כמו אחרי סנדי: נסיגה אקלימית אסטרטגית

באוקטובר 2012 היכה הוריקן סנדי בחוף המזרחי של ארצות הברית, הציף בתים ורחובות וגרם לנזק שנאמד בעשרות מיליארדי דולרים. הפגיעה הקשה ביותר הייתה בעיר ניו-יורק ובערי חוף בניו-ג'רזי השכנה. מאז עברו כמעט שבע שנים, וברוב המקומות, כמעט הכול חזר לקדמותו. אך לא בשכונת אוקווד ביץ' שבסטטן איילנד.

נזקי ההוריקן בחוף המזרחי של ארה"ב(צילום: AP)

עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :

כשהגוף נלחם בסרטן בכוחות עצמו

ההבטחה החדשה נגד האבולה

עטלפים חושבים ביחד

לאור כל זאת, קיבלה מדינת ניו יורק החלטה אסטרטגית: לוותר על השכונה בשביל להגן על אזורים אחרים של העיר. לתושבים ניתנה האפשרות למכור את בתיהם למדינה, ורובם עשו זאת. צוותים נשלחו אל הבתים הנטושים כדי לפוצץ אותם, לפנות את ההריסות, ולזרוע במקום צמחי ביצה. אלו כבר הנצו ולבלבו, וכיום שיחים ועשבים ממלאים את האזורים המיושבים-לשעבר. אווזי בר מקננים בחניונים, תרנגולי הודו ואיילים מסתובבים ברחובות. הטבע כבש מחדש את אוקווד ביץ'.

איים וערי חוף בסכנה

האי ז'אן שארל לואיזיאנה(צילום: shutterstock)

במדינות איים הבעיה קשה עוד יותר: לחלקן אין אזורים גבוהים או יציבים מספיק אליהם אפשר יהיה לעבור. מדינת האיים הקטנה קיריבטי (Kiribati) באוקיינוס השקט ניצבת בפני אפשרות ממשית לעתיד בו מאה אלף תושביה לא יוכלו עוד לחיות בשטחה ההולך ומצטמצם, וב-2014 הממשלה קנתה שטח בפיג'י אליו יוכלו לעבור.

אוקווד ביץ' (צילום: shutterstock)

בעתיד הקרוב, ייאלצו עוד ועוד אנשים לנטוש את המקום בו הם גרים ולעבור - לא רק בשל אובדן אדמה באיים והצפות של אזורי חוף, אלא גם בשל בצורות ותופעות נוספות שיהפכו אזורים לא מעטים ברחבי העולם לקשים מאוד ליישוב. האם העולם נערך לכך כראוי?

לא אם, אלא איך

לונג איילנד, ניו יורק(צילום: shutterstock)

נסיגה משטח שהפך בלתי ראוי להתיישבות יכולה להתבצע בכמה דרכים: קנייה של הבתים על ידי הממשלה כפי שנעשה בסטטן איילנד, העברה של הקהילה כולה כפי שנעשה באי ז'אן שארל, איסור על בנייה או התיישבות באזור מסוים ועוד. נסיגה מנוהלת היטב צריכה לקחת בחשבון את הצרכים של התושבים, ואת המשאבים של המדינה, בכל מקום ומקום. קהילות מסוימות ירצו בוודאי לשמור על המרקם הייחודי שלהן ולעבור כיחידה אחת, אבל זהו פתרון יקר מאוד שלא תמיד יהיה אפשרי. העברת תקנות שיאסרו על מגורים במקום כלשהו היא זולה בהרבה, אבל אם לאנשים הגרים שם אין את האמצעים לעבור, תקנות כאלו לא יועילו במיוחד.

החוקרים קוראים לכלול את תוכניות הפינוי בתוכניות הכלכליות של מדינות וארגונים בינלאומיים, לנהל אותן לא ברמה המקומית אלא המדינית או האזורית, ובעיקר, לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על נסיגה שכזו. כיום נסיגה נראית כמוצא אחרון, לא ממש פתרון אלא יותר תוצאה בלתי נמנעת ובלתי רצויה של כישלון הפתרונות הקודמים שנוסו, כגון בניית סכרים גבוהים יותר או חיזוק הבתים והתשתיות. אך לטענת החוקרים, פינוי תושבים יכול במקרים רבים להיות הפתרון הטוב ביותר, גם עבור התושבים וגם עבור המדינה בכללותה. אם פינויים כאלו יתוכננו מראש, כחלק מתוכנית פיתוח והשקעה רחבה, הם יוכלו להתבצע בדרך יעילה ונוחה יותר עבור כל המעורבים.

לפי חלק מההערכות, משבר האקלים עשוי להפוך עשרות מיליוני אנשים לחסרי בית. כדי להתמודד עם משבר בסדר גודל כזה דרוש לא רק מחקר שיוכל לחזות אלו אזורים ייפגעו בצורה הקשה ביותר, אלא גם תוכניות כלכליות שייקחו זאת בחשבון, ויאפשרו להתכונן לכך כיאות.

ד"ר יונת אשחר, כתבת במכון דוידסון לחינוך מדעי