עדיין נוהרים

בלשון כרותה: פרוזה פלסטינית בעברית // עורכת: ראויה בורבארה - מכתוב וידיעות ספרים - 412 עמ'

"חייבת לקחת את ארנק הכסף שלי, אזדקק לו כדי להצית מעט ברק בחיוורון המקלט. המסמכים שלי, שהרי הם הזהות היחידה שלי מול חוק המתכחש לכל מה שאינו נייר. בגדים, אני צריכה בגדים, רק הם יגנו עליי מאיבת היתושים ומעריצות השמש. הספרים שלי, שתמיד הצילו אותי מצרות האופקים, אני חייבת להציל אותם... אלוהים! מה לקחת ומה להותיר למוות!" אלה כמה שורות מתוך סיפור בשם 'עשר דקות'. הוא כתוב כהרהור פנימי סביב השאלה מה לדחוס לתיק בדקות הספורות לפני הימלטות מבית שמטוסים עומדים להפציץ. בחוץ, במציאות, העניינים מתנהלים ברעש, במהירות. בפנים - בתוך המונולוג המתמתח שנפתח בשאלה הפיוטית, "יש לך מזוודות שיכולות להכיל את הקירות?" - תנועה בהילוך איטי. הספד, שירה, נאום: "מעולם לא הייתי מסמכי זיהוי תלושים, ארנק כסף, נשימות, הרף זיכרון. חדרי. רק הוא אני".

האופן שבו רובנו נקרא סיפור קצר כמו 'עשר דקות' תלוי בשם המחבר שמוצמד אליו. איך נקרא דימוי ספרותי של כרית כ"חיק דמעותיי המצולק", אם הסיפור יתאר את נקודת מבטה של אישה גרמנייה, רגעים לפני שמטוסי בעלות הברית נכנסים לשמי העיר דרזדן ב־1940? איך נקרא אותו אם הגיבורה תהיה יהודייה מתל־אביב והמפציצים הם מטוסי צבא איטליה? ברגע שידוע לנו שהמחברת היא סופרת פלסטינית, תושבת עזה - וסאם נביל אלמדני - כל שאלה של טעם ושיפוט אסתטי, כל אפשרות להנאה ספרותית, להזדהות רגשית, מקבלות הקשר צר, מחודד או מיידי יותר. האם הצירוף "חיק דמעותיי המצולק" יגרום לנו להירתע או להתקרב פנימה? האם נשמע בתרגום לעברית הדהוד למנגינה של "קן תפילותיי הנידחות" מאת ביאליק, נניח, או שנפטור אותו כביטוי גבוה ונמלץ מדי? האם יש מדד לגיטימי לפאתוס, לדרמה - ביחס לסיפור שמתאר אישה צעירה שמחליטה להישאר בבית שמסומן כמטרה?

למעלה מ־70 סיפורים קצרים, מתורגמים מערבית, מאת 57 כותבות וכותבים (חלקם מוכרים גם לקוראי עברית, כמו עלאא חליחל, עודה בשאראת וסלמאן נאטור) נכללים בקובץ הזה: 'בלשון כרותה: פרוזה פלסטינית בעברית'. שני עניינים התבלטו אצלי לאורך הקריאה. האחד הוא הצורך הכמעט מיידי לקשר את הסיפור הלא־מוכר לדימוי או עלילה ספרותית מוכרים לי - רמז לתחושה של פגישה עם ספרות שיש לה כאילו קודים אחרים מהספרות שאני רגיל לקרוא. שאין לי מספיק קילומטרז' כדי להיענות לה כמו שצריך. העניין השני לא היה אמור להפתיע אותי: הפגישה עם מקומות ועם התרחשויות שקרובים אליי מבחינה גיאוגרפית יותר מכל ספר מתורגם מהמאה ה־19 או סרט אמריקאי עכשווי, ובכל זאת יוצרת רושם מרוחק וכמעט פנטסטי לפעמים. גם כשמדובר בתיאור פרוזאי, ריאליסטי לחלוטין.

הרגעים שבהם התחושה הנאיבית הזאת מתפוגגת, שהרושם של תייר פעור עיניים הולך למקומות אחרים, הם מבחינתי הרגעים החשובים בקריאה. לרוב אלו היו קטעי פרוזה שיש בה דווקא משהו צילומי, כאילו יבש. למשל, תיאור בגוף ראשון של תלמידה בדואית, חריגה בבית הספר העירוני בחיפה, שסובב סביב הצמה שמבדילה אותה לכאורה משאר התלמידים, ואמא שלה מסרקת כל בוקר בעצבים: "אני ניצבת לפניה בלי מילה, שערי גולש עד לשיפולי גבי... עם כל טיול של המסרק אני נושכת שפתיים. אם צעקה נפלטת מפי, היא מכבידה את ידה עד שאני שותקת. אינני משה ממקומי עד אשר יוצאת מבין ידיה צמה הראויה לנערה בת תרבות" (מתוך 'חיפה גזלה ממני את צמתי' של שיח'ה חליוא).

בסיפור יפה אחר, 'אורות אדומים' של טלאל אבו שוויש, מתוארת נסיעה במונית שירות, בעזה כנראה. המספר, נוסע שעלה למונית, קולט את האופן המיואש והרגיש שבו הנהג מגיב פעם אחר פעם לילדים ולנערים שעטים עליו בצומת, מנסים להרוויח פרוטות, לנקות את שמשת החלון, למכור חפיסת שוקולד בשקל אחד. במבט כולל, למרות שיש כאן מקום נכבד לסיפורים הומוריסטיים או סאטיריים יותר - הסיפורים שעוסקים בפליטות, בזיכרונות שקשורים לנכבה, שמהדהדים באופן ישיר או עקיף היסטוריה של מלחמות וגירוש, הם אלה שמתבלטים ונשארים בזיכרון.

בהקשר הזה פוגם בקובץ המיעוט של כותבים ושל סיפורים שמשקפים נקודת מבט צעירה יותר. אחרית הדבר נוגעת בעניין הזה בעקיפין, באזכור הסיבוכים של השגת שיתוף פעולה מצד כותבים פלסטינים היום. המכשלה הזאת מבליטה אופי לא מספיק מעודכן בקובץ כמכלול, ומעצימה את הזיקה של רבים מהכותבים לתפיסה סיפורית היסטורית ולאומית. גם עצם הבחירה בכותרת כמו 'בלשון כרותה' מנחה את הקוראים לתפוס את הסיפורים בהקשר טראומטי ולאומי, גם אם הוא לא תקף לגבי חלק נכבד מהטקסטים. בנוסף, בחירת החומרים לרוב נצמדת לפרוזה מקובלת, בלי ניסיון לשלב כאן כתיבה מעולמות אינטרנטיים ודיגיטליים יותר, שהייתה אולי הופכת את הגיוון הסגנוני והדורי למשמעותי וצבעוני יותר. ובכלל, פותחת את הספר לקהל צעיר יותר.

במילים אחרות, הקשר המתמשך בין הטקסטים מגביל את התחושה של גילוי כותב מסוים או התלהבות מסיפור ספציפי שקופץ לעין. לא מנוצלת כאן הדרמה של תזוזה בין קולות שונים, שספר אחד יוצר ביניהם שיחה. אבל גם ככה מדובר בספר בעל ערך, שמציע לקוראיו פגישה עם תרגומים מלוטשים ועם עברית מוקפדת - אפילו חגיגית יותר מהסטנדרט של ספרות מקור עכשווית. ובעיקר, הזדמנות להתחיל להשלים פערים; להתנסות במה שאמור להיות מוקד המשיכה הבסיסי של ספרות, אבל באופן שיטתי נחתך במעבר המודרני בין ערבית לעברית: האפשרות לראות, לשמוע ולקרוא איך נראים החיים בעיני אנשים שאינם אנחנו - ובכל זאת קרובים אלינו להפליא. •