מי אשם?
בחודשים האחרונים, עם העלייה באירועי השנאה והאנטישמיות בארה״ב, עולות גם תיאוריות למכביר בניסיון לאתר את הטריגר. ממצוקות נפש, כלכלה, היתרי נשק ועד לציוצים של הנשיא, הפסיכיאטר ד״ר שמעון שוורץ עושה סדר
אוקטובר 27, 2018, שבת בבוקר, היה יום טראומתי עבור חברי קהילת ״אור לחיים - עץ החיים״ בפיטסבורג בפרט, ויהדות ארה״ב בכלל. אחד עשר מחברי הקהילה הלכו לעולמם בטרם עת.
החשוד בירי, רוברט גרגורי באורס, נמצא אשם ברצח חברי הקהילה, כמו גם בביצוע פשעי שנאה כנגד
חברי הקהילה היהודית. הימים לאחר פיגוע הירי ההמוני היו רוויי כאב. במקביל, דיון סוער התפתח בכלי התקשורת עם היוודע פרטים רבים על מבצע פיגוע הירי ומניעיו. מבצע פיגוע הירי, כך התברר, השתתף באופן פעיל בדיונים באתרי אינטרנט בעלי מאפיינים לאומניים ואנטישמיים מובהקים.
הימים היו ימי קדם בחירות וויכוח מעורר יצרים התפתח במדיה בשאלת תרומתו האפשרית של הנשיא טראמפ ליצירת אקלים פוליטי ותרבותי המעודד התרחשותם של פשעי שנאה. הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של כל קשר אפשרי לכאלה הגורסות שהנשיא, בהיותו בעל השפעה רבה, ובשל בחירותיו הלא קונבנציונליות, תורם להתפתחות אקלים שיש לפרשו כנתינת ׳אור ירוק׳ לביצועי פשעי שנאה.
כתבה זו אינה פוליטית. מטרתה לפרוש בפני הקורא את הבנתי, כפסיכיאטר המעורה בנבכי נפשו של האדם, את הנושא גם אם רק באופן חלקי וכמתאפשר במאמר מסוג זה. לפני גלישתי אל הדיון, ברצוני
להבהיר שכל ניסיון להבין כיצד ׳הבלתי נתפס׳ הופך למציאות, אינו ׳מנקה׳ את האשם מאשמה. היד
הלוחצת על ההדק היא הנושאת באחריות המלאה והיא שאמורה לתת את הדין. שנית, איני מתיימר לנתח את הנשיא טראמפ באופן פרטני, אלא מנסה להבין את כיצד אקלים פוליטי ותרבותי המאופיין בשיח אלים, התנערות ממוסכמות חברתיות, והעדר דו-שיח בין אנשים בעלי דעות שונות יכול, באופן פוטנציאלי, להשפיע על אנשים פגיעים, באופן שעלול לדחוף אדם אל פי התהום, תוך גרירת אנשים תמימים אל גורל אכזר.
האירוע הטראגי בפיטסבורג יכול לשמש מקרה מבחן ונקודת מוצא לדיוננו. פרטים על חייו של מבצע הפיגוע (כפי שפורסמו באתרי האינטרנט) מעוררים עניין רב. הוא נולד בפנסילבניה. בהיותו בן שנה, הוריו התגרשו. לפי דיווחים, אביו התאבד בגיל 27, כשהוא עצמו היה בגיל 6. אמו התחתנה בשנית ועברה יחד עמו לפלורידה, אולם הנישואים נמשכו למשך שנה בלבד, לאחריה חזרו לפנסילבניה לחיות אצל סבו וסבתו, אשר גידלו אותו עקב בעיות בריאות מהם סבלה אמו. למידת פרטים עוררו אצלי רגשות מעורבים. מחד, ליבי עם כאב המשפחות אשר איבדו את בני משפחתם האהובים, ובייחוד לאור הנסיבות הלא טבעיות ובלתי נתפסות. יחד עם זאת, ואין בכך כדי להצדיק את הפשע, כפסיכיאטר של הילד ומבוגרים, ליבי יוצא אל הילד שבאורס היה ושנאלץ להתמודד עם נסיבות שהם מעבר לכוחו של כל ילד.
פסיכיאטרים ופסיכולוגים מרבים להדגיש את חשיבות הילדות, וביתר שאת, את חשיבות מערכת היחסים עם ההורים והשפעתם המעצבת על האדם, השפעה אשר את עקבותיה ניתן לזהות גם אצל האדם הבוגר. נוכחות הורית חיובית ויציבה הינה מצרך הכרחי להתפתחות תקינה של הילד ונפשו. בלעדיה, העולם נתפס כמקום מאיים בו לא ניתן לבטוח באנשים. גם היכולת לווסת רגשות ובחינה עצמית עלולות
להיפגע אנושות.
לפי המדווח באינטרנט, שכנים תיארו את מבצע הפיגוע כאדם בודד, נטול חברים, וסהרורי. כפסיכיאטר, אין הדבר מפתיע אותי. מחקרים רבים מעידים על ההשפעה ההרסניות שיש לטראומות כגון גירושי הורים בשנות החיים הראשונות, התאבדות הורה, והעדר דמות הורית עקבית בילדות על התפתחות הזהות העצמית, תפיסת העולם כמקום בטוח, והיכולת לפתח מערכות יחסים חבריות ואינטימיות אצל אנשים בוגרים. נפשם של ילדים ומבוגרים אלה היא לרב ׳נפש אבודה׳.
במקרים רבים, תחושות זעם (Rage), קנאה (Envy), ובושה (Shame) מתפתחות ומתעצמות עם השנים אצל אנשים אלה. תחושת קיפוח מובילה לפיתוח כעס ועוינות כלפי העולם. רגשות אלה מושלכים
אל אנשים המשמשים מושא לקנאה, ומובילה את האדם לחשוב כי אנשים אלה הם גורם מאיים.
טראומת ילדות משפיעות באופן הרסני על התפתחות האדם, אבל אין בהן לבדן בכדי לדחוף אדם לכדי פיגוע ירי המוני. אצל מרבית האנשים מתפתחים תהליכים פסיכולוגים, המאפשרים עיבוד של הזעם
והקנאה, ומונעים את חציית הגבול אל נקיטת מעשה וקפיצה אל התהום.
אחד התהליכים החשובים הוא התפתחות המצפון, אותו קול פנימי המונחה על ידי ערכים אישיים וחברתיים והמאפשר להבחין בין המותר לאסור. הפנמת ערכי ההורים מאפשרת התפתחות ראשונית של המצפון. בגיל ההתבגרות מופנמים ערכי החברה, ומובילים להתפתחות הקול הפנימי כפי שהוא מוכר אצל האדם הבוגר. כפי שניתן לדמיין, ילדות המאופיינת בטראומה, העדר הורות עקבית, ובדידות חברתית יכולה למנוע התפתחות תקינה של אותו קול פנימי המהווה מגן מפני דחפים הרסניים.
גם מתנגדיו ושונאיו של הנשיא אינם מאשימים אותו בעידוד מעשה איבה בכוונה תחילה. יחד עם
זאת, הבנת התהליכים הפועלים בנפשו של האדם הפגיע, מאפשרת להבין, גם אם באופן חלקי, את
ההשפעות האפשריות של עצרות הנשיא טראמפ, ציוציו הרבים ב-Twitter, ויצירת אקלים תרבותי ופוליטי אלים.
בחברה האמריקנית, כמו בכל חברה, ישנם אנשים אשר גורלם לא שפר עליהם מבחינות רבות. אנשים אלה נושאים תחושת קיפוח עמוקה הגורמת להם לפתח כעס עצום כלפי החברה ותחושת קנאה עזה.
הצגת המהגר ככזה העלול לנשל את האדם הלבן עלולה להפכו למטרה, אליה יופנו כל אותן תחושות קנאה, זעם וקיפוח. הדאגה גוברת כאשר הדובר הוא הנשיא, דמות נערצת המשמשת מודל לחיקוי. ניתן להבין את החשש, כיצד אדם כמו מבצע הפיגוע, אשר עורג לדמות אבהית, ייראה בנשיא סוג של אבא סימבולי, ובאופן מעוות יכול לחשוב כי מעשה כזה יביא ׳אושר׳ לאביו, ויביא לקבלתו אל חיק משפחה חדשה. חשש זה ניתן להבנה, לאור היותם נתונים להשפעה חיצונית, לאור חולשתו של הקול פנימי המאפשר לנטרל השפעות חיצוניות.
ההשפעה החיצונית מתגברת אף יותר לאור המציאות הקיימת היום בה אנשים צופים רק בערוצי טלוויזיה או גולשים באתרי אינטרנט התואמים את דעותיהם, מה שמונע דו-שיח וחשיבה ביקורתית.
ניתן לדמות כיצד מציאות זו יכולה לתרום להקצנתו של אדם פגיע, כגון מבצע הירי. כפי שתואר, מוסכמות חברתיות יכולות לשמש מגן על ידי חיזוק הקול הפנימי. בהקשר זה, הנטייה להתייחס בביטול לכללים מוסכמים שהנחו נשיאים קודמים או השימוש בביטויי גנאי כנגד יריבים פוליטיים יכולה להתפרש כמתן ׳אור ירוק׳ להתייחסות אל כללים ומוסכמות חברתיים כאילו היו המלצות בלבד.
התחושה הכללית (המגובה בנתונים) היא של הקצנה בשיח הציבורי ועלייה במספר אירועי האיבה, אירועים אנטישמיים, ופיגועי ירי בשנים האחרונות. תחילתה של המגמה נרשמה עוד לפני בחירתו של הנשיא טראמפ לנשיאות ויתכן שאף תרמה לבחירתו. הנשיא, כל נשיא, נושא במגאפון העוצמתי ביותר. כל נשיא הוא גם יותר מנשיא עבור האזרחים. הכרה בהשפעה זו יכולה להסביר את הדאגה שהובעה בתגובה להצהרות הדו-משמעיות של הנשיא טראמפ לאחר העצרת הלאומנית בשרלוטסוויל שגלשה לאלימות, כולל אובדן חיים. הורים מכירים באופן טבעי בהשפעת המילים וההתנהגות שלהם על ילדיהם. עם ההשפעה, כך יש לקוות, באה גם האחריות.
ארה״ב עומדת בפתחה של מערכת בחירות חדשה. מערכת בחירות היא תקופה ייצרית מטבעה. האופן שבו יתנהלו היריבים הפוליטיים, יכתיב את טיבו של השיח הפוליטי והאקלים התרבותי.
תיארנו כאן תהליכים, בהם יצירת אקלים פוליטי המבוסס על שנאה, ניכור, והעדר דו-שיח יכולים להיות מפורשים, אצל אנשים פגיעים, בצורה שאף אחד אינו מייחל לה. דיון הוגן, הימנעות מליבוי יצרים ושנאה, וכיבוד מוסכמות חברתיות הינם חיוניים למניעת תרומה אפשרית כזו.
ומה באשר לאותם אנשים פגיעים? האם ניתן לזהותם ובכך למנוע מקרים נוספים? לא תמיד.
נורות אדומות צריכות להידלק, במיוחד במקרים בהם התבטאויות מעוררות דאגה מלוות בהתנהגות
אלימה, על צורותיה השונות. שאלה חשובה כמוה, שעולה בעקבות כל פיגוע המוני, היא שאלת מניעת
גישה לכלי נשק עבור אנשים אלה. בניו-יורק, רופאים פסיכיאטרים ושאר העוסקים ברפואת הנפש מחויבים לדווח על מטופלים אשר, לפי דעתם, מהווים סיכון לציבור. הכללה במאגר זה מונעת מאנשים אלה את האפשרות לרכוש כלי נשק. מניעת גישה חוקית לכלי נשק, ללא ספקות, יכולה להקשות על הוצאה לפועל של כוונות כה זדוניות ומעוותות.
shimonschwartzmd@placeofmind.com
