שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אנחנו די הפכים, היא הזהירה": פרק ראשון מספרו החדש של רון לשם
    עשר שנים לאחר ספרו הקודם, הסופר והתסריטאי רון לשם ("אם יש גן עדן", "אופוריה") שב עם רומן חדש, "יפים כמו שהיינו". חייל משוחרר הנרדף על ידי חוויותיו הקשות מהשירות הצבאי ומפינוי גוש קטיף, מבקש לברוח מעברו ומטייל לאמזונס. שם הוא פוגש אישה שמציבה בפניו סימני שאלה, וחודרת אל ליבו. קראו את הפרק הראשון
    כיסופים

     

    1

    התאהבתי בה על ערסל בסוכה של פאב המוסקיטו. החצר האחורית היתה עמוסה במשלחות חוקרים שחזרו מחיפוש אחר שבט אבוד, ונורה ישבה על גדות נהר הבֵּנִי עם חיוך מהסוג שבא אחרי דמעות ומפלח אותי. מהתקרה השתלשלו קומקומי חרסינה שקטים, דאו ברוח חמה שגלשה מחומת ההרים אל יערות הגשם, והיינו נבוכים. היינו מוארים בבוהק פרוע של ירח מלא. היא היתה צוחקת בדיוק ברגעים הנכונים, ואוהבת לגלגל את השם שלי על הלשון, דניאל. מכריחה אותי לחשוף הכול ובורחת מלספר על עצמה. רציתי לצלול לתוכה מבעד לאוקיאנוס שבעיניים. עיני שקד, שלא בטוחות אם לדאוג או לצחוק, הביטו בי, נוקבות, גם כשהיתה מתחמקת. כששתקה ונימנמתי לרגע, פחדתי להתעורר ולגלות שנעלמה. הזמנתי לנו סנגרייה מהבר, מחוזקת בוודקה, נשכבתי צפוף אליה ושוב ניסיתי לשאול, עליה.

     

    אבל רגע, היא ענתה, ממה אתה מתפרנס, בעצם, דניאל?

    אני? בדרך כלל אני מאלף כלבים. תני לי גור משפחתי משוגע, אני אחזיר לך חבר אמת. איך? אני נוגע בו, פשוט. נותן לו תפקיד, ממציא לו טקסים.

    וכשאין גור בסביבה?

     

    רון לשם (צילום: גבריאל בהרליה)
    רון לשם(צילום: גבריאל בהרליה)

     

    אני מאלתר השלמות הכנסה. בצ׳ילה עזרתי לפוצץ גשרים ישנים. באלסקה הברחתי יונים מגגות רעפים והייתי חופף בסלון. לימדתי אנגלית ילדי חקלאים בקמבודיה, עם המבטא שלי שמצחיק בחורות. מאיפה כל הכישרונות? מצה״ל, האמת. הייתי כלבן על מדים. הרועה הגרמני שלי, דויד, מומחה חבלה. חתיכים היינו, אבל חם גיהינום בארץ ישראל, מלא אבק, אז הייתי חופף מעלינו את הזיעה ומגלח לשנינו תספורות דשא. מרוב ייצוגיות, מרוב שאני תמיד מחייך, בעיקר כשמודאג, המפקד בחר בי ללוות ביקורי נחתים אמריקאים בבסיס. ככה שיפשפתי אנגלית נחותה, מנחתים. עכשיו אני הולך, ברגל. כבר כמה שנים. חמישים ואחת מדינות, רבע עולם כבר ראיתי, בערך. אם הייתי מספיק מוכשר כדי שקריירה תהיה מרגשת יותר ממסע, הייתי עושה קריירה. גם אם הייתי מספיק אמיץ כדי שקריירה תהיה חשובה יותר מהחופש, הייתי. הייתי עובד קשה אם רק היה סיכוי שאכתוב מוזיקה שתעיף אנשים, אם הייתי יודע לשפר משהו שאף אחד אחר לא יוכל לשפר במקומי. אני פשוט חושב שכל דבר שאני אישית מסוגל לשפר בעולם, עשרות מיליוני אנשים מסוגלים לשפר אותו בדיוק כמוני. אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד, חייכתי בכנות ופחדתי שהיא מאוכזבת. להשפיע אפשר גם על הדרך. לחיות זה לזוז, להשתנות.

    אתה חושב שתחזור הביתה בסוף? היא שאלה. או שלא יהיה לך בית, לעולם?

     

    אהבה? אני אוהב, לא חסר. זוגיות? פחות. לפעמים אני מנסה לדמיין את עצמי משתקע. אני מדמיין מישהי שאני אוהב מובילה אותי במסדרונות בית חדש, שעיצבנו ביחד, ששטפנו באור. לילה ראשון. פורקים ארגזים, תולים וילון אמבטיה. פורשים מצעים של חורף עם ריח של אביב, מהמרכך. היא מטיילת יחפה בין החלונות, מציעה לשתול עץ בחצר, שיזדקן כאן מאות שנים אחרינו. מתלבטת אם כלבלב עדיף לפני התינוק או אחר כך. היא כבר קנתה כוסות יין, מפשיטה אותי, מכריחה אותי לרקוד, מחובק. הטעם שלה על הלשון מבעיר בכלי הדם שלי להבות אדומות על נהר נפט שחור. אבל אז אני מביט בפינת האוכל ותוהה, איך אפשר להידבק בשמחה שלה? הקירות כבר כאן, ממסגרים את החיים, אפשר לגעת בהם, הם מביטים בנו, מחכים. על שידת העץ בפינת האוכל הטלפון יצלצל, בשורות שוברות לב הרי יגיעו מדי פעם. כאן בפינת הטלוויזיה נשב מיואשים מול חדשות מדאיגות, ומלחמות. נשב דוממים כי איבדנו מישהו, כי מישהו חלה. אולי אנחנו חלינו. אולי ילד איבדנו. האם נתחרט שגידלנו? לילות לבנים כאן נעכל, נתלבט איך ממשיכים בכלל. המדרגות כבר כאן, מחכות. נעלה ונרד בהן, בהתחלה נרוץ אותן, ואז נדעך, נתנשם, הן יישארו כאן אחרינו, המדרגות, כי בין בשורה לבשורה הזמן יחמוק במהירות האור, שרירים יכאבו, ידיים יתקמטו, יתייבשו. תסתכלי על פינת האוכל הזאת. רגע אחד נהיה בה שפנפנים, את תאכלי אותי על השולחן חמש פעמים בלילה. פתאום, לפני שאספיק למצות אותך, להשתעמם מאיתנו, אני אעמוד כאן על מפתן הדלת ואחכה לאמבולנס, כמו נצח, לבדי, כשאת מוטלת על המדרגות ואין לי כוח לעזור לך. מי יכול לסבול את זה? אני אחזיק לך את היד, אגיד לך, אלוהים, זה עבר מהר, זה נגמר מהר מדי.

     

    רוצים לקרוא את "יפים כמו שהיינו" של רון לשם בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    אלוהים, זה עצוב, דניאל.

    את מזועזעת ממני?

    עדיין לא. אבל למה שלא תחשוב על כל הבשורות הטובות שיגיעו, כשהטלפון על שידת העץ יצלצל?

     

    לפעמים שבעים שנה הן כמו שבועיים. למחרת, בפינת האוכל שלנו, שבעצמה הזדקנה, אני אמרח גבינה לבנה על פרוסת לחם. אמרח לבד, אלמן. אבהה באוויר. אחתוך מלפפון. אשטוף עגבנייה. אשטוף סכין. אתרגל. גם החלונות יישארו שם אחרינו, הם מביטים בי, מחכים. אנשים יצלצלו, יגידו לי, תכיר אנשים חדשים, צא מהבית, פעילויות, חוגים, הרצאות לגיל הזהב במתנ״ס. למי יהיה כוח להכיר אנשים בכוח, בטיול מאורגן לפנסיונרים מבית החברה הגיאוגרפית? גם אם כבר נמאס לי ממך, ולא יימאס בכלל, אהיה תלוי בך כולי, ולא אדע לחיות. התמזגות כזו. ריאה אחת שמנשימה את שנינו. רק הזיכרונות יאבדו את הצבע ויחווירו. זה מכאיב.

     

    אז אתה פשוט בורח, רק כדי לא לדעת איפה תזדקן?

    את לא חושבת שאני בר־מזל?

    לא. ממש לא.

     

    אני חושב שאם אמות על אותה חלקת האדמה שאליה נולדתי, בלי לדעת שבחרתי בעצמי, שבדקתי, וניסיתי, זה יהיה פספוס. למות האדם שאמא החליטה שאהיה, עם הדעות של אמא, בבית של אמא, כאילו היקום שלי הוא חצר מגודרת אחת קטנה, זה טבעי ולא הגיוני.

    אתה לא מסוגל לעצור.

     

    יודעת מה מצחיק? אמא תמיד אמרה לי לדבר עם זרים ולעשות טעויות. הדאיג אותה שאני לא חברותי. אז הנה, חברותי. בהמון אנשים אני מתאהב. הם אולי לא שלי באופן מיוחד, אבל כל אחד מהם התקלף איתי, כי ידע שממילא איעלם לפני שהקסם של היכרות ראשונית יתפוגג. אם יצלצל הטלפון עם חדשות רעות על מישהו מהם, או על מישהי מהן, יהיה לי עצוב, אבל לא עצוב עד כדי כך שלא אהיה מסוגל להמשיך. אני לא תלוי בהם, לא מסתכן.

    אני לא חושבת שזה נחשב חברותי, נורה קבעה בחמלה מהוססת, לא שיפוטית. אתה מדבר עם זרים ונעלם להם למחרת.

     

    הבר נותר סהרורי. מרוב שהשתיקות שלה הלחיצו אותי, דיברתי. בדרך כלל זה הפוך, אני שוכב זרוק ליד מישהי, העייפות מרדימה לשנינו את ש״ג המילים, שורפת את הפיוז שמזהיר מפני מבוכות, ואני מקשיב. אני לא מנסה לקלף בחורה סתם בשביל הקילוף. אני אוהב לטבוע בסיפור שלה, להיות מודאג מהדאגות שלה, כולי, כאילו אני היא.

     

    תורך, התעקשתי. מי את?

    אנחנו די הפכים, היא הזהירה. אני אוהבת שהטלפון מצלצל עם בשורות. אני אוהבת בית. הרגלים. המון דברים שאני אוהבת אתה מחמיץ. לא חושבת שהייתי מצליחה לדלג כל לילה בין מיטות שמאות זרים התחלפו בהן כמו על ספסל בתחנה מרכזית, השאירו ריחות.

    את סטודנטית?

    כבר לא.

     

    מה למדת? מה עושה? מסובך לחלוב ממך תשובות, בחיי.

    למדתי הנדסת מחשבים וביוכימיה.

    את מהנדסת? התפלאתי. הייתי מנחש מוזיקאית.

    מאסטר בנוירוגנטיקה, ואז דוקטורט בביופיזיקה. ניהלתי מעבדה לנוירופסיכיאטריה קוגניטיבית.

     

    על מה את מדברת? רגע, בת כמה את בכלל?

    שלושים ושש, היא ענתה, כאילו מובן מאליו. מוזר. הייתי מנחש עשרים וארבע וחצי. האמת שאני עדיין מחפש מה משותף בינינו, תני לי רמז, ביקשתי.

    שנינו מטיילים לבד, זו התחלה. שנינו כבר ערב שלם בלי טלפון סלולרי.

     

    לא, חייכתי. את קפצת להציץ מה הולך כאן. אני בשבילך קופיף בספארי, עוד רגע תחזרי להתכרבל על המזרן המדויק שלך בבית, תחכי שאיזה בוס יענה להודעת מייל שלך בחצות, והלפטופ והנייד יאירו את הסדינים עד שהעיניים שלך יקרסו. תתכתבי בקבוצת ווטסאפ עם אנשים שאין לך חשק לפגוש.

    אני מתחילה להשתכנע שאתה מיזנתרופ, היא צחקה.

    את נשואה? נפלטה לי השאלה.

    כבר לא, ענתה.

    טרי?

    נורה משכה כתפיים כמי שלא יודעת את התשובה, מבולבלת.

     

    שכבנו שם כשהיד שלי עוטפת אותה ומונחת, לחמם לה את הבטן. היא ענדה שרשרת עם שני תליונים עדינים, שליטפו את העור הענוג שלה בין השדיים. האחד היה גביש כחול, כמו טיפת בדולח. השני, כסוף, נראה בעיני כצדפה, אבל נורה התעקשה שזו כנף שבורה, של ציפור.

    יש לך ניסיון בג׳ונגל? היא שאלה.

    הרבה.

    נכנסת לאלטו מדי פעם?

    כן, עניתי.

    הגעת רחוק?

    כמה רחוק נחשב רחוק אצלך? ביררתי.

     

    היא שלפה מפה טופוגרפית, הצביעה על נקודה בחבל הגבול הלא נגיש עם פרו, שהיתה צבועה בגוון שחור של ירוק מרוב צפיפות של מעמקי האמזונס. איך הכי נכון להגיע לכאן? היא שאלה. אני מתלבטת עד איזו נקודה עדיף שאתקדם לאורך הנהר, ומתי להיכנס רגלית פנימה.

     

    את צוחקת עלי? אני לא חושב שמישהו מגיע לשם, התפלאתי ושיחקתי עם האצבעות על המפה לאורך הזרם החום צפונה. ניסיתי לחשב קנה מידה, ציר תנועה. מאה ושישים קילומטרים בערך. שמונה ימי הפלגה. כאן הייתי פונה מערבה ביובלים אל פיתולי השמורה, ואז בסבך, דרך רכס ההרים. לפחות שנים־עשר ימי הליכה. לכל כיוון. למה?

    נורה המשיכה בשלה. הזהירו אותי לא לנסות לתקשר עם השבטים כאן וכאן, אמרה. אליהם לא אתקרב. סימנתי בכחול שבטים ידידותיים.

    תקשיבי רגע, את לא יכולה להיכנס לבד.

    רוצה לטייל יחד? היא שאלה, בוא איתי.

     

    הרגשתי כאילו נחתה עלי הצעת נישואים. מוצ׳ילר טיפוסי מפליג בזרם הטאויצ׳י וחוזר, נח בהוסטל. יוצא לשלושה ימי הליכה דרומה על גדות נהר הונדו, וחוזר, נח בהוסטל. יוצא בחבורה אל הערבות הביצתיות של הפאמפאס, נח בהוסטל. פתאום באה זאתי, מפתה אותי לחודש וחצי סוליקו רק שנינו בציר שלא מסומנים בו מסלולים.

    אתה יודע לדוג? היא שאלה.

    יודע.

    לזהות פטריות רעילות? צמחים, זחלים רעילים?

    אני לא אתן לצלופח לחשמל אותך, ולא לאנקונדה למעוך אותך.

    אני שואלת ברצינות, דניאל. אתה מכיר את הבוץ הטובעני כאן? את המלכודות?

    אני טיפוס סמיך לגמרי, הבטחתי. אבוא איתך, למה לא.

     

    אני אוהב הפכים. אני אוהב אנשים שקולעים את עצמם למקום הלא מתאים, פינגווינים בסהרה. אני אוהב להתאמץ לחצוב את הסודות. אוהב נשים, במיוחד בנות שלושים ושש שיודעות הרבה יותר מרובנו, ובכל זאת מוצאות בי עניין. שאפתנית, עקשנית, גאונה, ואני חמוד במקרה הטוב, קטן עליה בעשר מידות. למה שתרצה לסבול דווקא אותי מסביב לשעון? למה שתישן באכסניה של ילדים זרוקים בלי דולר על הנשמה? לא היה לי מושג אם היא מנסה ללכת לאיבוד, אולי מכורה לסיכונים. אהבה היא הרי לא מחפשת, חשבתי, אחרת למה שתיקח איתה גבר שאין סיכוי לעצב איתו בית, שלא הצליח לחיות בזוג מעולם. אני מתאהב בקלות, אבל עם נורה זה קרה עוד לפני הזריחה.

     

    עטיפת הספר
     

    ניסינו להירדם, חיכינו לסוף הלילה. ליטפתי בעדינות את הכתף שלה, את עצמות הלחיים והשפתיים, הנחתי ראש על השמלה האדומה, ליטפתי את תליון הכנף השבורה. מדי פעם היא היתה שולחת אותי אל עמדת הדי־ג׳יי להחליף בין בלדות, רוק, נשמה, טראנס, אבל הדשא הפראי, הרטוב, היה סופג אליו את הקולות, את השירים, גם את הצחוקים שלנו. נורה היתה מביטה סביב בחוסר שקט, דרוכה, כאילו מחכה למישהו שיופיע בשער החצר, ובכל זאת היתה מרוכזת בי, קשובה.

     

    לפנות בוקר חצינו יחפים את שביל העפר שהוא הרחוב הראשי של רורה נבאקה. האוויר כבר היה ספוג ניחוח מתוק של בננות רותחות, שהיו נמסות בתנורי הלחם וננשפות מחלונות הארובה בגגות הקש. הכול הופק מבננות בעיירה ההיא. החלב היה משקה בננה. עוף הוגש בתוספת צ׳יפס בננה וסלט בננה. העוף היה טבול ברוטב בננה, ולפעמים העוף עצמו היה בננה. מה שלא היה בננה, היה תירס. שלושים זני תירס, אדומים וסגולים, כחולים, שחורים ולבנים, ריצפו כל פיסת אדמה פנויה. הבתים, צבעוניים כמו התירס, עמדו כקוביות עץ מוגבהות על כלונסאות, ולכל חדר שלושה קירות, כי הרביעי פרוץ כולו אל הנהר, מוגן רק בסדין לבן או ברשת. על מפתן דלת הכניסה היתה מונחת בדרך כלל קערת דגים, מזוגגת במלח שישמור על הטריות וירחיק את הכלבים. מכל חלון הביט כלב, ותפוחי אדמה, כמו פרחי בר, פרצו מהערוגות אל השבילים, כבשו את הגדרות, בשלוש מאות זנים. מבתי האבן המעטים, אדומים בדרך כלל, התפרצו מרפסות מעוטרות, ורודות, והאופק טבל מטושטש ברכס ערפילים לבן. זוגות אופניים חבוטים היו זרוקים בכל מקום, ואני, כמו ילד שרוכב אל התחלה חדשה, לא הצלחתי להשתלט על החיוך. זריחה ערמונית כבר הרדימה את צרצרי הלילה, ונערים היו קופצים מרציפי הקאנו לטבילת בוקר בנהר. עיירת ג׳ונגל שלמה השתקפה על פני המים החומים.

     

    כשליוויתי את נורה אל צריף המגורים, התברר שהיא חולקת חדר עם בחור ישראלי. היא פשטה את השמלה, עלתה על מכנסיים וחולצה לבנים ארוכים נגד יתושי היונגאס, ואני ישבתי נבוך על המיטה הזוגית היחידה בחדר, הבטתי בו עוזר לה לארוז. הוא קיפל את הבגדים שלה לתוך תרמיל, דחס כילה מתקפלת ויריעות ניילון, סידר כלי רחצה, שקיות שימורים, טבליות לטיהור מים ותיק תרופות בשבילה. הוא גם השאיל לה את המאצ׳טה שלו וביקש שנהיה זהירים. כפיר, שכולם קוראים לו סטייק סונגו, היה חם אלי כמו אח מפרגן. שְׂער תלתלי הבקבוקים נפל על עיני הילד שלו, ילד עם זיפים, ובתוך חמש דקות יעילות סיים לחפוף אותי על כל סיפור חייו, מבלי ששאלתי בכלל.

     

    אתם מכירים את זה שתרמילאים יהודים הולכים לפעמים לישון רעבים? אם לא רעבים, אז חוטפים הרעלת קופסאות שימורים, או בננות. לטובת פלח השוק הזה בדיוק סטייק סונגו הקים צוות שחיטה נייד. הוא שוחט כשר, נע ברחבי דרום אמריקה על אופנוע, כמו צ׳ה, ומספק שירותי דרך למטיילים ולקהילות נידחות. עוף, כבש, פרה, אפילו שור הבר הבוליביאני נפרש במקצוענות על שולחנות שבת כהלכה. הוא לא נולד למשפחה מסורתית. סבא־רבא יוסף לימד אותו תחביב שעובר אצלם בשושלת כבר מאה ושלושים שנה, אמנות הפחלוץ. בגולה היו אבותיו מעניקים חיי נצח לכל גופה יפה, מדג וארנב ועד אנטילופות ודוב. בסתר הם פיחלצו אפילו בעלי חיים שהקדוש ברוך הוא עדיין לא ברא. ראש אריה, גוף עז, זנב של נחש, כנפיים של נשר. או סתם חד־קרן. אבל ישראל קטנה, חנוקה, אנשים מתקמצנים להזמין פוחלץ לצורכי נוי.

     

    אחרי שסטייק השתחרר מצה״ל הוא היה משפץ ג׳יפים. הוא הוציא רישיון תיווך נדל״ן, שיחק קצת בבורסה, אפילו פתח בר עם חברים. מי דמיין שיהיה קשה כל כך לכבוש את העולם? בן אדם צריך לנשום לפעמים, ורצה הגורל שאהובתו של סטייק, נעמי, תתאהב באחיו הקטן. סטייק החליט לחתוך משניהם, טס לדרום אמריקה להקים עסק שחיטות. כאילו חסר את מי לשחוט בארץ. מאז חודש שוחט, חודש מטייל, לפעמים מטייל ושוחט בבת אחת. גוף קטן, חיוך גדול, אפילו השיניים מאושרות עליו. מה רבו מעשיך, אדוני, בוליביה יפת תואר, להתאהב, הוא אמר. ואני נזכרתי באמא שלי, שפחדה מקצבים. היא היתה טוענת שילד שראה את אבא שלו מולק ראש של תרנגולת, לא יצבוט בו כשישחט בעצמו אדם.

     

    כמה זמן אתם מכירים, נורה ואתה? גיששתי.

    שלושה שבועות ארוכים, סטייק ענה. הוא מזג שוטים של צ׳יצ׳ה, בירת תירס. הנפנו שלושתנו כוסות באוויר, לחיים. תעשו חיים גם בשבילי, הוא דרש, והבטיח לחכות לנו בעיירה עד שנחזור. הוא חיבק את נורה חיבוק ארוך לפרֵדה, ולא הפסיק להביט בה. לא הצלחתי לנחש מה בדיוק קרה בין שניהם, ואיך יכול להיות שהוא לא רכושני. אבל הוא לא.

     

    לקראת שבע צעדנו אל המזח עם צמד מוצ׳ילות, שלושים קילוגרם כל אחת. שטנו צפונה, רק שנינו. דגתי לה פיראנה שמן, חרכנו אותו על גזייה. קפצתי בתחתונים למים הקפואים, ונורה קפצה בעקבותי אבל התחרטה בתוך רגע. היא מרחה את גוף השלגיה שלה בקרם דוחה חרקים, מרחה גם אותי.

    הנהר הפך ירוק, אחר כך השחיר. ציפורי מגלן באדום עז צללו ושחו לצדנו, וראינו טפירי ענק מזדווגים. הם התנשאו מעלינו במבט מזלזל. תוכֵּי מקאו צמחו כמו פרחים על כל ענף, כמו עלים, ושיירת אסדות של סוחרי עור קרוקודילים בוהק כזפת היתה חולפת על פנינו, נאבקת בסחף בסוף מסע ציד. קאנו נטוש נסחף אדיש בין יובלים אל האפיקים הצרים, ונורה ואני החזקנו את חכת הדיג שלנו חזק ביחד, משוכנעים שבעוד רגע נשלוף את יונה הנביא מתוך לוע של שישים קילוגרם פילה, שיאכיל אותנו שבוע. אלפיים מיני דגים שחו שם. היער היה גן עדן לח. בדמדומים גחליליות השתוללו במשחקי תופסת, אורגן אורות זורח, עד ששממית היתה פותחת פה ובולעת אותן.

     

    במשך שלושה ימים רק צחקנו והקשבנו. נרדמנו מחובקים כדי להתחמם. רציתי לבעור. רציתי שלא יימאס לי ממנה, אז התאפקנו לא לגלוש לסקס. מהרגע שנישקתי אותה, הלשון שלי היתה שבויה, ולא הצלחנו להפסיק.

     

    פעם, כשהייתי בן שש־עשרה, על החוף מאחורי הבית שבו גדלתי, חיילת אמרה שהפנים שלי הרבה פחות יפות מהבטן. פנים בינוניות, חזה של גבר, היא הסבירה כביקורת בונה. מאז הייתי מסתובב עירום עד כמה שאפשר, רוקד בלי חולצה, האינסטינקט השתרש. בסקס הרגשתי בטוח יותר מביחסים אפלטוניים, ומרוב שחששתי לאכזב, הייתי מתאמץ שכל אחת תרגיש בטוחה ונאהבת. הייתי נשכב ליד מישהי חדשה ושואל אותה מה היא אוהבת. בטיול, המון נשים דיברו שפות שלא הבנתי, אז הייתי בוהה בהבעות הפנים שלהן ומנסה לפרש. מה היא אוהבת? את ההקשבה הן פירשו כאכפתיות, ואהבו אותי על הפתיחות, כי לא נבהלתי משום רעיון, ולא פסלתי שום פנטזיות, רק חייכתי.

     

    עם נורה, בסקס הראשון לחשתי לה באוזן, אני אוהב אותך. זה קורה לי לפעמים, בטעות. שתוק, היא צחקה. כשגמרנו שנינו, ועדיין היינו מתנשפים, הבטתי בה בשנייה שאחרי ואמרתי, היי. נפלט לי, היי, עם חיוך, בטון קצת שואל. היי? לבדוק אם גם היא מרגישה את ההיי. טון של היי ראשון, היכרות. צליל אוהב ופגיע. מאז נורה היתה אומרת לי, היי, אחרי כל סקס, כשהיינו מסדירים את הנשימה ומתרגשים זה מזה.

     

    השיחות התקצרו. היינו נסחפים כמו זוג נשרים חרמנים בירח דבש, על עצים, על עשב, על קורות העץ בסירה ובתוך המים. היא היתה כורכת את שתי הרגליים סביבי ולא מרפה, מכבה את כולה. אחר כך שוכבת רפויה כמו ענן. ואני קינאתי בה. רציתי להיספג כמו טיפת מים על העור שלה. הייתי מלטף את העור בנוצת קונדור, ומת לאבד את עצמי בתוכה. בדרך כלל, עם נשים, אני לא מחפש מישהי יפהפייה באופן מיוחד, אין לי צורך שתטפח את עצמה, אני אוהב אותה אמיתית, לא גזורה מז׳ורנל, שתבוא בספונטניות עם קימורי שומן ושיער שמתבלגן בקלות. שתחייך, שתהיה מעניינת. שתתרגש. שתתעניין. נורה היתה הכול ביחד, אבל המבט שלה היה רעב ומודאג. לפעמים הייתי מכבה את המנוע כדי להשתיק את טרטור הסירה וליהנות מהטבע. במקום לחתור היינו צפים בבטלה, נשכבים על העץ הרטוב וחושבים. בלילות הייתי מבעיר מקלות עץ פאלו סנטו, וריח קטורת מתוק היה צובע בשבילנו את החושך במשיכת עשן לבן דקה. הייתי מאלתר תבשילים, ובקנקן ג׳זווה מנחושת הרתחתי חליטת תה מגפן רוחות, מעלי ערבה מרים. נורה סירבה לטעום, הסבירה שמעדיפה להישאר בשליטה, צלולה. תשתה, היא חייכה, אני אשמור עליך. בינתיים.

     

    על הנישואים שהסתיימו לא חקרתי, פחדתי מהתשובות שאשמע. הידיעה שמחכים לנורה ולי עוד ימים ארוכים ביחד הפכה את החידות לנטולות דחיפות ואת המסתורין לחלק מהמשיכה בינינו. האמזונס זרם לנו ספונטני, ובכל זאת הייתי שואל, למה אנחנו הולכים דווקא אל יער גשם לא נגיש בגבול פרו? נורה היתה עונה בקמצנות. היא צריכה להתנתק לכמה זמן, אמרה. לכמה? שאלתי. יש שם קהילה אקולוגית, אמרה, אתה תאהב, דניאל. אין חשמל, אין קליטה, ניתוק אמיתי. להתנתק ממי? סיבה מיוחדת? כלומר, בתור אחת שאוהבת שהטלפון בפינת האוכל מצלצל, פתאום בוער לה לנתק. הדחקתי את האפשרות שהיא מסתירה ממני את העיקר.

     

    זה לא שלא הסתקרנתי לדעת מה בדיוק היא עושה, כשמתעוררת בכל בוקר בתור דוקטורית נוירו־משהו עם תוארי מוח. הייתי שואל, מה את ממדענת שם, גברת? ומניח שהיא מתחמקת כדי לא להביך אותי בהסברים שממילא לא אבין. היא עובדת במעבדת מחקר ופיתוח במגזר הפרטי, אמרה, זה הכול. זיכרון, היא מתמחה בזיכרון. מה יש לפרט? מאה מיליארד תאי עצב יש במוח האנושי, מאיפה להתחיל? היא היתממה. כנראה חיכתה להרגיש קרובה אלי.

    מרוב שהייתי עסוק כולי בלוודא שטוב לה, לא שמתי לב עד כמה היא מפחדת. היינו צוחקים על הדריכות שלה, פירשתי את הדריכות כחשש חמוד מפני חיות טרף. היא היתה מתאמצת לטשטש את העקבות שלנו אחרי כל עצירה ומבקשת שאדבר בשקט, לא השתכנעה כשהסברתי שיגוארים יעקבו גם בלי עקבות וישמעו גם לחישות. היא היתה ממהרת כאילו בוער להגיע, מתעקשת לאכול ארוחות בוקר וצהריים תוך כדי הליכה, ולהמשיך ללכת גם אחרי השקיעות. למעט הרגעים שבהם הסקס הרחיף אותנו בשמים, היא היתה מכווצת, קפוצה, מביטה לאחור כשאני הבטתי קדימה. בלילות כשהצצתי מתוך שינה, גיליתי אותה ערה בדרך כלל.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "יפים כמו שהיינו", רון לשם, כנרת זמורה דביר, 384 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים