שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני מפסידה רק כשאני מנצחת
    אני משחקת את החיים שלי כמו שש-בש. לפעמים המשחק משעמם, לפעמים מסעיר, לעיתים מפתיע, פעם את מנצחת ומלא פעמים מפסידה. רווח והפסד, ניצחון וכישלון, הם שני צדדים של אותה מטבע ואנחנו צריכות את המטבע בשלמותה, אחרת אין מה לעשות בו
    גלגלתי את קוביות השש-בש, נשפתי עליהן, הטלתי אותן, ופיללתי לאלוהי הקוביות, תעשה שייצא 2-2. הקוביות נחתו בחבטה רכה על המשטח, אחת מהן חשה עצמה שגיא מוקי וביצעה איפון, עד ששתיהן נעצרו על המספרים 2-2. "איזה מזל יש לך"! התרשם הפרטנר שלי וניער את ראשו בחוסר אמון, "זה הדאבל הרביעי שלך ברצף, רק לך זה יכול לקרות".

     

    ניערתי את שיערי הבלונדיני הגולש (ואם לדייק, יבש כמו סקוצ'ברייט ואסוף בגומיה כעורה), חייכתי חיוך ניצחון ולגמתי וויסקי כל הדרך אל ההפסד. למרות הדאבלים היפהפיים הפסדתי שלוש פעמים (אחד מתוכם מארס), אבל זה לא היה אכפת לי. על המפסיד הוטל לשתות צ'ייסר בכל הפסד וכבר הייתי אחרי חצי בקבוק גלנמשהו.

     

    בזווית העין קלטתי מראה משונה. על שפת הבריכה עמד הבן שלי שמתחיל את שנתו האחרונה בתיכון ולידו נערה רוסיה עם אטיטיוד של נסיכה שהכל מגיע לה. "תקפוץ איתי, אני מפחדת לבד", היא אמרה לו באנגלית ותפסה אותו ביד. הבן שלי הביט בה המום, ועוד בטרם הבין מה קורה היא שילבה זרועה בזרועו וקפצה איתו למים. נחנקתי מהוויסקי והתחלתי להשתעל ולצחוק, משפריצה קצת מהאף. רציתי לגשת לרוסיה הקטנה-גדולה ולשאול איפה משיגים כזה ביטחון עצמי ואם היא מוכרת קצת, כי אני מוכנה לקנות.

     

    הילד שלי עלה נוטף תדהמה מהבריכה, והתיישב לאכול. "בוא איתי שוב", היא קראה לעברו. הוא התעלם. "בוא, בוא", היא קראה. "אני אוכל עכשיו", ענה הגבר הקטן-גדול שלי. הנערה חככה בדעתה מה לענות והחליטה שזו תשובה מספיק טובה כדי לעזוב אותו לנפשו, לפחות כרגע.

     

    המשכתי לשחק שש-בש ולהשאיר כמה חורים פנויים בעלילה, כדי שיהיה יותר מעניין (אני יודעת מדוע אני מפסידה, כאמור, וויסקי, מה אכפת לי). חשבתי על זה שבחיים צריך תעוזה אם רוצים להגיע לאנשהו, מפני שמסוכן לקפוץ לבד למים העמוקים בלי להיעזר במישהו, בדרך כזו או אחרת.

     

    כל החיים הם משחק (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    כל החיים הם משחק(צילום: shutterstock)

     

    לעוד טורים של גאיה

    חופשה משפחתית בפרק ב'

    כשיש משפחה אבל אין זוגיות

    למה הם לא מתחילים איתך, לפני שאת מפסיקה לרצות

     

    לשחק את החיים כמו שש בש

    חשבתי גם על זה שהדרך משחקת תפקיד. הנערה קיבלה את מה שרצתה בפעם הראשונה אבל הגישה שלה לא הביאה אותה רחוק. גם העובדה שאכלתי לפרטנר שלי חיילים והשארתי את שלי פתוחים לא הביאה לי את הניצחון.

     

    זה הזכיר לי את הבדיחה על ההוא שפגש את החבר הגרוש שלו מסתובב עם פיל ושאל אותו מה נסגר. "מה קרה לך", אמר הגרוש בהתלהבות, "מאז שהבאתי את הפיל אני לא צריך אף אשה, הבית שלי מסודר, נקי, עם החדק הוא שוטף את הרצפה, עם האוזניים מייבש את הכביסה, הכל נוצץ, תענוג". האיש התלהב וביקש ממנו את הפיל. הגרוש סירב. האיש התחנן, ובסוף היה מוכן לקנות את הפיל בסכום גבוה.

     

    כעבור שבוע פגש את הגרוש ברחוב והתחיל לצרוח עליו: "החיים שלי נהרסו, מאז שהבאתי את הפיל כל הבית שלי שבור, מנותץ, אתה רמאי, נוכל, הפיל הזה על הפנים, רק נזקים הוא עושה לי". הביט בו הגרוש ואמר בשקט: "חבל, ידידי, עם גישה כזאת לא תמכור את הפיל".

     

    בחיים, כמו בעסקים, הכל קם ונופל על שיווק ומכירות. אנחנו יכולות למכור לעולם מה שאנחנו רוצות, בתנאי שיש מאחורי זה כיסוי או שהעמדת הפנים מתאימה גם לצד השני. כששיווקתי את עצמי כמלכת השש-בש היו קונים שעמדו בתור כדי לשחק איתי, אבל מהר מאוד הם גילו שקנו חתולה בשק. לשמחת כולנו, אולי הייתי חתולה בשק, אבל כל עוד הם ניצחו אותי ואני נהניתי להפסיד, היה לנו ווין ווין.

     

    בתקופת הדייטים שלי, גברים חיזרו אחרי הדמות שלדעתם נשקפה ממני: זוהרת, משעשעת וקלילה. בדייט הראשון סיפקתי את הסחורה, בשני ירדתי מהעקבים, בשלישי עברתי למולטיפוקל במקום עדשות, ברביעי לגולגול בשיער ובחמישי הם נפרדו ממני כי הייתי כבדה כמו ים המלח. כלומר, הייתי מי שאני, וזה לא היה מה שהם חיפשו.

     

    אחד מהם שאל אותי פעם: "למה את כל הזמן רוצה לצאת? ממה את כל כך מפחדת?", מלמלתי תשובה לא מחייבת כי לא הבנתי שאני מפחדת שנישאר רק שנינו והוא יגלה שאני משעממת.

     

    אני משחקת את החיים שלי כמו שש-בש. לפעמים המשחק משעמם, לפעמים מסעיר, לעתים מפתיע, פעם את מנצחת ומלא פעמים מפסידה. רווח והפסד, ניצחון וכישלון, הם שני צדדים של אותה מטבע ואנחנו צריכות את המטבע בשלמותה, אחרת אין מה לעשות בו.

     

    כשסיימתי את הגלנמשהו התחלתי להתרכז במשחק וניצחתי מארס טורקי, או יווני, או איך שקוראים לזה כשהשחורים שלך בחוץ והלבנים שלו עדיין לא בבית שלהם. התחלתי לשמוח, אבל הוא עשה לי כאלה פרצופים והיה כזה מבואס, שמיד היה לי ברור שיותר שווה לי להפסיד, כי זאת הדרך היחידה שבה שנינו ננצח.

     

    שלך,

    גאיה קורן. מרצה "אני מלכה", מנטורית להערכה עצמית , ועיתונאית בידיעות אחרונות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים