yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: זיו קורן
    7 ימים • 08.09.2019
    דרכו של רוצח
    העימות בין יגאל עמיר לסוכן השב"כ אבישי רביב המהפך שעבר עמיר בלוויה של ברוך גולדשטיין היחסים המורכבים עם מרגלית הר שפי הסודות שהסתתרו במחסן המשפחה בהרצליה ולמה הירי ביצחק רבין בכלל היה אמור לקרות בצומת עלית ברמת־גן. לצורך התחקיר לסרט הקולנוע החדש "ימים נוראים", התחקה העיתונאי עמיחי אתאלי במשך שש שנים אחרי המתנקש בראש הממשלה. כך נרקם רצח רבין בראשו של יגאל עמיר: גילויים חדשים
    עמיחי אתאלי | צילום: זיו קורן

    רק באחת וחצי אחרי חצות נשמעו סוף־סוף הנקישות על דלת בית משפחת עמיר בשכונת נווה עמל בהרצליה. שעות ארוכות לקח לשוטרים ולחוקרי השב"כ להגיע לשם ולגלות את חגי עמיר יושב וממתין לבואם. כמה שעות לפני כן, קצת אחרי צאת השבת, חמק יגאל מחגי אחיו הבכור. זו הייתה כבר הפעם השנייה באותו יום.

     

    בבית הכנסת של יוצאי תימן, שבו מתפלל האב שלמה עמיר, קראו באותה השבת את פרשת "לך לך". יגאל וחגי הגיעו עם אביהם לשחרית, וכמנהגם צעדו עימו יחד בחזרה אל הבית בתום התפילה. מתישהו במהלך השבת גמלה בליבו של יגאל עמיר ההחלטה לנסוע באותו ערב לכיכר מלכי ישראל, ולנסות להגיע לטווח ירי אל עבר ראש הממשלה יצחק רבין, שאמור היה להשתתף בעצרת השלום.

     

    עמיר בכיכר רבין, בעת שחזור הרצח. חשש שהשב"כ ידע על כל מעשיו
    עמיר בכיכר רבין, בעת שחזור הרצח. חשש שהשב"כ ידע על כל מעשיו

     

    בצהריים שוב הגיעו לבית הכנסת, לתפילת מנחה. אחריה, חמק יגאל מאחיו בפעם הראשונה באותו יום. האב והאח חשבו שהוא כבר התקדם אל עבר הבית, אבל יגאל נותר לבדו בבית הכנסת. הוא ניגש אל ארון הקודש כשבידו סידור וקרא את "וידוי שכיב מרע", התפילה שאותה קוראים על מיטת חוליו של אדם שנוטה למות. בנוסח התפילה מבקש המתפלל שמותו לא יהא לשווא, והיא מסתיימת במילים: "ותן חלקי בגן עדן וזכני בעולם הבא המצופה לצדיקים".

     

    מאותו רגע ועד צאת השבת היה יגאל עמיר בהמתנה דרוכה. מיד אחרי צאת השבת וטקס ההבדלה, הוא נכנס לחדרו ולבש מכנסי יום חול וחולצת טריקו. אחר כך לקח את אקדח הברטה שהחזיק ברישיון ועבר אל החדר של אֶחיו הקטנים, כדי להכינו לירי. למה החליף חדר? את הסיבה לכך אפשר לתמצת בשתי מילים: "האחים קהלני".

     

     

    14 חודשים לפני רצח רבין, נכנסו האחים איתן ויהוידע קהלני לכפר הפלסטיני בתיר, דרומית לירושלים, ונתקלו באקראי ברוכב אופניים. לאחר שאיתן קהלני שאל אותו בערבית אם הוא פלסטיני ונענה בחיוב, שלפו השניים שני רובי M16 גנובים, כיוונו לעבר רוכב האופניים המבוהל וסחטו את ההדק.

     

    ואז לא קרה כלום.

     

    הם ניסו שוב ושוב, אבל לשווא. הנשק היה עקר. האחים המופתעים נמלטו מהמקום, וזמן קצר אחר כך נעצרו. התברר שהאחים קהלני היו נתונים כל העת למעקב של אנשי שב"כ, שניצלו הזדמנות והגיעו מבעוד מועד לנשקים, וחיבלו בהם.

     

    יגאל וחגי עמיר היו משוכנעים שגם הם במעקב של השב"כ. כמו הקהלנים, גם הם זוג אחים, גם הם ממוצא תימני, גם הם משוכנעים שהממשלה פועלת לא נכון ושצריך לעשות משהו בעניין. לכן, מאז מעצרם של האחים קהלני, הקפידו חגי ויגאל עמיר על כללי ביטחון שדה נוקשים: אפילו בחדרם המשותף בבית הם שוחחו ביניהם רק בלחש מחשש להאזנות, השתמשו במילות קוד והניחו שתצפיתנים של השב"כ משקיפים אל תוך החדר. גם בליל ארבעה בנובמבר, יגאל עמיר פשוט היה משוכנע שהשב”כ משקיף עליו, אז הוא לקח את האקדח לחדר אחר. הוא לא ידע שלשב"כ אין שום מושג מה הוא מתכנן באותו ערב.

     

     

    החשכה בחוץ כבר הייתה מוחלטת כשעמיר תחב את הברטה אל תוך מכנסיו ויצא מהבית בלי שחגי יבחין בו. זו תהיה התחמקות מספר שתיים. הוא צעד אל תחנת אוטובוס מרוחקת ברחוב ירושלים בהרצליה, ועלה על קו 247 של חברת דן. כחצי שעה לאחר מכן, ירד מהאוטובוס בתחנה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב. באותו רגע הוא גם הושיט יד אל עבר הכיפה השחורה שעל ראשו, הסיר אותה והניחה בכיסו. שלא יחשדו בו; בכל זאת, אדם דתי בלב עצרת שמאל. ההמשך ידוע: עמיר בילה דקות ארוכות בשטח שאמור היה להיות סטרילי והמתין לירידתו של רבין, שלף את האקדח ושינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. כמה ימים לאחר מכן יספר בחקירתו שהופתע מאוד מהקלות שבה הצליח לרצוח את ראש הממשלה.

     

    בינתיים, בהרצליה, הבחין חגי שאחיו יגאל, "גלי" כפי שהוא מכנה אותו, נעלם, אבל לא ייחס לכך חשיבות גדולה מדי. שני האחים שונים מאוד בטמפרמנט: למרות שחגי הוא גדל־גוף וחזק פיזית יותר מיגאל, הוא מופנם ומקמץ בדיבור. יגאל, לעומת זאת, היה מסמר חברתי בכל מקום שאליו הגיע. באותו מוצ”ש, גם חגי עלה לקומה השנייה להחליף בגדים, אבל אצלו אלה היו בגדי עבודה. הוא ניגש אל המחסן, זה שניצב בחצר הבית, והתקדם עוד קצת בהכנת משתיקי הקול שעליהם עמל בחודשים שלפני כן. יגאל, חגי ודרור עדני גילגלו במשך יותר משנה את הרעיון של הקמת מחתרת, שתהיה כוח סיוע להתנחלויות המבודדות לאחר מימושם הסופי של הסכמי אוסלו. בחזונו של יגאל עמיר, המחתרת הזאת אמורה הייתה להוות כוח הגנה על היישובים המופקרים, ובמקביל, לבצע פעולות נקם בפלסטינים שבוודאי יטבחו ביהודים באותה העת.

     

    אחרי שעבד כשעה וחצי במחסן, חזר חגי אל הבית, ניגב את ידיו מהשמן והתיישב לצפות בסרט "קרוקודיל דנדי", ששודר בערוץ הראשון. קצת לפני השעה עשר בערב החלו להופיע על המסך כתוביות שהודיעו כי בקרוב ייקטע הסרט לטובת מבזק חדשות, וכמה דקות לאחר מכן הכריז המבזקן הצעיר גלעד עדין: "אנחנו במהדורת חדשות מיוחדת. בכיכר מלכי ישראל היו יריות לפני שעה קלה". בתחילה, חגי לא קישר בין האירועים הללו לבין היעלמות אחיו, אבל אז עדין פנה אל כתבת השטח אילה חסון, ועל רקע דיווחיה נראו צילומים ראשונים ממגרש החניה האחורי של עיריית תל־אביב: קבוצת שוטרים מצמידה אדם לא מזוהה אל הקיר. שניות ספורות אחר כך אמרה חסון כי "נודע לי כעת שנעצר בחור צעיר מהרצליה". חגי לא היה זקוק ליותר מזה: הוא הבין שאחרי חודשים של שיחות, ויכוחים, תכנונים ודיונים, אחיו הצעיר יגאל החליט לעשות את זה.

     

    "גלי הרג את רבין", אמר חגי לאביו שלמה, והוסיף מיד: "הכל הולך להשתנות". האבא פרץ בזעקות שבר. בוויכוחים שניהל עם שני בניו במשך השנתיים שמאז החתימה על הסכם אוסלו, ניסה שלמה עמיר לשכנע אותם שלא לעורר מהומות.

     

     

    אבל באותו רגע היו לחגי דאגות אחרות. הוא היה משוכנע שבתוך דקות הבית יוצף באנשי שב"כ ושוטרים, ואם אלה יתפסו אותו בסדנת הנשק המאולתרת שלו הוא ייחשד גם בהעלמת ראיות. אבל השב"כ התמהמה, וחגי הספיק לגשת למחסן ולפרק כמה ממשתיקי הקול שהכין. כשסוף־סוף הגיעו, הוא נעצר. אל הבית הזה הוא ישוב רק 17 שנה מאוחר יותר.

     

    החוקרים הפכו את בית משפחת עמיר. בספרייה שבסלון הם מצאו חוברות הדרכה של חיל ההנדסה. בצריף הם מצאו לִבְנֵי חבלה וחומרי נפץ שהאחים עמיר צברו בשנה וחצי שקדמו לרצח. הם מצאו גם את משתיקי הקול שחגי ייצר בעצמו, אלה שאמורים היו לשמש את המחתרת שיגאל חלם להקים.

     

    התיאור הזה, והתיאורים שיובאו כאן בהמשך, הם תוצאה של תחקיר שהחל לפני כשש שנים, לצורך כתיבת התסריט לסרט הקולנוע "ימים נוראים", שייצא בקרוב לאקרנים. עשרות בני אדם שהיו חלק מחייו של יגאל עמיר בתקופות שונות, תרמו כל אחד מהזווית שלו עוד פיסת מידע על חייו של עמיר. ניהלתי שיחות עם חבריו, עם קרובי משפחתו, פגישות עם חוקרי המשטרה, השב"כ, עם האנשים שעמדו בזירת הרצח. שמעתי את כל קורותיו, ירדתי איתו לפרטי הפרטים של חייו טרם ההתנקשות ברבין, ניסיתי להבין את הלך מחשבתו, ואת המנגנונים שפעלו אצלו בטרם קיבל את ההחלטה לרצוח את יצחק רבין ז"ל. בדרך התבהרה לי נקודה קריטית: שגם היום, 24 שנה אחרי אותו מוצאי שבת, הישראלים לא באמת מבינים את התהליך המורכב שהביא סטודנט למשפטים ללכת ולגדוע את חייו של ראש הממשלה.

     

    השחקן יהודה נהרי־הלוי, שמגלם את יגאל עמיר, בסצנה מתוך הסרט "ימים נוראים"
    השחקן יהודה נהרי־הלוי, שמגלם את יגאל עמיר, בסצנה מתוך הסרט "ימים נוראים"

     

    רמז לכך המתין לחוקרים באותו לילה שבו פשטו על בית המשפחה בהרצליה. בחדר, ליד המיטה של יגאל עמיר, הם מצאו שלושה ספרים. החוקרים לא ייחסו להם חשיבות, אבל בתוך הספרים הללו מקופל הסיפור של רצח רבין. שלושה ספרים, שלוש יריות ומדינה אחת, שלעולם לא תחזור להיות מה שהייתה קודם.

     

     

    ×

     

    הספר הראשון שנמצא לצד מיטתו של יגאל עמיר היה "ברוך הגבר", קובץ מאמרים המהללים את ד"ר ברוך גולדשטיין, שביצע את טבח המתפללים המוסלמים במערת המכפלה בפורים 1994.

     

    לכאורה, הפרופיל הפסיכולוגי של יגאל עמיר שונה בתכלית מזה של הרופא הרוצח מקריית ארבע: גולדשטיין הגיע לקריסה נפשית והתקשה לעמוד בלחץ המטורף של החיים בקריית ארבע תחת גל הפיגועים של אמצע שנות ה־90. אנשים שפגשו אותו בימים שקדמו לטבח מספרים על כך שהוא היה נראה נסער מאוד, רגע לפני אובדן שליטה מוחלט. עמיר, לעומת זאת, הוא רוצח שקול וקר רוח. הוא ניסה להגיע לרבין כמה פעמים, אבל אפילו לא שלף את האקדח עד שהיה לו ברור שיצליח במשימה "להוריד את רבין", כפי שהוא כינה זאת. כסטודנט למשפטים, עמיר מכיר היטב את הצורך להוכיח כוונה להרוג כדי להרשיע בעבירת רצח. לכן, הוא הקפיד אז ומקפיד עד היום לומר שהוא ביקש "לשתק" את רבין, כלומר, למנוע ממנו להמשיך ולכהן כראש ממשלה, אך לא בהכרח להביא למותו.

     

    גם הדעות הפוליטיות שלו ושל גולדשטיין שונות בתכלית. גולדשטיין היה איש תנועת כך, ובטרם עלה ארצה מארה"ב היה תלמידו של הרב מאיר כהנא. בשנות ה־80 שובץ גולדשטיין פעמיים ברשימת כך לכנסת, פעם במקום השלישי ופעם בשישי. זה אולי יכול להישמע מוזר למרבית הישראלים, אבל בין יגאל עמיר לבין אנשי כך יש שוני מהותי. עמיר בז לכהניסטים וטען כי הם חמומי מוח. זו נקודה חשובה, מכיוון שהיא מהווה עוד הוכחה למחדל של השב"כ בסיכול רצח רבין. סוכן השב"כ שהיה הכי קרוב לעמיר הוא, כידוע, אבישי רביב ("שמפניה"). ההפעלה של רביב הייתה מלאה חורים וכשלים, ובראשם המעטפת הכהניסטית סביבו. רביב היה מסתובב כשלגופו החולצה הצהובה של "כך", מחלק את ספרי כהנא, ולאחד המופעים המופרכים שהפיק לטובת כתבת טלוויזיה הוא קרא, "הקייטנה של ילדי כהנא". הסיכוי שסוכן "כהניסט" כזה יתפוס אדם כמו עמיר, שואף לאפס.

     

     

    ואכן, עמיר בז לאבישי רביב. הקשר ביניהם החל בקמפוס של אוניברסיטת בר־אילן. רביב ניסה לארגן קבוצות סטודנטים לסיורים ביישובי יהודה ושומרון. באותה עת, שררה ביישובים הללו אווירת נכאים נוכח הסכמי אוסלו. התושבים היו בטוחים שעוד רגע המוני שוטרים פלסטינים יפלשו לבתיהם, חמושים בנשק שקיבלו בחסות ממשלת ישראל.

     

    אלא שבשל אישיותו המוחצנת והדעות הקיצוניות שביטא בקול רם, לא רבים נרשמו לסיוריו של רביב. במקביל, צמח לו מתחרה: גם יגאל עמיר החל לארגן סיורים בהתנחלויות. בניגוד לרביב, עמיר היה בעל כריזמה ממגנטת וגייס בקלות יחסית סטודנטים לשבתות שאירגן. הוא באמת היה מודאג מהמורל בהתנחלויות, ולכן בנה קונספט של "שבתות חיזוק". בהתנחלויות שמחו בדרך כלל לארח קבוצת סטודנטים צעירה ותוססת לשבת; אז עמיר היה שוכר אוטובוס, מארגן ארוחות ותולה מודעות ברחבי הקמפוס כדי להזמין את הסטודנטים להצטרף. והם אכן באו.

     

    "שבתות החיזוק" של יגאל עמיר הפכו כמעט מיד להצלחה. עד ל־4 בנובמבר 1995, הוא הספיק לארגן תשע כאלה. לזו שהתקיימה כמה שבועות לפני הרצח ביישוב היהודי בחברון, הגיעו כ־500 צעירים. מפאת חוסר מקום, חלקם נאלצו לישון על מזרנים שנפרסו על גגות הבתים. עמיר זרח באותה שבת.

     

    באותה שבת בחברון אירע עוד משהו: בין עמיר לאבישי רביב פרץ סכסוך. הסוכן "שמפניה", שהסיורים שיזם לא צלחו, הפך לעוזרו של עמיר. לקראת השבת בחברון, רביב התבקש להעמיס טנדר שהשיג חגי עמיר במוצרי מזון, ולהסיעו אל הסטודנטים. בשלב כלשהו, כשהם בלב אזור פלסטיני, הטנדר נתקע. רביב נכנס להיסטריה, והיה משוכנע שעוד רגע אחד הם נשחטים על ידי המון פלסטיני. חגי עמיר יצא, הרים בנונשלנט את מכסה המנוע, ותוך כמה דקות הניע את הטנדר. רביב, שכנראה היה נבוך, שב להיות אמיץ בשוק הסיטונאי בחברון, ושם, כשסביבו חיילים וסטודנטים, הוא הפך דוכן ירקות של רוכל פלסטיני. עמיר שמע על כך, זעם, וכמעט פרצה קטטה בינו לבין הסוכן. "לכהניסטים אין שום קור רוח", טען עמיר, "הם אמיצים רק כשהם מוקפים בחיילים".

     

     

    אז עמיר סלד מכהניסטים, אבל היה דבר אחד שהוא כן העריך מאוד אצל ד"ר גולדשטיין: ההקרבה שלו. "כמה שכולם יצחקו ויקללו, אבל זה בן אדם שעזב משפחה והקריב את החיים שלו", יעיד לימים בוועדת שמגר. עד כדי כך העריך, שבהבזק של רגע, עמיר גם החליט לנסוע להלוויה שלו ב־25 בפברואר 1994. לימים יאמר שהאירוע הזה היה רגע מכונן עבורו. "ראיתי את האהבה שהייתה להם אליו (לד"ר גולדשטיין - ע"א) והבנתי שזה לא פשוט", העיד עמיר. "דיברתי עם אנשים, התחלתי להבין שזה לא סתם ציבור פנאטי קיצוני. זה ציבור שמאוד נלחם למען העם. מאוד חשוב לו הערכים. מאוד חשוב לו הרבה דברים, ומנדים אותו ומקצינים אותו".

     

    בלוויה הזאת יחל להתגלגל כדור השלג: הרצון להכיר את הציבור שאליו נחשף דחפו את עמיר להתחיל לגבש את הרעיון של "שבת החיזוק" בהתנחלויות; ובמהלך אותן שבתות יתגבש בראשו הרעיון, שאם הוא רוצה להיות זה שיסכל את הסכמי אוסלו - אין לו מנוס מלהקריב את עצמו. כמו ד"ר גולדשטיין.

     

    אגב, בהמשך יתאכזב עמיר מהמתנחלים. "הם מרגישים נרדפים", אמר. "הם רוצים לגיטימציה, אז הם שונאים אותי עכשיו. אף אחד מהם לא עושה שום דבר קיצוני מרוב הפחד".

     

    ×

     

    הספר השני שנמצא ליד מיטתו של עמיר היה "תיק רבין - איך תפח המיתוס", של ד"ר אורי מילשטיין. כסטודנט למשפטים, חויב עמיר להירשם גם לקורסים כלליים, ואחד מאלה שבחר היה "ההיבטים הצבאיים והחברתיים של מלחמות ישראל", שד"ר אורי מילשטיין לימד. תוך זמן קצר עמיר לא ראה במילשטיין רק מרצה, אלא ממש הוגה דעות פוטנציאלי עבור המהפכה שביקש להוביל.

     

    במשך יותר משנתיים - מאז 13 בספטמבר 1993, היום שבו נחתם הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, ועד ל־4 בנובמבר 1995, ערב הרצח - ניסה עמיר לחשוב איך הוא יכול לסכל את ההסכמים. במקביל, ניסה למצוא לעצמו גם רבנים והוגים, שיספקו לו צידוקים הלכתיים ואקדמיים למעשה. מאוחר יותר יטען בחקירותיו שהוא עצמו לא היה זקוק לכל אישור חיצוני. המטרה שלו, כך טען, הייתה שבמקרה שימות בעת ההתנקשות, אמורים בעלי ההשפעה הללו לגבות אותו ולהסביר את המעשה.

     

    ד"ר מילשטיין הוא היסטוריון ידוע שלא נרתע מאמירות פרובוקטיביות ומשחיטת פרות קדושות. אחת הפרות הללו היה יצחק רבין. מילשטיין הקדיש שנים ארוכות למחקר על דמותו של רבין וטען כי הוא כשל ברבות מתחנות חייו: החל מהיֶרִי לעבר הספינה אלטלנה, עבור בתפקודו במלחמת העצמאות ובששת הימים, ועד להחלטתו לחתום על הסכמי אוסלו.

     

    עמיר ומילשטיין החלו להתקרב. בתחילה, הם נכחו יחד בהרצאה במסגרת משמרות המחאה מול ה"אוריינט האוס", המבנה שנתפס כמטה הרשות הפלסטינית במזרח ירושלים. אחר כך, כבר זומן מילשטיין להשתתף כמרצה אורח באחת השבתות בבית חגי.

     

    מיד נשוב למילשטיין, אבל השבת הזאת בבית חגי תתברר לימים גם היא כנקודת מפתח. מי שהיה שותף לארגון השבת היה דרור עדני, שלימים יורשע בקשירת קשר לרציחת ראש הממשלה. לאחר שחרורו מהצבא, החל עדני ללמוד בישיבה בבית חגי, שמדרום לחברון. אגב, מתוקף היותו תלמיד בישיבה בהתנחלות מבודדת, עדני היה זכאי להחזיק בתת־מקלע עוזי. את העוזי הזה הוא העמיד לרשות האחים עמיר, לצורך ניסיונותיו של חגי לפתח את משתיקי הקול עבור המחתרת שעתידה לקום.

     

    ב"שבתות החיזוק" ניסה עמיר גם לגבש את המחתרת הזאת. בפועל הוא כשל: הרוב המוחלט של הסטודנטים הגיעו לשבתות בתמימות; חלקם חיפשו שידוך, חלקם חיפש אקשן, אחרים רצו באמת לחזק את התושבים. אבל היו לפחות שניים שכן היו מודעים למחשבותיו של יגאל עמיר: אחיו הבכור חגי - והחבר דרור עדני. "מחתרת התימנים ההרצליינים" הם כינו את עצמם בצחוק.

     

    האח הגדול, חגי עמיר, ביום שחרורו מהכלא. “מחתרת התימנים ההרצליינים" , הם קראו לעצמם בצחוק
    האח הגדול, חגי עמיר, ביום שחרורו מהכלא. “מחתרת התימנים ההרצליינים" , הם קראו לעצמם בצחוק

     

    האחים עמיר הכירו את עדני ב־1992, כשעמיר שירת עמו באותה מחלקה בגדוד 13 של גולני. עמיר היה דומיננטי ודעתן; עדני נחבא אל הכלים, אבל הם התחברו מיד. בהמשך עמיר גם ינסה לשדך לו את אחותו.

     

    בתחילת חודש יולי 1995, כמה ימים לפני "שבת החיזוק" בבית חגי, נפגשו יגאל וחגי עם דרור, וסיכמו שהשבת הזאת תהיה "המבחן" של ד"ר מילשטיין, וגם של מורה רוחני פוטנציאלי נוסף: הרב בני אלון, מי שעמד באותם ימים ביחד עם משה פייגלין בראש תנועת "זו ארצנו". אי־אפשר להגזים בייחוס של בני אלון: אביו, השופט מנחם אלון, סיים כשנתיים לפני כן קדנציה כסגן נשיא בית המשפט העליון; אֶחיו הם הרב מוטי אלון, אז ראש ישיבה כריזמטי בירושלים (ולימים מורשע בביצוע עבירות מין) וספי אלון, שיכהן כנשיא בית המשפט המחוזי בבאר־שבע.

     

    תמיכה של איש כמו בני אלון ברעיונותיו של עמיר, יכולה להעניק לו רוח גבית רבת עוצמה. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה: הייתה לאלון אחיינית, גם היא סטודנטית למשפטים ופעילה נלהבת בחבורת השבתות של עמיר. קראו לה מרגלית הר שפי.

     

    מרגלית הר שפי | צילום: שאול גולן
    מרגלית הר שפי | צילום: שאול גולן

     

    היחסים בין עמיר להר שפי ידעו עליות וירידות וכללו לא פעם הקנטות הדדיות. עמיר ראה בהר שפי בת לאצולת המתנחלים, שלתפיסתו הפכו לבורגנים ואיבדו את החלוציות. אבל מרגע שגילה שהר שפי היא אחייניתו של בני אלון, הוא הפציר בה שוב ושוב להביא אותו לאחת השבתות. אלון הסכים להגיע לבית חגי. זו הייתה שבת אחת, שבה כמה דמויות מפתח בחייו של יגאל עמיר הצטלבו עם הדרך שתוביל אותו בסופו של דבר לכיכר: האח חגי, החבר דרור עדני, המרצה הנערץ אורי מילשטיין, המנהיג הממלכתי בני אלון, והאחיינית שלו, מרגלית הר שפי.

     

    פרשת השבוע באותה שבת הייתה "פנחס". עמיר הוקסם מדמותו של גיבור הפרשה, פנחס בן אלעזר, שלא היסס להרוג בחרבו חוטאים, ובזכות הקנאות שגילה הציל את עם ישראל כולו מכליה.

     

    עמיר רצה לערוך מעין "מבחן" לבני אלון. בדרך כלל, אחד הסטודנטים המשתתפים בשבת נשא בפני הבאים "דבר תורה", מעין הרצאה על פרשנויות והקשרים של פרשת השבוע. הפעם לקח על עצמו עמיר את אמירת דבר התורה, וביקש מאחיו חגי ומדרור עדני שלא יסירו את מבטם מבני אלון. תגובתו לדברים שיאמר עמיר תקבע אם עמד במבחן או לא.

     

    בסוף תפילת קבלת השבת, ולפני תפילת ערבית, עלה יגאל עמיר אל במת בית הכנסת והחל לשאת דברים. הוא דיבר בשבחו של פנחס, ומשם עבר מהר מאוד להקשר האקטואלי. "יש זמנים של דיבורים ויש זמנים של מעשים", אמר. "פנחס הרג את זמרי (אחד החוטאים בפרשה - ע"א), אבל איך מעשה של אדם אחד מציל את כל העם, הרי כולם חטאו? אלא העובדה שכולם ראו לאן פניו של פנחס מועדות, כולם ראו שהוא הולך עם רומח, מתקרב אליהם והם לא עוצרים אותו, אפילו לא מוחים בפניו, זה מה שמראה שגם הם שותפים למעשה שלו. זה המצב גם אצלנו עכשיו. כולם מדברים, כולם שואלים, אבל יש זמנים שצריך לעשות מעשים". בסוף הדרשה עבר רחש בקהל. בשעות שאחרי, נושא השיחה המרכזי בין חברי הקבוצה היה הדרשה של עמיר, והרמזים שהכילה. אבל בני אלון "כשל" במבחן שערך לו יגאל עמיר. דרור וחגי דיווחו שאלון עיווה את פרצופו לשמע הדברים, בהמשך השבת הוא גם ניגש ליגאל ונזף בו.

     

    ומילשטיין? הוא נשא באותו ערב דברים על כישלונותיו של רבין. מבחינת עמיר, זו הייתה הצלחה.

     

    ×

     

    הסרט "ימים נוראים״, שעבורו בוצע התחקיר, הוא סרטו של ירון זילברמן ("כלים שלובים" ו"הכוח לשחות"). התסריט נכתב במשותף על ידי רון לשם וירון זילברמן. לשם חתום על היצירות "אופוריה" ו"יפים כמו שהיינו". הסרט ייצא לאקרנים ב־26 בספטמבר. כמות החומר שהצטברה בתחקיר היא עצומה. מטבע הדברים, החלקים המובאים בכתבה זו הם רק חלק מהאירועים שהתרחשו בחייו של יגאל עמיר באותן שנים.

     

    התברר לי, למשל, שעמיר ראה בעצמו כאחראי לשינוי המציאות בישראל, והרבה לפני הרצח, ניסה לשנותה בדרכים שונות. הוא, למשל, ניסה להפעיל לחץ על ח”כ אלכס גולדפרב. תזכורת: בינואר 1995 הצטרפו שלושה חברי כנסת ממפלגת צומת לממשלת רבין. אחד מהם, ח”כ אלכס גולדפרב, הפך לקול המכריע בהצבעה על הסכם אוסלו ב’, ולמיתוס לפיו “אוסלו הוכרע על חודו של מיצובישי”, רכב השרד שגולדפרב קיבל עם הצטרפותו כסגן שר לממשלת רבין. עמיר החליט ללכת אישית ולהפגין מול ביתו. בראיון שהעניק גולדפרב ל”ידיעות אחרונות” הוא טען כי באותו ערב עמיר איים עליו. “יגאל עמיר אמר לי אתה אסון, אתה בוגד, אנשים כמוך צריך להרוג”. גולדפרב שיחזר את המפגש עם עמיר: “איך שאני רואה אותם... הרגשתי שהלב שלי דופק בשיא המהירות. נכנסתי ברייס לתוך הרחוב. הם דיברו ביניהם, ועד ששמו לב אליי, אני קפצתי מהאוטו, פרצתי את השער ורצתי הביתה. לקחתי את האקדח, דרכתי אותו והכנסתי כדור לקנה”. בסופו של דבר המפגש הזה הסתיים ללא נפגעים. צלם שהיה במקום הנציח במצלמתו את המפגש הטעון (ראו צילום), שבו נראים עמיר ורביב (הר שפי הייתה בצד ולא נקלטה בעדת הצלם) בעת ויכוח עם גולדפרב.

     

    ח"כ אלכס גולדפרב (מימין), מתווכח עם יגאל עמיר (משמאל) ועם אבישי רביב (במרכז). גולדפרב: “הכנסתי כדור לקנה" | צילום: אדי ישראל
    ח"כ אלכס גולדפרב (מימין), מתווכח עם יגאל עמיר (משמאל) ועם אבישי רביב (במרכז). גולדפרב: “הכנסתי כדור לקנה" | צילום: אדי ישראל

     

    הספר השלישי שנמצא בחדרו של עמיר היה "נשיא על הכוונת". הסיבה לעניין שלו בספר הזה ברורה: דפיו מגוללים את ניסיונות ההתנקשות של מתיישבים צרפתים על אדמת אלג'יריה בנשיא צרפת, שארל דה גול, בניסיון למנוע ממנו להסיג את צרפת מאלג'יריה. מבחינת עמיר, ספר המתח שכתב פרדריק פורסיית הבריטי תיאר מציאות שאותה הוא חי: מנהיג שמבקש להסיג את מדינתו משטח כלשהו, עד שיש מי שמסיק שאין מנוס אלא להרגו.

     

    זה לא קו הדמיון היחיד בין המקרים. שארל דה גול ניצל משלושה ניסיונות התנקשות שונים; יגאל עמיר ניסה להגיע לרבין שלוש פעמים בשנת 1995: ב־22 בינואר יגאל עמיר הגיע לאירוע ביד ושם שאליו היה אמור יצחק רבין להגיע ולנאום, כשאקדח הברטה כבר היה טעון בתוך מכנסיו. אלא שבאותו יום התרחש פיגוע התופת בצומת בית ליד, רבין ביטל את התוכנית להגיע ליד ושם ובמקום זאת נסע לזירת הפיגוע.

     

    בבוקר 24 ביולי יצא יגאל עמיר מבית הוריו שבהרצליה לכיוון אוניברסיטת בר־אילן, ברכב החיפושית של אחיו חגי. סמוך לשעה 08:30 החל לשדר הרדיו דיווחים על פיצוץ בצומת עלית ברמת־גן. עמיר הבין שמדובר בעוד פיגוע תופת והניח שכמו בבית ליד, רבין יגיע גם לשם. כמו תמיד באותם ימים, הברטה הייתה עימו, מוכנה לשימוש. סמוך לאוניברסיטה, הוא ביצע פניית פרסה והאיץ לכיוון זירת הפיגוע. עמיר צדק: רבין אכן הגיע; אבל מה שככל הנראה הציל אז את חייו של ראש הממשלה היו פקקי התנועה בסביבה. עמיר לא הצליח לחצות אותם ולהגיע בזמן.

     

    רבין ז"ל בזירת הפיגוע בצומת עלית ברמת־גן. עמיר ראה עצמו כאחראי לשינוי ההיסטוריה
    רבין ז"ל בזירת הפיגוע בצומת עלית ברמת־גן. עמיר ראה עצמו כאחראי לשינוי ההיסטוריה

     

    הפעם השלישית הייתה ב־11 בספטמבר 1995. מודעות שהתפרסמו בעיתונים מבעוד מועד בישרו על הגעתו הצפויה של ראש הממשלה לטקס חנוכת מחלף כפר שמריהו. גם לשם הגיע יגאל עמיר, כשבמכנסיו אקדח טעון. אלא שאנשי תנועת כך - שוב הם - עוררו במקום מהומה ועמיר עזב את המקום במהרה. עמיר הקפיד מאוד שלא להיעצר ואפילו שלא למסור את פרטיו לאף שוטר. היה לו חשוב לשמור על גיליון נקי לחלוטין במשטרת ישראל, כדי שביום מן הימים, כשירצה להתקרב בעודו חמוש לשטח סטרילי שבו אמור להימצא ראש הממשלה, דבר לא ימנע ממנו לעשות זאת. הוא הצליח: עד 4 בנובמבר 1995, הגיליון שלו נותר נקי.

     

    attai.ami@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 08.09.19 , 00:18
    yed660100