שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "היינו הגונים": אם היינריך הימלר היה כותב אוטוביוגרפיה

    אריק זיו חקר במשך שנים את קורותיו של מפקד האס אס היינריך הימלר. הספר שחיבר, "היינו הגונים", כתוב אומנם כמסמך אוטוביוגרפי שבו הבכיר הנאצי מתעד את השבועיים האחרונים בחייו, עד להתאבדותו ב-1945, אך למעשה מדובר ביומן פיקטיבי, המבקש לצלול אל נבכי נפשו. קראו קטע מהספר

    מתוך האוטוביוגרפיה הפיקטיבית "היינו הגונים":

     

    מדברים הרבה על השמדת היהודים. ודאי עוד ידברו על כך בעידן של אחרי המלחמה. יש לי תחושה מוזרה שהיהודים שנשארו עוד יצליחו לשכנע את העולם כולו באסונם, כאילו שהוא מיוחד ויחיד. למרות שאת המשימה הזו – של השמדת העם המתועב הזה – לקחנו על עצמנו ללא שום סייג, לא זנחנו משימות נוספות שנועדו להפוך את העולם הזה לטוב יותר כמו חיסול הצוענים, טיפול משמעותי בבעיית ההומוסקסואליות שמרעילה את בריאותו של כל עם נורמלי ובעיקר – מטרה מרכזית עבור העם שלנו – דילול רציני של האוכלוסייה הסלאבית שבמזרח כדי לפנות מרחב מחיה עבורנו. היו קבוצות נוספות שלקחתי על עצמי את הטיפול בהן – עדי יהוה, מובטלים כרוניים שאינם תורמים לחברה כלל, זונות מקצועיות ואוכלוסיות אחרות שמפריעות להתפתחותו התקינה של העם.

     

    לקחנו על עצמנו, ואני אומר זאת לא בלי גאווה, לעשות כל שיידרש כדי ליצור עם בריא במרחב מחיה שראוי לו. אני יודע היטב שכל המשימות האלו נתפסות כשליליות על ידי אויבי העם שלנו ואין לי כל אשליות לגבי האופן שבו הן יוצגו בעתיד. ודאי ידברו עלינו כעל רוצחים חסרי לב. בתפיסת העולם שלנו, צדקנו לגמרי. במקום לסכן את קיומו וסיכוייו של העם שלנו, היו מי שהציעו לנו להרעיל בהדרגה את העם הזה בשמם של עקרונות מוסר מעוותים שמנוגדים לחלוטין לחוקי הטבע. היהדות, המרעילה הראשית של עמי העולם כולם, היא בוודאי גוף שיש לחסל. על כך יסכימו גם גדולי אויבינו אם כי לא יודו בכך בפומבי. צבועים שכמותם. הרי ראינו בבירור שאף מדינה לא הסכימה לקלוט חברים מ"העם הנבחר" הזה כשעוד הסכמנו לתת להם לצאת מארצנו. אין שום ספק – היהדות צריכה הייתה להתחסל. צר לי מאוד שלא השלמנו את המלאכה. בכחמישה וחצי מיליון מבני העם הזה הספקנו לטפל באופן חד-משמעי. מספר זהה הצליחו לחמוק ואני מדבר על אירופה בלבד. בארצות הברית וארצות אחרות נותרו ודאי עוד לא מעט מיליונים מהם.

     

    עטיפת הספר ()

    היהדות אכן ספגה מכה קשה, הרבה פחות מהראוי לה אך משמעותית בכל זאת. על התרומה הזו שלנו לרווחתו של העולם אני סבור שכולנו, גרמנים הגונים, יכולים להרגיש גאווה גדולה. כאמור, היהודים שניצלו עוד יצליחו ודאי להציג את עצמם כקורבנות היחידים של תקופת המלחמה. הם תמיד היו טובים בזה – להציג את עצמם כקורבנות ולא כפי שהם באמת, נצלנים ללא גבולות של האוכלוסיות התמימות שבתוכן הם חיו. אני מאמין שהעולם, לרבות אויבינו, ידע להעריך את תרומתנו הגדולה לא רק לעצמנו, בכך שלקחנו עלינו את המשימה החשובה והמוצדקת הזו של טיפול בשאלה היהודית.

     

    הזכרתי שלקחנו על עצמנו משימות נוספות בהקשר הזה. אולי לא לכולם ידוע אבל לא נרתענו גם מטיפול באנשים בתוך העם שלנו, כאלו שהגדרנו אותם כמי שחייהם אינם ראויים לחיותם. זו הייתה אחת המשימות הקשות ביותר. טיפלנו בגרמנים טובים בעלי דם טהור שהגורל התאכזר אליהם והפך אותם לנטל על החברה הבריאה. אני מדבר כאן על מה שנקרא אצלנו "אותנזיה", המתות החסד, חיסולם של חולי הנפש והנכים הקשים שבחייהם לא היה כל טעם. מדובר באנשים שנאלצנו להחזיק במוסדות של המדינה ולממן את קיומם מתוך כספים שיכלו להיות מנוצלים למטרות ראויות יותר. זו לא הייתה משימה פשוטה. בני משפחתם של רבים מאלו, אם כי לא כולם, סברו שיש להמשיך ולהאריך את חייהם ללא כל התחשבות בעלויות הנדרשות.

     

    היינו דיסקרטיים מאוד בתהליך הזה. היה חשוב לא לפגוע יותר מדי ברגשותיהם של רכי הלבב שבעם שלנו. אם היינו מצליחים במאבקנו הרי שתוך עשר או עשרים שנים היינו מצליחים לחנך את העם כולו להקשיח את ליבו ולהבין את המטרות שלנו ואת המחיר שיש לשלם בדרך להשגתן. אבל עדיין לא הגענו לרמת חינוך כזו ולכן היה עלינו לפעול בזהירות. בשלב מסוים התעוררו התנגדויות רבות שיצרו הפרעה בניהול המערכה במזרח שתוכננה אז. נאלצנו להפסיק באופן זמני את עיקר הפעילות, אם כי היא המשיכה להתקיים באופן מצומצם עוד כמה שנים אחר כך.

     

    בכל זאת הצלחנו לטפל באופן סופי ביותר ממאה אלף אנשים, גרמנים כמונו, נכים וחולי נפש שלא תרמו דבר ולא יכלו לתרום דבר לעם שלנו. לא רק שניקינו את החלקים החולים שבתוכנו, גם חסכנו סכומי כסף גדולים שהיו דרושים לנו מאוד במסגרת המאמץ הכולל שלנו. למשל, פינינו מיטות בבתי חולים למען החיילים שלנו שנפצעו בקרבות. ברור שזכותם לטיפול מסור גדולה לאין שיעור מזו של אלו שתפסו קודם את המיטות הללו.

     

    אגב, נפוצה שמועה מרושעת שהגיעה לאוזניי לפיה ביצענו המתות חסד גם בפצועים הקשים ביותר שלנו מהלחימה בחזית המזרח. זוהי שמועה זדונית שהפיצו אויבינו במטרה להבאיש את ריחו של המשטר בעיני העם הגרמני. לא היו דברים כאלו מעולם. הנאמנות היא ערך עליון אצלנו ולא יעלה על הדעת שנפגע באופן אכזרי כל כך בטובי בנינו שהיו נכונים להקריב את חייהם למען האומה ואיתרע מזלם להיפגע באופן קשה. באלה טיפלנו במסירות ומתוך תחושת אחדות גורל עם העם כולו, אבל סוכני התעמולה שפעלו ופועלים נגדנו – היהודים והבולשביקים בעיקר – לא החמיצו כמובן כל הזדמנות לנסות ולהוציא דיבתנו רעה.

     

    בל נטעה – גם אם נפלו שגיאות פה ושם הרי שבתמונה הכוללת אנחנו יכולים להיות גאים בכל מה שעשינו. אין כל חרטה ולעולם לא נתכחש לדרכנו גם אם אויבינו יציגו אותנו כרוצחים צמאי דם. עשינו כל מה שעשינו מתוך ביטחון גמור במטרותינו ובצדקת דרכנו. ההיסטוריה עוד תוכיח שצדקנו ושהיינו הגונים.

     

    ***

     

    בשלבים שונים בחיי הרייך השלישי היינו צריכים להתגבר על התנגדויות מבית. הפיהרר ראה בחזונו כבר בראשית ימי התנועה את העם שלנו נלחם במזרח כדי

    להשיג לעצמו מרחב מחיה. זה לא היה סוד. כל מי שקרא את "מיין קאמפף" יכול היה לדעת זאת. משום מה לא כולם טרחו לקרוא או שקראו אבל לא התייחסו לנאמר ברצינות מספקת.

     

    לקראת סוף שנת 1937, כשכבר הצלחנו לייצב את שלטוננו ואת מצבה של גרמניה, החליט הפיהרר שהגיע הזמן להתחיל להיערך למימוש החזון הזה. לפיכך הוא זימן אליו ישיבה סודית בתחילת נובמבר 1937, אם זיכרוני אינו מטעני. בישיבה השתתפו מלבדו הגנרל פלדמרשל פון בלומברג, שר ההגנה של הרייך והמפקד העליון של הכוחות המזוינים; גנרל פון פריטש, המפקד הראשי של הצבא; אדמירל ראדאר, מפקד הצי; הרמן גרינג, מפקדו של חיל האוויר; והברון פון נויראט, שר החוץ ושלישו הצבאי של היטלר. אני לא זומנתי לפגישה הזו. בעת ההיא עדיין לא הייתי בכיר מספיק באופן רשמי. אבל כבר הייתי מקורב מאד לפיהרר והוא זימן אותי אליו כמה ימים אחריה, באופן פרטי, כדי לדון איתי בנושא שאתייחס אליו מיד.

     

    בישיבה הסודית הזו פרש הפיהרר את תוכנית העל שלו למוזמנים. מטרת המדיניות הגרמנית, הסביר, היא להבטיח לשמור את החברה הגרמנית הגזעית ולהגדילה. זוהי בעיה של מרחב מחיה, ולגרמנים יש זכות למרחב מחיה גדול יותר מאשר לעמים אחרים. עתידה של גרמניה מותנה בפתרון עניין זה. הוכח בעבר כי התפשטות יכולה להתבצע רק באמצעות שבירת התנגדות ונטילת סיכונים. מעולם לא היו מרחבי מחיה בלי אדונים, וגם היום אין. התוקף תמיד נתקל בבעלים קיימים. את בעיית גרמניה ניתן לפתור רק באמצעות כוח ודבר זה מעולם לא היה נטול סיכון. הוא המשיך וניתח באופן הגיוני את האתגרים הצפויים לגרמניה במהלך שכזה והסביר את מסקנתו לפיה אוסטריה וצ'כוסלובקיה הן היעדים המיידיים של ההתפשטות הגרמנית ואמר שהוא מאמין שנוכל להתמודד עם התנגדות מצד המעצמות בריטניה, צרפת ורוסיה.

     

    את ההתקפה על שתי המדינות האלו יש לבצע, סיכם, כבר במהלך השנה הקרובה, והוא מבקש להתחיל ולהיערך מיידית למימוש התוכנית. למרות הניתוח המזהיר שאיש מהנוכחים לא התנגד לו, עלה חשש מהמהלך. בלומברג ופריטש סברו, ואף הביעו זאת, שהצבא הגרמני אינו מוכן עדיין למלחמה שכזו. נויראט חשש ממלחמת עולם וטען שאינו מוכן להיות חלק ממהלך מסוכן שכזה לדעתו. הישיבה הסתיימה.

     

    כעבור ימים אחדים נקראתי אל הפיהרר לישיבה סודית. הוא עדכן אותי לגבי המפגש שאליו לא הוזמנתי והסביר לי שמנוי וגמור עימו לפעול בנחישות למימוש תוכניתו. לצורך כך הוא זקוק לעזרתי בסילוק המתנגדים. את האנרגיה שלנו אנחנו חייבים להפנות אל האויבים מבחוץ. אסור לנו להרשות חוסר הסכמה או מחלוקות פנימיות. אין כאן עניין אישי. שני הגנרלים ההססנים ושר החוץ חסר עמוד השדרה צריכים להיות מסולקים מהדרך כדי שאפשר יהיה להתקדם בביצוע התוכנית ללא הפרעות מבית.

     

    התכוונתי ליישם את תוכניתו ללא היסוס. מנויראט התברר שקל להיפטר. הוא ניסה לקבוע פגישה אישית עם הפיהרר כדי להציג את התנגדותו לתוכנית אבל נידחה שוב ושוב ונעלב מכך מאוד. רק בינואר 1938 הסכים היטלר לפגוש אותו ולהקשיב לכאורה לטיעוניו אך למעשה דחה אותם מכול וכול. מעט אחר כך, בפברואר, הגיש נויראט את התפטרותו, וזו התקבלה מייד. היטלר ידע שנויראט נהנה מיוקרה רבה מחוץ לגרמניה ולא רצה לפגוע בדימוי של הרייך בעולם, לכן הכריז על הקמת מועצת קבינט סודית שנויראט מונה לעמוד בראשה. בכך למעשה נוצר הרושם שהוא זכה לקידום, אבל זה היה תכסיס מחוכם. המועצה לא התכנסה מעולם ובעצם הייתה פיקציה מוחלטת. גבלס, שר התעמולה, פרסם אותה רבות משל הייתה קבינט עליון, וכך זכה נויראט ביוקרה לכאורה ובעצם סולק מהדרך מבלי שנגרם כל נזק.

     

    בשניים האחרים הייתי אמור אני לטפל, וכך אומנם עשיתי. במקרה של פון בלומברג שיחק לי המזל ומלאכתי הייתה קלה מאוד. שר המלחמה, אלמן מזה כמה שנים, החליט להתחתן עם מזכירתו. להחלטה זו לא היה כמובן שום קשר אליי, אבל למה שבא אחר כך היה גם היה. פון בלומברג הבין שנישואים של אדם במעמדו לבחורה פשוטה עלולים להתקבל בעין רעה ולכן פנה לגרינג לקבל את עצתו. כשנודע לי על כך הפעלתי את שירות הביטחון שלנו כדי שימצא כל מה שניתן הרקע של הכלה המיועדת. הסתבר שבעברה הייתה יצאנית ודוגמנית של תצלומים פורנוגרפיים. עדכנתי מייד את גרינג וסיכמנו שהוא יעודד את הקצין הבכיר לממש את שאיפותיו הרומנטיות והוא, גרינג, ידבר על ליבו של הפיהרר, והאחרון ייתן את ברכתו למהלך. להיטלר עצמו לא גילינו דבר. רצינו שלא יהיה מעורב בתחבולה הזו שלנו.

     

    אם כן, הזוג נישא ויצא לירח דבש באיטליה. זמן קצר אחר כך מצאתי דרך לחשוף את הידוע לנו בפני ראשי הצבא. נתנו להם להזדעזע מכך שכבודם הקולקטיבי נפגע קשות מכך שמפקדם העליון נישא ליצאנית. לא קשה היה להביא לכך שהשערורייה תגיע אל גרינג (שבעצמו, אגב, חמד כנראה את תפקידו של בלומברג אך זה כבר עניין אחר). משם הגיעו הדברים להיטלר והיה ברור שנגזר על בלומברג לפרוש לאלתר מתפקידו. ההצעה להתגרש מאשתו נדחתה כלאחר יד. הפיהרר טען שזה לא יספיק – החרפה שגרם לפיהרר ולעמיתיו הקצינים גדולה מדי.

     

    ובכן, בלומברג פוטר וירד מהבמה. למיטב ידיעתי הוא נשאר נשוי למזכירתו והם השתקעו בכפר כלשהו באלמוניות גמורה. עם פרוץ המלחמה הוא הציע את שירותיו אך נדחה. המתנגד לפיהרר הוזז הצידה בקלות רבה. במו ידיו גרם לאובדנו.

     

    עם פון פריטש העניין היה קשה יותר. נאלצתי לרקוח תחבולה מורכבת כדי להשיג תוצאה דומה. הצגנו בפני הפיהרר מסמכים המראים שפריטש היה בעצם הומוסקסואל שנסחט מזה כמה שנים על ידי פושע מועד בשם האנס שמידט. שמידט נהג לעקוב אחר הומוסקסואלים ולתעד במצלמה מפגשים מיניים שלהם כדי שיתאפשר לו אחר כך לסחוט מהם כספים. היטלר הזדעזע קשות. גם במקרה הזה הוא לא ידע כלל – אם כי אולי ניחש – שהיידריך ואני בישלנו את כל העניין. לאמיתו של דבר אכן היה קצין בדימוס בשם פריש (לא פריטש) שנסחט על ידי שמידט מזה כמה שנים, כך שהסיפור כולו נראה אמין למדי ומכל מקום אמין מספיק כדי שהפיהרר ידרוש מפריטש להתפטר.

     

    אני זוכר את המעמד המוזר הזה בלשכת הפיהרר. פריטש דרש לעמוד בפני בית דין צבאי כדי להוכיח את חפותו, אך היטלר סירב לשמוע על כך ולבסוף הורה לו לצאת לחופשה לזמן בלתי מוגבל, צעד שמשמעותו הייתה למעשה הדחה. פריטש נכנע לפיטוריו. בהמשך הוא זכה אומנם לעמוד בפני בית דין של כבוד וזוכה לחלוטין, אך לתפקידו הקודם – או לכל תפקיד בכיר אחר – כבר לא הוחזר. הפיהרר ניצל את ההזדמנות ולקח על עצמו את הפיקוד הישיר על הצבא. בכך הושלם מהלך סילוק המתנגדים ונסללה הדרך לצעדים שיצאו לפועל בשנת 1938.

     

    יאמר לזכותו של פריטש שכאשר פרצה המלחמה הוא הפגין גדלות נפש והתנדב לשרת בתפקיד זוטר יחסית בחזית בפולין. במלחמה נפצע ואחר כך מת מפצעיו. בכך שילם בהחלט על שגיאותיו ועל הבחירות המוטעות שלו.

     

    ייתכן שתחשבו כי המעשים שתיארתי חסרי כבוד ובלתי מוסריים, אבל אציג שני נימוקים בניסיון לשנות את דעתכם. ראשית, פריטש היה עוין בגלוי למפלגה הנאצית ובעיקר לאס אס שלי. לא יכולתי להבין ובוודאי שלא לקבל את העוינות הזו. היה חשוב מאוד לסלק אדם כזה מהדרך. הנימוק השני הוא המכריע שכן אני, כידוע, מעולם לא פעלתי נגד יריבים באופן לא הוגן. מה שקבע כאן את מהלך העניינים היה רצונו של הפיהרר להסיר מדרכו גורמי מפתח שמתנגדים לרצונותיו באופן שפוגע באינטרס של העם הגרמני כולו. הפעולה שלי בעניין הזה הועילה מאוד לפיהרר ולעם שלנו, ולפיכך אין בי כל נקיפות מצפון. 

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "היינו הגונים", אריק זיו, ספרי ניב, 240 עמ' מודפסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים