורוקעת עם רגליה על רצפת המכונית.

     

    היה לה מבט משוגע בעיניים, מבט שלא ראיתי מעולם, חציו מלא שבר וחציו רווי שגעון ופחד. אולי זה נכון מה שאומרים, שרק נרקומנים כמוני יכולים לזהות נרקומן אחר באמצע קריז. ראיתי אנשים מתמכרים להרבה חרא בחיים, לחומר מהונדס ולחומר שצמח, אך ההתמכרות הכי קשה שלנו היא לאהבה. אני בטוח שבאותם רגעים שירה באמת אהבה אותו. היא ידעה שהוא מכאיב לה, שלא טוב לה איתו, שזה הסוף, ועדיין האהבה הייתה שם, אמתית וכנה.

     

    לא סובבתי את הרכב, המשכתי לדהור קדימה. רציתי להציל אותה, אבל ממקום מאוד אגואיסטי של הרצון לעשות את הדבר הנכון. בבת אחת לקחתי אחריות על חייה של מישהי שלא הכרתי באמת עד אז. היא הייתה בשבילי דמות להצלה, תינוקת שלא יודעת מה טוב בשבילה ואני הייתי המושיע. יהיר, ככל שזה נשמע ממרחק הזמן, הילד ההוא, בן השלושים ומשהו, שחשב שהוא כבר טעם וראה עולם, חלם להציל נפש פצועה בלי לדעת שמדובר במאבק שהוא לא פחות מכישלון ידוע מראש.

    זוג אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    נרקומנים של אהבה(צילום: Shutterstock)
     

    ברחתי כי לא ידעתי איך להכיל את פרץ הדם ההוא מאפו של אייל. פחדתי שזה הסוף של הקריירה שלי, שימתגו אותי כעבריין, כחוטף נשים מבעליהן, אדם שלא חי בנורמות החברתיות המקובלות. אתה אידיוט, הפעם היה זה אני שאמר את זה לעצמי. איך תצא מזה עכשיו? על הסמים ועל השתייה העיתונאים תמיד יכלו להבליג, כל עוד הייתי משחרר פעם בכמה שנים רצף להיטים. פניי כבר הופיעו מתחת לכל כותרת אפשרית, מ"הבליין והזיין" דרך "הרומנטיקן", אבל כגבר אלים אף פעם לא קטלגתי את עצמי. "האפס הזה שלך ידבר"? שאלתי אותה בצעקות, אבל שירה הייתה שרויה ברחמים עצמיים ולא הקשיבה.

     

    "הוא ילך לתקשורת וילכלך"? שאלתי שוב בצעקות, והיא טענה שלא. היא טעתה. הוא הלך וכולכם הרי קראתם את הראיונות. שואלים אותי לפעמים למה לא תבעתי אותו, ואני חושב שהתשובה לכך טמונה בנסיעה ההיא. שנינו היינו במנוסה. היא ממה שהיה ואני ממה שעתיד לבוא. מלבד ניגוב דמעות ועצירת רעד, לא היה בנינו באותו הלילה שום מגע. היינו שני זרים, האחד מנסה להציל את השנייה והשנייה מנסה להינצל. רציתי שהנסיעה הזו תיגמר כמה שיותר מהר, איזה מזל שמרוב לחץ שכחנו לבדוק אם יש לנו דלק.

     

    נסענו עם המכונית הזו הכי רחוק שיכולנו. אני חושב שנטשנו אותה ליד יריחו. החלטנו שלטובת שנינו, יהיה נכון אם ניפרד באותו לילה, אי שם במדבר. ולמרות שלי הייתה גיטרה לסחוב ולה לא היה שום דבר, אני זוכר שצעדיי היו מהירים יותר בעזיבה משלה. היא הציצה לעברי ואמרה, "אנחנו עוד ניפגש באיזו שדרה", ואני, ששנאתי את רוטשילד, גיחכתי והמשכתי הלאה ברגל, כשהיא נשארה לשבת עוד קצת במכונית.

     

    המשך בטור הבא

     

    הטור שאתם קוראים נכתב על ידי אדם ששמו שמור במערכת. גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים