שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מוקי חטף צרור. נשכבתי ויריתי במחבל
    "בכיתי בבית החולים על מוקי, המפקד הנערץ שלי": ניר ברקת על הפציעה ב"מבצע מוביל" שהובילה להיכרות עם אשתו, ועל הדרך למיליונים. "שותקו מחשבים באוניברסיטה ופיתחנו אנטי-וירוס. חבריי רצו לחלק בחינם. אמרתי - עד כאן". קטעים מספרו האוטוביוגרפי החדש, "רץ למרחקים ארוכים"

    הלחימה בלבנון והפציעה ב"מבצע מוביל"

     

    בנובמבר 1977 התגייסתי לסיירת שקד, אחת משלוש הסיירות הנחשבות אז לצד סיירת מטכ"ל והשייטת. אחרי חודש, הסיירת פורקה והמחלקה שלי הועברה לגדוד 890 להשלמת הטירונות והמסלול בבסיס סנור. מצער ככל שזה היה, הגעתי למקום שאליו שאפתי תמיד להגיע - הצנחנים. הטירונות בסנור לא הייתה קלה, אבל יחסית לאחרים היה לי קל יותר. יש לי כישורי שֹדאות טבעיים, אני מנווט מצוין, בעל כושר סביר - וצלף מיומן.

     

    את קורס מ"כים סיימתי כמצטיין פלוגתי וחזרתי לגדוד כמפקד כיתה בפלוגת מסלול. המשכתי לקורס קצינים שבו נהניתי במיוחד מהניווטים. אני חי את השטח. זו תחושה נהדרת, להיות לבד בלילה בשטח. חוויה שמעניקה תחושות של עצמאות וביטחון עצמי. לומדים לאהוב את הלילה. הניווטים היו "ניווטי בדד" ונהגתי לרוץ את כל הניווט בקצב מטורף של כשמונה קמ"ש. הגעתי תמיד במהירות - וראשון. גם את קורס קצינים סיימתי כמצטיין פלוגתי.

     

    —————

     

    "מבצע מוביל" היה מבצע משולב ורב חזיתות של סיירות, כוחות גולני וצנחנים שמטרתו הייתה לפגוע במחבלים בלבנון ולהרוס תשתיות טרור. תפקידו של הגדוד שלנו היה לפוצץ בלילה כמה מבנים במתחם מחבלים בכפר תיבנית שבדרום לבנון, מעֵבר לנחל הליטני, צפונית לבופור. לצורך ביצוע המשימה היינו צריכים לחצות את הליטני, לעלות בטיפוס קשה בנחל המחורץ ולהגיע למתחם המחבלים ממקום בלתי‑צפוי.

    תמונות מתקופתו במחנה של ניר ברקת (צילום: במחנה, דו
    ברקת בתקופת שירותו הצבאי(צילום: במחנה, דו"צ )

    הפלוגה שלנו קיבלה משימה לפוצץ בלילה שלושה בניינים. את מאה המטרים האחרונים ליעד עשינו יחסית במהירות. פרסנו חוליית חיפוי משמאל. שני מ"מים - רמי פירני ואני - רצנו כל אחד לפוצץ את המבנה שלו. סחבתי על הגב מטען של עשרה ק"ג חומר נפץ. פעלנו על פי התוכנית שנקבעה: מפקד הפלוגה מוקי קנישבך חיפה עליי משמאל, אני זרקתי לתוך המבנה רימון רסס, רימון עשן, ואז - בתיאום עם החוליה של רמי, שפעלה במקביל במבנה הסמוך - זרקתי את המטען גור עם פתיל השהיה של כ‑30 שניות.

     

    אז נסוגנו לאחור, נשכבנו והבניין התפוצץ וקרס. שבעת המחבלים שהיו בו נהרגו. רמי עשה אותו דבר במקביל, אבל במטען שלו אירעה תקלה והוא לא התפוצץ. שלחנו חוליה עם מטען רזרבי. הם רצו למבנה והפעילו את המטען. בדרכם חזרה לעמדות המסתור, אחד הלוחמים, חברי לנשק אברהם גלם, חטף כדור כשעוד היה קרוב למבנה שעמד להתפוצץ. היה ברור שחייו בסכנה. נתַנו מכת אש, ואז רצתי עם חייל נוסף וגררנו את גלם למקום בטוח כדי שלא ייפגע מהפיצוץ. הבניין השני התפוצץ.

     

    לקראת פיצוץ המבנה השלישי, כוחות החיפוי של הפלוגה שיפרו עמדות וכיוונו את האש והרתק לכיוון הבית האחרון שאותו נשלחנו לפוצץ. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. צעדנו בטור. מוקי ראשון, אני שלושה מטרים אחריו ושני לוחמים נוספים מאחורי. מוקי היה צריך להגיע לפינה של הבניין ולחפות משמאל. אני הייתי אמור להגיע אל חלון הבניין, לזרוק דרכו רימון רסס ואז להשליך את המטען ולסגת לאחור. כשמוקי עבר את הגדר ההיקפית שסביב הבית, ראיתי לפתע שמתחת לרגליו יוצא רשף. בתוך חבית קבורה באדמה הסתתר מחבל בעמדת הירי שלו. מוקי חטף צרור מלמטה, עף ימינה ונהרג במקום, ממש לנגד עינַי.

    תמונות מתקופתו במחנה של ניר ברקת (צילום: מתוך האלבום פרטי)
    "הגעתי למקום שאליו שאפתי תמיד - הצנחנים"(צילום: מתוך האלבום פרטי)

    תמונות מתקופתו במחנה של ניר ברקת (צילום: מתוך האלבום פרטי)
    (צילום: מתוך האלבום פרטי)

    ראיתי מאיפה מגיע הרשף. השבתי מיד אש, תוך כדי תנועה לעבר המחבל, אלא שאז היה לי מעצור באם‑16 המקוצר. נשכבתי, דרכתי שוב ויריתי כדור, אך שוב הנשק נתקע. החלפתי מחסנית, דרכתי ואז הנשק ירה. המחבל ירה עלי צרור ואני יריתי עליו בחזרה. היינו במרחק של שני מטרים האחד מהשני, כשגדר של 30 סנטימטרים מפרידה בינינו. שלפתי מהאפוד שלי רימון וזרקתי עליו, אבל בטירונות לא לומדים לזרוק רימון למרחק של שני מטרים בלבד. הבחנתי שהרימון נפל רחוק, לכיוון הבניין. שלפתי רימון שני וזרקתי אותו על המחבל. יריתי גם כמה יריות, ואז הרימון התפוצץ. הפעם ראיתי עשן יוצא מכיוון הבור. הייתי משוכנע שחיסלתי את המחבל.

     

    שמתי את המטען גור על יד אחת, יד ימין, קמתי והתחלתי לירות ולהתקדם לכיוון הבניין. קראתי לחיילים שאיתי לחבור אלי. אחרי קם דוד דרוקר, יהודי אמריקני ששירת במארינס והגיע לצה"ל כמתנדב. התחלנו להתקדם ולירות, ואז להפתעתי יצא עוד רשף של צרור יריות מהבור. חטפתי כדור, שנכנס ביד שמאל שלי ויצא מהגב העליון, סנטימטר מעמוד השדרה. הרגשתי כאילו הכה בי פטיש במשקל של מאה ק"ג. עפתי ונפלתי עם הפנים לכיוון השני. יצא לי דם מהפה, ויד שמאל שלי שנשברה חדלה לתפקד. עשיתי כמה צעדים לאחור ונשכבתי. לא יכולתי יותר לתפעל את הנשק. הבנתי שחטפתי.

     

    ברשת הקשר כבר שמעו שיש היתקלות עם נפגעים. המג"ד, אריק מורן, הגיע אלי מיד ותחקר אותי. הצבעתי על הפינה של הבית, הסברתי לו ששם נמצא המחבל, ושבינינו לבין החלון של הבית שוכב מוקי. אריק התקרב, שמע את המחבל גונח וחיסל אותו. המחבל כנראה נפגע מהרימון או מהירי שלי.

     

    —————

     

    הקרב נגמר. לא איבדתי את ההכרה. דחפו לי מורפיום והשכיבו אותי על אלונקה. חברַי ליחידה סחבו אותנו למנחת המסוקים המאולתר בשטח והעלו אותנו על מסוק. מוקי שכב הרוג באלונקה שמעלי. במהלך הטיסה במסוק, ידו של מוקי נשמטה למטה. הוא היה בנוי לתלפיות, וידו השרירית, הדוממת, גרמה לי לסערת רגשות. כשהגענו לבית חולים, לא הבינו למה אני בוכה. בכיתי על מוקי, המפקד הנערץ שלי.

    תמונות מתקופתו במחנה של ניר ברקת (צילום: מתוך האלבום פרטי)
    "מפקד שאיבד חייל הוא מפקד שכול"(צילום: מתוך האלבום פרטי)

    כשהגעתי לרמב"ם, התברר שאני פצוע באורח בינוני. היד נשברה, כמה עצמות רוסקו, וגם הריאה נפגעה. נדהמתי מהמעבר החד ממלחמה עם הרוגים ופצועים למיטה עם מצעים לבנים, מוקף בדאגה ובטיפול מסור.

     

    לימים פנינה, אמו של מוקי, סיפרה, שכשהיא נכנסה לחדר שלי, שכבתי עם הפנים לכיוון הקיר ובכיתי. היא שאלה אותי למה אני בוכה, סיפרתי לה שהמ"פ שלי נהרג. "אני אמא שלו", היא אמרה לי. פנינה, שרצתה לשמוע ממני על הקרב שבו מוקי נהרג, מצאה את עצמה מנחמת אותי.

     

    —————

     

    דבר אחד טוב בכל זאת יצא מהפציעה שלי. השכנים הטובים שלנו, לואי ולורנה, באו לבקר אותי בבית החולים. כשבתם בברלי חזרה ממחנה הקיץ ושמעה שהשכן ממול נפצע, היא דרשה להיכנס לאוטו ולנסוע מיד לבית החולים. הנערה בברלי נכנסה לחדר שלי, נכנסה גם ללבי, ומאז לא יצאה.

    ניר ברקת בתקופת ההייטק ()
    "הנערה בברלי נכנסה לחדר שלי, נכנסה ללבי, ומאז לא יצאה"

     

    —————

     

    הקרב הזה חידד אצלי עוד יותר את מורכבות הדברים. ליוויתי מקרוב משפחות שכולות, הרגשתי את הכאב העצום, את האובדן. מפקד שאיבד חייל הוא מפקד שכול. הוא נושא את הכאב הזה כל חייו. עם זאת, מטלטל ככל שזה היה, זה לא ערער לי את הביטחון העצמי ולא הציב סימני שאלה. זה רק פיתח אצלי רגישויות והבנה עמוקה יותר של המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים.  

     

    הקמת BRM, צ'ק פוינט וההתעשרות 

    לא חלמנו להיות מיליונרים. בסך הכול רצינו להתמודד עם הווירוס שתקף את מחשבי האוניברסיטה העברית. המחשבה של ארבעה שותפים צעירים וחסרי ניסיון על המיליון הראשון הייתה בגדר פנטזיה, משימה בלתי‑אפשרית.

     

    שותפנו לחברת BRM היו, כמוני וכמו אלי אחי, בנים של פרופסורים. אבא של יובל רכבי, גדעון ז"ל, היה פרופסור לאסטרופיזיקה, כמו אבי. אבא של עמרי מן הוא פרופסור למתמטיקה. את יובל הכרנו דרך האבות שלנו, שעבדו יחד באוניברסיטה. עמרי היה שכן בשכונת בית הכרם.

    ניר ברקת בתקופת ההייטק ()
    ברקת לצד פרס

    אלי, אחי ושותפי לדרך, למד עם יובל ועמרי לתואר ראשון במחשבים, ואילו אני כבר הייתי בעיצומו של התואר שני, כשווירוס המחשבים הראשון חדר דרך הרשת האינטרנטית ושיתק מחשבים באוניברסיטה העברית.

     

    כשיובל ועמרי הבינו שזה באמת וירוס, הם כתבו אנטי‑וירוס ורצו לחלק אותו לציבור בחינם. אמרתי: "היי, עד כאן". אז הקמנו, ארבעתנו, שותפות והתחלנו למכור תוכנת אנטי‑וירוס. כך קמה, ב‑1988, חברת BRM, שהיא ראשי התיבות של שמות המשפחה שלנו. אז לא היו קרנות הון סיכון והשקענו בהקמת החברה את מעט החסכונות שלנו. שנתיים אחר כך כבר התחלנו למכור לארצות הברית ומשם נסקנו מעלה.

     

    אבל ההתחלה בהחלט לא הייתה מסחררת. היינו ארבעה יזמים מתחילים באופרציית גראז' קלסית. "המשרד" שלנו, כלומר הפקס, היה במרתף של לורנה חמותי, בעיר העתיקה. את רוב הפגישות ערכנו בביתו של יובל, כשעל השולחן שבחדר השינה כתבנו קוד עד ארבע לפנות בוקר. במשך שנתיים לא משכנו משכורות. לכולנו היינו עיסוקים נוספים שמהם התפרנסנו. עבדנו על אדי הדלק האחרונים, ממש על הקשקש של הקשקש.

     

    לא היו אז הרבה חברות הייטק, ודאי שלא הייתה תעשייה כמו היום. היינו מהחלוצים בתחום. כמעט שלא היה אז ממי ללמוד, וזה דווקא פיתח בנו יכולות לחשוב לחלוטין מחוץ לקופסה. את הנחישות שלא לוותר לעצמנו למדנו מהצבא ומהחיים.

     

    —————

     

    קפיצת המדרגה הראשונה שלנו הייתה נסיעתי הראשונה לארצות הברית, שנתיים לאחר שהקמנו את BRM כדי לחפש מפיץ לתוכנה. אני זוכר את הפרידה מאשתי לקראת הנסיעה. דניאל, בתנו הבכורה, הייתה אז בת חודש. נקבעו לי ארבע פגישות, שהתפרסו על פני ארבעה שבועות, ולא היה לנו אז כסף כדי לנסוע הלוך וחזור, אז נסעתי לחודש. לא היה לנו כסף גם לבתי מלון וישנתי אצל חברים כמו תפרן.

    ניר ברקת בתקופת ההייטק ()
    לצד גיל שויד. "גאון טכנולוגי שהפך לגאון עסקי"

    ניר ברקת בתקופת ההייטק ()

    הרגשתי כמו בסרט. יום אחד, כשלא הצלחתי לקשור את העניבה לפני פגישה חשובה, עצרתי ברחוב גבר שלבש חליפה עם עניבה וביקשתי ממנו שיעזור לי. הוא הסתכל עלי כאילו עוד רגע יקפוץ מאחורי הבמאי עם המצלמה הנסתרת.

     

    חלק מהאנשים שאיתם נפגשתי זרקו אותי מהמדרגות - כמובן, בדרך האמריקנית המנומסת. בענף ההייטק לא הביישן למד. לומדים בדרך הקשה שמתוך עשרים לידים, אולי רק מאחד תצמח, בסופו של דבר, עסקה, אבל אתה לא יכול לדעת מראש מי הוא האחד הזה. אתה צריך לפתח עור של פיל לביקורת. אם תיעלב, לא תגיע לשום מקום.

     

    ידעתי שאני חייב לחזור עם עסקה ועשיתי את זה. חזרתי לארץ, כשבכיסי העסקה הראשונה עם חברת FGS. היה להם מוצר מספר אחד לגיבוי PC. הם הבינו שהם צריכים לרכוש טכנולוגיה לאנטי‑וירוס ורכשו את זכויות ההפצה שלנו. זו הייתה פריצת דרך, חלום שמתגשם. היינו בעננים. העסקה הזו הזניקה אותנו קדימה לשלב הבא בהתפתחותנו. חצי שנה אחר כך כבר עשינו עסקאות של שישה ושבעה מיליון דולר ועלינו על המסלול להצלחה.

     

    —————

     

    במשך כל תקופת הצמיחה והפריצה לשוק האמריקני הקפדתי להמשיך לעשות מילואים. לך תסביר לאמריקנים שמנכ"ל הייטק עושה מילואים ולא עונה לטלפונים. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, התקופה שבה הגיעו לארץ מכשירי הטלפון הנייד הראשונים, מכשירים גדולים ומסורבלים. כשיצאתי למילואים, דאגתי להצטייד במכשיר כזה כדי להיות נגיש ללקוחות. באמצע שירות המילואים בקסבה של שכם, כמ"פ של פלוגת צנחנים במילואים, נאלצתי לחפש גבעה שבה יש קליטה, לענות לטלפונים של האמריקנים ולנהל איתם משא ומתן מתוך הג'יפ הצבאי.

     

    —————

     

    כשבארי בלו, מנהל חברת FGS שגר בבאטון רוז', לואיזיאנה, הודיע שבעוד שבועיים הוא בא לביקור בחברת BRM בירושלים, המשרד שלנו עוד התפרס בין הסטודיו של לורנה, חמותי, בעיר העתיקה, חדר השינה של יובל בירושלים והדירה של אלי בתל אביב. בלענו את הרוק. מה עושים? מה נראה לו, ארבעה תפרנים ירושלמים?

    כריכתו של הספר של ניר ברקת ()
    כריכת הספר "רץ למרחקים ארוכים"

    נכנסנו לפעולה. בתוך שבוע שכרתי וילה בשכונת רמות בירושלים, הקמנו במהירות משרד יפהפה, קישטנו בפסלים ובתמונות שהבאתי ממשפחת האמנים של אשתי ומילאנו את הווילה בעובדים, שרבים מהם היו חברינו, סוג של ניצבים. כשבארי נחת בארץ, החבר'ה עוד לא גמרו לנקות את הווילה ואמרו לי למשוך את הזמן. כמו בסרט הוליוודי, לקחתי אותו - המסכן שנחת עייף מטיסה ארוכה - לטיול במקומות הקדושים בעיר העתיקה בירושלים עד שקיבלתי סימן מהחבר'ה שאפשר להגיע. נכנסתי איתו לווילה, למשרד יפהפה שבעצם לא הכרתי. בארי בלו התרשם מאוד, חזר לארצות הברית והגדיל לנו את החוזים. את הווילה המרנו בהמשך במשרד אמיתי בהר חוצבים.

     

    —————

     

    ואז הגיעו אלינו שלושה חבר'ה, בוגרי תלפיות ו‑8200, ששירתו עם עמרי בצבא: גיל שויד, שלמה קרמר ומריוס נכט. הייתה לנו כבר קופה של רווחים והבנה איך מתממשקים עם חברות אמריקניות מובילות בתחום אבטחת המידע. שלושת החבר'ה פיתחו תוכנת חומת אש, FIREWALL - מוצר אבטחת מידע שחוצץ בין הארגון לרשת החיצונית ולא מאפשר לפולשים להיכנס פנימה, אבל מאפשר לארגון לגלוש החוצה. מעין מראה חד‑כיוונית.

     

    הרבה אנשים לא הבינו מה הם עושים. אנחנו, שחיינו את התחום, הערכנו את הפוטנציאל העסקי. היו לנו יותר ממיליון דולר פנויים. החלטנו להשקיע שליש מהוננו העצמי, 400 אלף דולר, והקמנו את "צ'ק פוינט". 50 אחוזים מהמניות היו של שויד, קרמר ונכט ו‑50 אחוזים של ארבעתנו. אני מוניתי ליו"ר החברה וגיל שויד - למנכ"ל. רשמנו פטנטים והתחלנו להתרוצץ בין לקוחות אמריקנים.

     

    צריך להבין שכשהשקענו ב"צ'ק פוינט" האינטרנט היה בחיתוליו, וההשקעה בהחלט לא הייתה טריוויאלית. כשעשינו בדיקת נאותות אצל לקוחות, ביקרנו ב"לוטוס", שהייתה אז חברה טכנולוגית מהמובילות בארה"ב. הטכנולוג הבכיר בחברה הסביר לנו שלא יקנה את המוצר, כי חברות לעולם לא יתחברו לרשת ציבורית. הימרנו ולא טעינו.

     

    עבדנו מאוד קשה. זה היה עולם שבו מוצרים נמכרו על גבי דיסקטים, אבל ה‑FIREWALL1 של "צ'ק פוינט" נכתב על מחשב יוניקס גדול ולא ניתן היה להעבירו בשום דיסקט. כדי לערוך פרזנטציה ללקוחות פוטנציאליים, נעזרנו במחשב הקטן ביותר שמצאנו שיכול להריץ יוניקס, והוא עדיין היה גדול פי שלושה מ‑PC רגיל. בין פגישה לפגישה, סחבנו גיל ואני את המחשב כמו סבלים.

    ניר ברקת בתקופת ההייטק ()
    "רוצה לקוות שהכסף לא שינה אותי"

    בשותפות עם גיל שויד היו אתגרים רבים, אבל תמיד הייתה בינינו הערכה הדדית גבוהה. היו לנו הרבה דיונים על דרך ההתנהלות. במשא ומתן עם חברת "סאן מיקרוסיסטמס", לקראת העסקה הגדולה הראשונה, ההתלבטות הייתה כמה להיסמך עליהם מבחינה חוזית וכמה לשמור על עצמאות. גיל רצה להישאר עצמאי. הוא ידע לנווט את "צ'ק פוינט" במים הסוערים ולהעביר אותה אל חוף מבטחים. הוא גאון טכנולוגי, שלימים הפך גם לגאון עסקי. "צ'ק פוינט" היא גאווה ישראלית גדולה, ולא בכדי גיל קיבל את פרס ישראל. אני גאה על שהיה לי חלק בכך.

     

    —————

     

    לאחר ההנפקה, הבנתי שהגיע הזמן לקחת צעד אחד אחורה, לבנות את המנהלים הטובים במקום לנהל אותם, לשבת במושב האחורי עם הניסיון שיש לזה שיושב במושב הקדמי. המעבר הזה שינה את חיי. מלוחם עם סכין בין השיניים - כמ"פ, כיזם וכמנכ"ל - נעשיתי זה שצריך לבנות צוות מנהלים, להריץ אותם קדימה ולנהל ברמת המקרו.

     

    כשהבשלנו יותר, הפכנו את ב-BRM לקרן הון סיכון, שמשקיעה בחברות. התחלנו לחפש השקעות. בגלל האהבה שלנו לשלב הסיד - השלבים הראשונים של הפיכת רעיון להוכחת היתכנות - החלטנו לחזור לשם. החלטנו במודע להשקיע בחברות סטארט‑אפ. התחלנו להסתכל סביב ולחפש רעיונות. הקמנו קופה, גייסנו 250 מיליון דולר, חלק מכספנו וחלק מכספי אחרים, והתחלנו לבחון מיזמים.

     

    —————

     

    אני רוצה לקוות שהכסף לא שינה אותי. אחד הפחדים הגדולים ביותר של אשתי ושלי זה הפחד לאבד את הצניעות, את החברים הישנים, את הרגש, את מה שאנחנו. אני חושב שזה לא קרה לנו, כי היה לנו טוב מאוד גם כשהיינו תפרנים ולא רצינו לאבד את זה. מנגד, הכסף מאפשר לי להיות פילנתרופ ולהשקיע בחינוך - השקענו מיליוני דולרים במערכת החינוך בירושלים - לעבוד תמורת שקל לשנה, ולעזור לאחרים.

     

    רוצים להמשיך לקרוא? לחצו כאן

     

    לרכישת ספרו האוטוביוגרפי החדש של ניר ברקת, "רץ למרחקים ארוכים", בהוצאת "ידיעות ספרים", לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: במחנה, דו"צ
    ניר ברקת בשירותו הצבאי
    צילום: במחנה, דו"צ
    מומלצים