שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מת בצחוק
    אם פעם סדרות שעסקו באבל היו קודרות ואפלות, היום אלה דווקא הקומדיות שמישירות מבט אל המוות — ואז נותנות איזה פאנץ'

    מת בצחוק (הצילום באדיבות HOT)
    מתוך: "נחמה" (הצילום באדיבות HOT)

     

    אין דבר יותר מצחיק ממוות. נו, אל תהיו כאלה, בחיי. הרי אם קומדיה מבוססת על הזדהות, אז מוות הוא מעורר ההזדהות האולטימטיבי. צר לי לספיילר לכם, אבל כולם מתים. כן, גם אתם.

    אז אולי הגיע הזמן שתתחילו לקבל את זה, רצוי מוקדם ממאוחר. בין אם אתם בני 20 פוחזים ובין אם בני 40 במשבר אמצע החיים שכולו הדחקה, מלאך המוות לא מדלג על אף אחד. וכן, זה מצחיק. אל תסתכלו עליי ככה, זה הטלוויזיה אמרה לי.

     

    תראו, למשל, את "נחמה" של רשף לוי. לא, תראו את "נחמה" של רשף לוי. באמת. הסדרה החדשה בהוט היא ללא ספק הדבר האישי והמדויק שלוי יצר עד כה. שמעו, זה לא ש"הבורר" לא הייתה סדרה טובה, אבל מה לו ולאבי הטחול? עם גיא נחמה, לעומת זאת, יש כל כך הרבה מן המשותף עד שקל יותר למנות את ההבדלים: לוי אב לשבעה ילדים, נחמה לחמישה; לוי גר בכפר סבא, נחמה בהוד השרון; לוי הוא סטנדאפיסט מצליח שפרץ בגיל צעיר, נחמה הוא סטנדאפיסט שפרץ בגיל צעיר ואז ויתר על החלום לטובת חיי משפחה וקריירת הייטק רק כדי לשוב ולנסות סטנדאפ לקראת גיל 50. אה, ולעומת נחמה, אשתו של לוי — טפו, טפו, טפו — לגמרי בחיים.

     

     

    מאז ומתמיד דמותו של רשף לוי הייתה סוג של המשך ליהודי הנוירוטי של וודי אלן (מינוס כל הקטע המחליא עם הבת שלו). אבל "נחמה" היא התגלמות הפנטזיה הנוירוטית האולטימטיבית — מה אם אשתי תמות ואצטרך להישאר עם הילדים לבד? האב המפוזר שלא יודע להכין סנדוויץ' לבית הספר ובקושי זוכר אם עדן זה הבן או הבת זו נקודת מוצא מאוד נרקיסיסטית לאבל.

     

    ובכל זאת, לוי מצליח להעמיד מול האגוצנטריות של הגיבור שלו את המחויבות המשפחתית — לעתים באופן ממשי, למשל עם סצנות פלאשבק שבהן אשתו ז"ל (לירון וייסמן המצוינת) סוחטת ממנו התחייבויות בסגנון "אם אני מתה אתה חייב להיות שמח בשבילם".

     

    כך בעצם נוגע לוי, באופן ישיר למדי, בצורת הטיפול הנוכחית של הטלוויזיה באבל — קצת שמח, קצת מצחיק. בשנים האחרונות המוות הטלוויזיוני מגיע בעיקר בפורמט שנע בין דרמה קומית לקומדיה דרמטית, ובעוד שסדרות דרמה או אקשן משתמשות במוות כאמצעי להכניס עוד טוויסט לפני סוף העונה (תגידו, הגמד ההוא מת בסוף?), הדרמה הקומית — אולי הסוגה המגדירה של שנות האלפיים — הופכת את הקבורה לאירוע המחולל של הסדרה. וכשהאירוע שמשיק את הסדרות כה דרמטי, הקומיות היא הגורם המאזן הנכון ביותר.

     

    עמדת המוצא של "נחמה" דומה, בהיפוך מגדרי קל, לסדרה שעלתה בנטפליקס לפני כחודשיים — "בשבילי אתם מתים" בכיכובה של כריסטינה אפלגייט (יא אללה איזה דרך היא עברה מאז קלי באנדי). אפלגייט מגלמת את ג'ן הארדינג שמתמודדת עם מות בעלה בתאנת פגע וברח, ומתחברת לאישה מוזרה מקבוצת התמיכה לאבלים שמסתירה רכב שזקוק לכמה תיקוני פחחות.

     

     

    בניגוד למה שאפשר לצפות, "בשבילי אתם מתים" אמנם מציגה את החיפוש אחר האחראי לתאונה, אבל מתמקדת דווקא בהתמודדות ההדרגתית ומורטת העצבים עם החיים שאחרי המוות.

     

    הסרקזם של ג'ן, הדמויות הצבעוניות ומערכת היחסים המתוקה בין שתי הנשים הם הרבה יותר מרק אתנחתה קומית — הם הגרעין הרגשי של הסדרה. הבכי לא נעדר משם, גם לא העצבים ושברונות הלב הקטנים שמרצפים את הדרך להחלמה, אבל הכל מכוסה בשכבה אבסורדית קלה שמזכירה לכל מי שאיבד אדם קרוב את חוסר השקט הנפשי שמלאך המוות משאיר אחריו, תחושה כאילו הכל קורה בו זמנית ואין איך להדחיק או לעצור את הרכבת.

     

    נכון, לא רבים בלשו אחר האדם שאחראי על האובדן שלהם — זה לגמרי המצאה הוליוודית דרמטית. אבל כל המהלך הרגשי, במיטב מסורת מודל קובלר־רוס, מעורר הזדהות במיוחד, וכשבין הדמעות יש רגעי צחוק, האבל מיוצג באופן הרבה יותר ריאליסטי.

     

    עם זאת, ריאליזם הוא לא שאיפה בפני עצמה אלא רק כלי אחד. כשריקי ג'רוויס יצר את "טוני נולד מחדש", גם היא מלפני חודשיים, הוא ויתר על התנהגות ריאליסטית לטובת הדמות הכי מיזנתרופית שיצר עד כה. אובדן האמון באנושות שחווה טוני בעקבות מות אשתו גורם לו להיפטר מגינוני נימוס והגינות — כלומר להגיד ולעשות את כל העולה על רוחו, החל מהתעללות בחבריו לעבודה ועד הרואין.

     

     

    כל סדרת דרמה עם התחלה עצובה שכזו ודאי הייתה משאירה אותו בייסוריו, אבל הקומדיה מאפשרת לו ללמוד להכיר את הרגעים הקטנים של החיים וליהנות מהם. באופן מוזר, דווקא העיסוק בנושא הכי אפל שניתן, איפשר לג'רוויס הציניקן ליצור את הסדרה הכי אופטימית בקטלוג המכובד שלו.

     

    ככל שהטרגדיה הטלוויזיונית גדולה יותר, כך מתעצמת תחושת ההתרה כשמבינים ש"אה, אפשר לצחוק על זה"

    זו לא הסיבה ש"ילדותי" בכיכובו של ג'ים קארי היא הסדרה הטובה ברשימה, אבל העצמת הכאב בהחלט תורמת למכלול. טוב, קשה להתעסק במוות של ילד בלי להגביר את עוצמות הרגש עד ל־11, אבל "ילדותי", שעונתה הראשונה הסתיימה בנובמבר האחרון, חותרת תחת הכאב עם מתיקות אין קץ וחוש הומור שנע בין אבסטרקטי, בוטה וכמובן, ילדותי.

     

     

    קארי, בתפקידו הטלוויזיוני הראשון, מגלם כוכב ילדים טוב לב ואהוב על כולם שנמצא במסלול הרס עצמי בעקבות מות בנו בתאונת דרכים. לא יודע למה כולם מתים בתאונות דרכים, אולי אף אחד לא סיפר ליוצרי טלוויזיה על רמזורים.

     

    זה שיתוף הפעולה הראשון של ג'ים קארי עם מישל גונרי החולמני מאז "שמש נצחית בראש צלול", וכיאה לטביעת האצבע של הבמאי הוא מתאפיין בערבוב בין ריאליזם לסוריאליזם באופן דומה לתוכניות ילדים. היכולת של ילדים לראות בובות — נגיד קיפי מ"רחוב סומסום" — כשווי ערך לאנשים בשר ודם, מקבלת משמעות חדשה לחלוטין עד סוף העונה של "ילדותי".

     

    גם ההתמודדות של מר פיקלס, בן דמותו של קארי, עם מות בנו, מטופלת באופן יצירתי ויוצא דופן. הרגשות שנשפכים החוצה — שוב אותה רכבת בלתי ניתנת לעצירה — מובילים את העלילה לשיא אבסורדי שמיישם את מניפסט העשה־ואל־תעשה של הסדרה בכל הנוגע להשלמה עם המוות.

     

    חומרי הגלם העוצמתיים והטיפול הרגיש בהם משאירים מקום לאחת מתצוגות המשחק הגדולות של קארי, וכבר עכשיו דמותו של מר פיקלס מצטרפת לתפקידיו המיתולוגיים כטרומן ואנדי קאופמן.

     

    פרט ביוגרפי על ג'ים קארי מסביר מדוע בחר לחזור למסך הקטן אחרי פגרה של כמה שנים שבמהלכן בעיקר יצר ציורים נגד טראמפ. לפני ארבע שנים קתרינה ווייט, מי שהייתה בת זוגו, התאבדה כמה ימים אחרי שהשניים נפרדו.

     

    הנה עוד פרט טריוויה קטן: דמותה של כריסטינה אפלגייט ב"בשבילי אתם מתים" מספרת שעברה כריתת שדיים — פרקטיקה כירורגית שמטרתה מניעת סרטן השד, ואירוע שנלקח מחייה האמיתיים של אפלגייט.

     

    בכתוביות הסיום של "נחמה", כמו בכל יצירותיו של רשף לוי, תוכלו לראות שעל הסדרה חתומים רשף ורגב לוי, אבל רשף איבד את אחיו הקטן רגב לפני שנים, ומאז חותם על כל יצירותיו גם בשמו.

     

    מלאך המוות לא מדלג על אף אחד, ומי שפגש בו מוקדם מהצפוי, גם במבט מהצד, נשאר עם המטען הזה לשארית חייו. השחקנים והיוצרים של הסדרות המורבידיות פלירטטו, כל אחד בדרכו, עם המוות, וחזרו כדי לספר, כדי לעזור לעוד אנשים שמכירים את הסוד הגלוי של החוויה האנושית. סדרות רבות מהשנים האחרונות משתעשעות באבלות — "פליבג", "בובה רוסית", "המקום הטוב", "בארי", "החיים עצמם" ואפילו "שטוקהולם" מישראל.

     

    כולן מישירות מבט לנקודות האפלות של הנפש, איפה שהייאוש פוגש את הפטאליות האנושית, ואז מצחקקות. כמה שיותר מפחיד, כמה שיותר כואב — ככה זה יותר מצחיק. הדבר היחיד שמובטח לכם בחיים זה שהם יסתיימו, ולכן פחד מוות הוא דבר כל כך מצחיק. פשוט אין לנו שום דבר אחר לעשות בקשר לזה.

     


    פורסם לראשונה 22/08/2019 08:56

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים