שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מה מסתתר מאחורי הנטייה לדחות דברים

    אומרים שדברים טובים קורים למי שמחכה, אבל יש מצב שדחיין המציא את המשפט הזה. הדחיינות מאפשרת לנו להימנע מעימותים ומאפשרת בריחה ממחוזות כואבים. אנחנו נמנעים מדברים שקשים לנו, אבל התוצאה היא שככל שהזמן עובר זה נהיה יותר קשה ומפלס הסטרס עולה

    היום, גבירותי ורבותיי, חל היום המיותר ביותר שמישהו חשב עליו אי פעם: "יום המלחמה בדחיינות"! היש דבר טיפשי מזה? הרי מי רוצה להילחם בדחיינות שלו? לא בנאדם חרוץ, משימתי, תקתקן, אלא אחד שדוחה הכל למחר ומחר אף פעם לא מגיע.

     

    מבחינתנו, אנשי המחר-כך, המלחמה בדחיינות נראית כך: אנחנו מתיישבים לעבוד, פותחים את המחשב, קמים לכרסם עוגיה, מכינים קפה כדי שהיא תתמוסס בפה, עושים טלפון כי אנחנו חייבים לספר למישהו משהו ממש חשוב, כמו למשל שצריך להילחם בדחיינות.

     

    רגע, מה צריך לקחת למלחמה הזאת? חוזרים למחשב, בודקים בגוגל, אולי חרב? חנית? עט? נעלי עבודה? אני באמת צריכה נעליים, גוון ניוד, על עקב, מעניין איפה יש סיילים. זארה פתוח? כבר מאוחר, מה יש לאכול? מעניין מתי חל יום הספגטי...

     

    לא מגיעה לדברים שצריכה לעשות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לא מגיעה לדברים שצריכה לעשות(צילום: shutterstock)

     

    לעוד טורים של גאיה

    חופשה משפחתית בפרק ב'

    כשיש משפחה אבל אין זוגיות

    למה הם לא מתחילים איתך, לפני שאת מפסיקה לרצות

     

     

    למה באמת אנחנו דוחים משימות?

    אומרים שדברים טובים קורים למי שמחכה, אבל יש מצב שדחיין המציא את המשפט הזה, כמו ש'כל הבלונדיניות סתומות' זה משפט שהמציאה אשה קנאית בשיער חום עכבר. אנשי הדחיינות הם אנשים בעלי דמיון מפותח, שמשכללים את התירוצים שלהם לדרגת אמנות: "אני לא מסיימת את העבודה כי אני פרפקציוניסטית", "אני לא נרשמת למכון כושר כי אין לי גוזיה", "אני חייבת לעשות טבלת אקסל לשקרכלשהו" (ברשימה ידנית היה לוקח לי חצי שעה אבל אל תפריעו, אני באמצע קורס "איך בונים אקסל" שמצאתי ביוטיוב).

     

    הדחיינות מאפשרת לנו להימנע מעימותים ומאפשרת בריחה ממחוזות כואבים. אני לא אתיישב לשיחת "יחסינו לאן" כשברור שהם לא הולכים לשומקום, ואני לא אלך לטיפול בתירוצים המקובלים של אין לי כסף ובדיוק נזכרתי שאני גרה ממש רחוק ויש לי מלא עומס בחיים. אנחנו נמנעים מדברים שקשים לנו, אבל התוצאה היא שככל שהזמן עובר זה נהיה יותר קשה ומפלס הסטרס עולה.

     

    בזמן כתיבת שורות אלה אני אמורה ללמוד בעל פה טקסט של חמש דקות, איתו אעמוד מחר בבוקר מול אלף איש בסינמה סיטי. אני יודעת על זה כבר חודש, אבל הייתי ממש עסוקה בלראות את כל משחקי הכס, עונה 1 עד 8. כרגע מפלס החרדה שלי גם עומד על 8 ואני משקיטה אותו בבישקוטים, אך מפלס השומן שלי עולה במקביל ואני שוב בחרדה.

     

    פעם חשבתי שאני עצלנית. כעסתי שאני לא עושה דברים שאני יכולה לעשות עם יד קשורה מאחורי הגב. לא הבנתי מה יש לי, ריבון 7 הממלכות, שאני לא מצליחה להזיז את הישבן שלי ולפעול? הכעס הפך לתסכול ולדיבור פנימי מעליב, שמיטב שונאיי לא הצליחו להתחרות בו.

     

    היום אני מבינה שאנחנו דוחים משימות שמלחיצות אותנו כי המוח מזנק קדימה לתוצאה: מה יהיה אם אני אפשל? מה יהיה אם אני אצליח? מה יקרה אם יתפנה לי זמן ואצטרך למלא אותו? האם לעולם לא יהיה לי שקט? המוח מקבל איתותים שהוא זקוק למנוחה הזאת ומפעיל את מתג הדחיינות.

     

    הרי לכם סקופ: כל מה שאנשים דחיינים רוצים זה לנוח אבל הם לא יודעים לנוח. בהפוך על הפוך, במקום מנוחה הם עושים מיליון דברים במקביל, חוץ ממה שהם אמורים לעשות.

     

    הסוד להתגבר על התכונה הוא לפרק את העשייה לשלושה חלקים: לעשות כל פעם חתיכה קטנה מהפרויקט, לתגמל את עצמנו במשהו קטן, ולדמיין אותנו בסוף האירוע כשהשגנו את המטרה. ממש להרגיש את הניצחון ואת ההקלה שמתפשטת בגוף.

     

     

    אחיי ואחיותיי למלחמה, אני רוצה לאחל לנו ניצחון אדיר ומלא עוצמה! רק אם אפשר, בבקשה, קצת יותר מאוחר כי אני צריכה לקנות נעליים בזארה.

    שלך,

     

    גאיה קורן. מרצה "אני מלכה", מנטורית להערכה עצמית , ועיתונאית בידיעות אחרונות.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים