"זה עולם אכזר. אף אחד לא נשאר צעיר לנצח"
אדם חגג 59, רון רוזנפלד מציין 55, מייקל הרפז כבר בן 47, וממרומי גילם וניסיונם הם כבר יודעים שהתהילה היא דבר חמקמק, שצריך לדאוג לפנסיה מגיל צעיר, ושבעיות בריאות יכולות לתקוף כל אחד. עובדה: בזמן שאדם ריתק מדינה שלמה למחלתו, רון רוזנפלד עבר התקף לב. רגע לפני המופע המשותף, הם נזכרים בתקופת המעריצות המטורפת ומסבירים למה הם לא מתגעגעים לימים ההם
כשמייקל הרפז הגיע לארץ לחגוג בר מצווה, כולם סיפרו לו על אליל נוער שאלפי מעריצות אורבות ליד הבית שלו. האליל הזה היה אדם. את הטלוויזיה חרך אז הקליפ שלו ל"היא רוקדת לבדה", שהרפז זוכר עד היום. עכשיו, אחרי 34 שנים, אדם, הרפז ורון רוזנפלד, סולן להקת פורטרט, שגם היא כיכבה כאן בניינטיז, וחבר של אדם, החליטו להתאחד למופע משותף.
"את רון אני מכיר עוד משנות ה־80, מימי הפינגווין המדהימים", אומר אדם. "החיבור עם מייקל נוצר בתוכנית הטלוויזיה 'היכל התהילה'. התאהבתי שם בילד הזה, אבל לא במושגים שאתם חושבים", הוא מחייך. "אני נראה שמוק", קוטע מייקל את השיחה, "אבל אני לא שמוק".
הימים ההם, עם אלפי המעריצים ובעיקר המעריצות שלא הרפו מהם לרגע, מזמן מאחוריהם — אדם כבר חגג 59, רוזנפלד מציין 55, והרפז, הצעיר שבחבורה, בן 47 — אבל אין סיכוי שתשמעו אותם מקטרים. הם מופיעים, לבד וביחד, והם בעיקר מציאותיים. מצרך מבוקש בתחום שלהם.
הרבה אמנים מבוגרים מתלוננים שקשה לשרוד כאן, בטח ובטח להזדקן.
"קודם כל לא קל להתבגר. נקודה", אומר אדם. "מי רוצה להתבגר? אבל כל אחד מאיתנו היה מספיק חכם באיזשהו שלב בחיים שלו והבין משהו בפרופורציות. ידענו שאם נבנה את החיים הכלכליים שלנו רק על ילדות בנות 15 שצועקות לך מתחת לבית, מתישהו זה ייגמר. מייקל מפיק וכותב, משחק ומנחה, ורון כותב ומפיק ויש לו ליין של רהיטים שהוא מעצב. ידענו שאם לא נדאג לעצמנו, כשנהיו מבוגרים נקטר: 'אוף, קשה להיות אמן מבוגר'".
רוזנפלד: "העצה שלי לכל הילדים שנמצאים עכשיו בצמרת היא — תשמרו על התוכעס שלכם. 15 דקות התהילה יסתיימו מהר מאוד".
"ותשתדלו לעשות דברים שעוד 30 שנה יתנגנו ברדיו", אומר אדם. "95 אחוז מהדברים שמייצרים היום לא יושמעו בעוד חמש שנים. מה שהלך לאיבוד בדרך מאז ועד היום הם הדברים שעליהם בנויים שירים — טקסטים, לחנים, איזשהי אמירה שתהיה רלוונטית גם בעוד 30 שנה".
"זה בולשיט אחד גדול להגיד שישראל לא דואגת לאמנים המבוגרים", מתרעם מייקל. "גם בארצות־הברית הגדולה יש אמנים שלא מצליחים להתפרנס מהאמנות שלהם או שהמוזיקה שלהם לא כבר רלוונטית יותר. אלא אם כן קוראים לך בוב דילן. אני גם עושה הרבה דברים שהם פחות פנסי, כמו סרטי תדמית לחברות שאם תשמע מי הן תמות משיעמום, קריינות לאיזו קרן או עמותה. אני הולך לאולפן, מקריין באנגלית, נותן חשבונית, הולך הביתה ושוכח מזה. אבל אז אני בא הביתה, שם טוקסידו ומנחה בקיסריה אירוע של תגלית בפני אלפי אנשים".
רוזנפלד: "זה עולם מאוד אכזר. אם אתה לא דואג להיות רלוונטי ולעבוד, אתה נפלט החוצה כמו בכל מקצוע אחר, שבו בא מישהו שהוא כביכול יותר רלוונטי ממך. אם לא תדאג לעצמך, אף אחד לא ידאג לך. גם אני הייתי בטוח שאנחנו נישאר צעירים לנצח, אז מה. אף אחד לא שואל אותך, ולבחור מלמעלה יש תוכניות אחרות לגביך. אני באופן אישי לא אוהב את ההתבכיינות הזאת של אכלו לי, שתו לי ולא דואגים לי. מי שידאג לך זה רק אתה בעצמך".
בלי סימנים מקדימים
הם כבר חשים על בשרם שהבריאות היא כבר לא מה שהייתה פעם. סיפור המחלה של אדם, כשניתוח שעבר לפני שנתיים להוצאת כיס המרה הסתבך, הוביל לדלקת בלבלב וגרם לו להתאשפז חודשים ארוכים ומורטי עצבים בבית החולים — ריתק מדינה שלמה. "האהבה של האנשים אליי מרגשת אותי עד היום", הוא אומר.
לא רבים יודעים אבל כמעט באותו זמן, רוזנפלד, שעבד אז על אלבום סולו חדש, עבר התקף לב. "הגעתי לגיל שבו אמרתי, זה הזמן לעשות ספורט ולהתאמן ולהיות חתיך", הוא מספר. "לקחתי לעצמי שנתיים לתת בראש ולתחזק את גיל 50. לא ידעתי שהיה לי עורק סתום בלב. הגוף שלי אמר לי, 50 שנה אתה מסתלבט, ופתאום החלטת לו בראש?! נתתי לו מוזיקת ריקודים קצבית מדי, ואז ההתקף הגיע".
לא היו שום סימנים מקדימים לזה?
"שבועיים קודם היו לי דקירות בלב. מתוך אינסטינקט ההתכחשות אתה אומר לעצמך, בטח הצטננתי. אני, עד שאני לא מת אני לא מתלונן. ואז חטפתי את ההתקף. מכיוון שזוגתי לא הייתה בבית והילד היה על המחשב, איכשהו הצלחתי להניע את עצמי לכיוון הדלת. אחי, שלמזלי הגדול גר דלת מולי, הביא אותי לבית חולים מאיר. לא היה שם מקום, אז הזמינו לי אמבולנס ולקחו אותי לבילינסון. הצוות באמבולנס היה מורכב משתי צעירות מתנדבות ורופא ונהג שזיהו אותי, אז כל הדרך דיברנו על מוזיקה. ביקשתי מהנהג את כל הנעימות של האמבולנס — צפצוף עולה ויורד, סירנות קצרות, הצפצוף הצורמני. בבילינסון הכניסו אותי ישר לחדר הניתוח ועשו לי צנתור. אתה שוכב כמו איזה תרנגול מרוט על המיטה, עירום, ועולות לך בראש מחשבות שכל רגע הכל יכול להיגמר".
רוזנפלד עוד לא הצליח להתאושש, ושלושה חודשים אחר כך נפטר אביו. "ידענו שזה מתקרב, אבל אבא זה אבא", הוא אומר. "עברתי שנה וחצי די משוגעות, אבל ברוך השם חזרנו לעניינים. אמרתי לעצמי שיש לי סימן מלמעלה שאני צריך לחשוב ולחשב מסלול מחדש".
הרפז לא סבל מבעיות מיוחדות, טפו־טפו, אבל איבד את חברו להיי פייב, אמיר פרישר גוטמן. היחסים בין השניים נותרו במהלך השנים לא פתורים, והרפז לא נכח בהלוויה. "כבר דיברתי מספיק על אמיר", הוא אומר, נע בחוסר נוחות בכיסא. "לפני חודש מלאו שנתיים למותו. במופע שעשו לזכרו לא הייתי, אבל כמה ימים אחרי זה הגעתי לעלייה לקבר. אני מתגעגע לאמיר מאוד וחושב עליו כמה פעמים ביום. המוות שלו הוא לא משהו שיעזוב אותי אף פעם".
ליווי של משטרה
ההערצה לה זכו אדם, היי פייב ולפרקים גם פורטרט, מזכירה לא מעט את האהדה לה זוכים היום עומר אדם וסטטיק ובן־אל. "ההצלחה שאני זכיתי לה לא נופלת מההצלחה של עומר אדם, אם משווים את הכלים לחשיפה שהיו אז לאלו של היום", מבקש אדם לדייק. "אז לא היה אינסטגרם. אם רצית לדעת מה חדש אצל מייקל הרפז, היית צריך לחכות לו מתחת לבית, או לחכות לגיליון הבא של 'ראש אחד'. רוצה פרופורציות? ההופעה הראשונה שלי הייתה בגן העירייה בקריית־מוצקין. הבמה הייתה גג של מקלט, והיו שם 40 אלף איש. הזמינו משטרות מכל אזור הצפון. היה סוף שבוע אחד, שבו היה לי יום הולדת, ולא הייתי בבית. הגיעו 5,000 בנות, עמדו ברחוב ליד דיזנגוף סנטר, שם גרתי, ואמרו שעד שאני לא יוצא להגיד להן שלום הן לא מתפזרות. ניידת משטרה שנסעה בשוליים מחיפה עד תל־אביב הביאה אותי כדי שאעמוד על מרפסת של שכנים ואנופף להן".
מייקל: "אני מדריך עכשיו את סטטיק ובן־אל להפקה שלהם באנגלית. כשהם הקליטו באולפן ברמת־גן, סטטיק הגיע לבן־אל הביתה בקורקינט. בשיא של היי פייב לא יכולתי ללכת ברחוב. שלוש שנים לא יצאתי כמעט מהבית, רק להופעות".
אין לכם שום געגוע לימים ההם?
"אני לא מתגעגע לימים ההם", מתעקש מייקל. "אני עדיין עושה את אותם דברים, לפעמים בקנה מידה יותר גדול. זה היה כיף, אבל אני מאוד אוהב את החיים הפרטיים שלי היום, ואז לא היו לי חיים פרטיים. לאף אחד מאיתנו לא היו. יש לי ארבעה ילדים ואישה מדהימה וכיף לי להיות איתם".
"לי יש ילד אחד, בן 13", אומר רוזנפלד. "אצלי הכל קורה מאוחר. התחתנתי רק בגיל 40. עד היום אני בשוק שיש מישהו בבית שקורא לי אבא. אני שרוף על התחת שלו, אבל זה לא שייך. זוגיות וחתונה זה משהו שאתה צריך לדעת להכיל אותו. לי לקח לי זמן".
איך אתם מסתדרים עם הרשתות החברתיות?
"היום אין לחשיפה ברשתות החברתיות גבולות", אומר אדם. "אני הייתי זהיר. זכרתי תמיד שהקהל שנוגע בי הוא קהל צעיר, בני 13 ו־14, ונמנעתי מאמירות קיצוניות ופוליטיות. למרות הכל המעריצות עשו שטויות שלא יכולתי למנוע אותן. ילדות היו צורבות במסמרים מלובנים את השם שלי על הגוף שלהן. בזה לא יכולתי לשלוט, אבל שכילדות היו לוקחות מאמא שלהן כסף מבלי שהאמא תדע וקונות לי שרשראות, הייתי שם אותן במעטפה ומחזיר את זה לאמהות".
רון: "אצלנו הן היו כותבות גרפיטי בחדרי המדרגות שבהם התגוררנו. אני קיבלתי ממעריצה נייר טואלט מגולגל ועליו כל מילות השירים שלנו, פלוס ברכות ונשיקות".
"לי מעריצות כתבו מכתבי אהבה על גליל של נייר טואלט שלם", מחייך מייקל. "תחשוב כמה זמן לוקח לעשות את זה — ימים שלמים. חזרתי פעם הביתה וחיכתה לי מעריצה במקלחת. זאת רמה אחרת של היסטריה. היום כדי לדעת מה קורה עם אמן שאתה מעריץ, יש לך אינסטגרם, שבו האמנים מעלים תמונות וסרטונים כל שנייה".
"יאללה, בואו נפסיק לדבר על מה שהיה, שלא יחשבו שרק העבר מעניין אותנו", קוטע אדם את פינת הנוסטלגיה. בכלל, אדם הוא המבוגר האחראי בהרכב הזה. קורא אותם לסדר כשצריך, במיוחד כשרוזנפלד, היפראקטיבי פלוס הפרעות קשב וריכוז, לא מסוגל לשבת שנייה בשקט. "אני באופן כללי טיפוס חסר סבלנות", מתנצל רוזנפלד. "אין לי יכולת ספיגה כדי להישאר באותו מקום זמן ממושך". "אי־אפשר לקחת את הג'ינג'י מהג'ינג'י", מפרשן הרפז.
קודש הקודשים
הפעמים בהן הרפז ורוזנפלד התארחו בהופעות של אדם, זכו להצלחה גדולה. עכשיו הם רוצים למנף את ההצלחה. "אנחנו רוצים שזאת תהיה סוג של מסיבת ריקודים", אומר רוזנפלד. "אנחנו מבינים שכשאנשים יוצאים מהבית במדינה כל כך קשה, הם רוצים לרקוד ולשמוח. אנחנו שלושה אנשים מבוגרים, עם נשמות של ילדים בני 16, ונותנים בראש על הבמה. בשביל שלושתנו הבמה היא קודש הקודשים. אנחנו יורדים ממנה רק כשאנחנו בטוחים במיליון אחוז שנתנו את המאה אחוז".
קהל היעד של ההופעה הוא בעיקר בני הגיל שלכם?
"ברור שהמופע מכוון לקהל מאוד מסוים — אנשי האייטיז והניינטיז, שגדלו על המוזיקה הזאת, אבל אני לגמרי סגור על זה שהוא יעבוד גם על בני 28־25", אומר אדם. "כל השירים שמרכיבים את המופע הם נכסי צאן, ואני משתדל להישאר צנוע".
ומה הלאה?
מייקל: "להמשיך לתת בראש".
אדם: "אני רוצה לקום בבוקר בריא, להיות שמח, להודות לקב"ה ולקוות שיהיה גם מחר. העיקר לעשות כל הזמן". •
אדם, מייקל הרפז ורון רוזנפלד יופיעו ב־23 בספטמבר בזאפה תל־אביב
