הרצוג לא לבד: המערך שתופס תאוצה
3־5־2 נשמע כמו מערך הגנתי למדי, אבל מאמנים רבים בעולם מוצאים בו דווקא יתרונות התקפיים. כך זה עובד
מערך שלושת הבלמים, או בשמו המספרי "3־5־2", הוא מערך אשר הופך להיות פופולארי בזמננו. יותר ויותר קבוצות, גם באירופה וגם בארץ, משתמשים במערך הזה, והוא תופס תאוצה בשנים האחרונות.
למערך יצא שם של "מערך הגנתי", אשר משמש קבוצות למטרת השגת תוצאות תיקו משמימות, ורבים מהאוהדים לא ממש אוהבים שמאמנם עולה כך. אלא שממש לא כך הדבר, ואני רואה את הגאונות במערך 3־5־2, מערך טקטי וגם דינמי, אשר יכול לשמש כמערך התקפי לכל דבר.
אנדי הרצוג ערן זהבי(צילום: ראובן שוורץ)
רבים חושבים ששלושת הבלמים במערך הם החלק הכי חשוב, ועוד ניגע בהם, אך אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לתפקידים הכי חשובים במערך לדעתי, תפקיד המגנים התוקפים. הם אלו שנותנים את האיזון במערך לכל חלקי המגרש, נותנים הגנה באגפים כשצריך, נותנים עומק לקישור ועוזרים בהנעת הכדור, וכמובן נמצאים שם בשביל לתמוך בהתקפה ובעיקר להגביה כדורים. מתמרנים בהגנה ובהתקפה ללא הפסק, כמו רץ במרתון.
ריווח המשחק היום מאוד חשוב, וכמעט כל מאמן יודע שמשחק האגפים והגבהות זה כלי קריטי בשביל להשיג ניצחון. בשונה מכל מערך פופולרי אחר של ארבעה שחקני הגנה, המגנים התוקפים מקבלים חופש פעולה מלא. עולים קדימה בלי חשש, מכיוון שמאחוריהם משחקים שלישיית בלמים, וגם כשהם יורדים להגנה, שלישיית הבלמים עוזרת להם במתן הנטל ההגנתי. שני המגנים התוקפים, אחד בכל צד, הם בעצם המנוע של הקבוצה, אשר משתתף בכל המשימות החשובות במשחק, וכמובן חלק אינטגרלי בהצלחה.
בדרך כלל המגנים התוקפים ישחקו עם הרגל הנכונה לעמדה שלהם בשביל מיצוי יכולת הגבהת הכדור, אך ישנה אפשרות גם שהמגן ישחק עם רגל הפוכה, וכשהוא תומך בהתקפה, הוא יתמוך בה באמצעות כניסה לאמצע ואופציית בעיטה או מסירת עומק, במקום הגבהה.
המפתח במערך הזה הוא יכולת החופש, בעיקר ההתקפית של המגן התוקף, שהופך במהלך המשחק לקיצוני, בהינתן הידיעה שיש מאחוריו בלמים וקשר דפנסיבי אשר יתמכו בו בצד האחורי במשחק, וימנעו התקפות מתפרצות, זאת בניגוד למשחק של ארבעה שחקני הגנה, שהמגנים המון פעמים מהססים לצאת קדימה ולתמוך, ולעיתים כשהם עושים זאת הם מקבלים גול קל בהתקפה מתפרצת מנגד.
נעבור לשלישיית הקישור. מניח שכולנו מסכימים, ששליטה בכדור היא המטרה העליונה והשאיפה של כל קבוצה . גם במערך 3־5־2, הקבוצה יכולה להבטיח המון פעמים שליטה בכדור. בדר"כ, הקישור יורכב משני שחקנים דפנסיביים, חזקים, בעל יכולת הנעת כדור, ובעוד קשר עם אוריינטציה יותר התקפית. סוג של "מספר 10", אך עם יותר משמעת טקטית.
בעוד ששני הקשרים בדרך כלל נשארים מאחור, ותומכים בקישור הדפנסיבי, הקשר ההתקפי מביניהם עולה ומגיח מאחור. הקשר ההתקפי הוא עוד שחקן מפתח במערך, ונפתחות בפניו מגוון של אפשרויות. בעיטה מרחוק, גיחה מאחור והגעה למצב בעיטה נוח, אפשרות מסירת עומק, וכמובן יכולת אישית אשר יכולה ליצור יתרון בהתקפה. ומה שבעצם הופך את המערך הזה להתקפי, הוא האפשרות לשחק עם שני חלוצים, אשר ילחצו את ההגנה. הרבה פעמים הם יימצאו ברחבה באזור המסוכן, וכמובן יצטרכו תשומת לב מבלמי היריבה.
אפשר לשחק עם שני חלוצי מטרה, וכך אופציית ההגבהות הופכת להיות מאוד קטלנית ויוצרת יתרון על היריבה, אם כי הנעת הכדור קצת תיפגע. הדרך המקובלת ביותר היא לשחק עם חלוץ מטרה אחד, וחלוץ נסוג שישלים אותו. חלוץ המטרה כמובן ישמש כשחקן ציר, יצטרך להיות עם משחק ראש טוב כשיוכל לקלוט הגבהות ולנגוח לשער או להוריד לשחקן אחר מקבוצתו, וכמובן להיות ברחבה ולקלוט הזדמנות חוזרת. החלוץ הנסוג בדר"כ יהיה שחקן יותר טכני ומהיר, אשר יוכל ליצור מצבים, לפנות שטחים עם תנועה ללא כדור, ולעיתים גם אף לעזור במשימת הנעת הכדור.
יוסי אבוקסיס. גם הוא דוגל בשיטה(צילום: ראובן שוורץ)
הבטחתי שנתייחס גם לשלישיית הבלמים, שהיא גם אכן חלק אינטרגלי וחשוב ומצריך תיאום מצויין בין שלושת הבלמים. מכיוון שעדיין ברוב האקדמיות משחקים עם שני בלמים, אין מספיק תרגול והכנה לשחקני ההגנה לעבור למערך שלושה בלמים בלמים. ההיגיון אומר שכשמוסיפים עוד בלם, ההגנה צריכה להתחזק, אך כשעושים זאת ללא הכנה וללא עבודה על תיאום בין הבלמים, ישנן טעויות בין הבלמים שחלקם לא היו קורות במערך עם שני בלמים.
הבלם האמצעי, שמכונה "סוויפר", הוא הבלם ההגנתי יותר מבין השלישייה. פחות תומך בהתקפה, אלא נשאר קצת אחורה כתחנה אחרונה במרכז הרחבה. שני הבלמים האחרים, אמצע-ימין ואמצע-שמאל, מלבד הנטל ההגנתי, צריכים במהלך המשחק לשחק יותר קדימה, ולתמוך בקישור. חשוב מאוד שתהיה להם יכולת משחק רגל, ובכדורגל המודרני כמעט שאין בלם היום שלא מפתח את יכולת משחק הרגל שלו, גם במסירות קצרות ומהירות וגם במסירות ארוכות.
דיברנו בהרחבה על המגנים שעולים קדימה לתמוך בהתקפה, ובמהלך הזמן הזה בלמי הצד מתרווחים ופותחים יותר לצדדים, בעיקר בגלל שתי סיבות: סיבה ראשונה היא עוד אופציית הנעת כדור ומסירה, והאופציה השנייה והיותר חשובה היא עצירת התקפות מתפרצות. כשהיריבה רואה שהמגנים לא מהססים לתקוף, ברוב המקרים היא שולחת שחקן אגף מנגד אשר יקלוט כדורים ויפתח בכדרור ובריצה עד הרחבה. ברגע ששני בלמי הצד, אמצע-ימין ואמצע-שמאל, מרווחים את המשחק, הם נמצאים במקום כשמתפתחת התקפה מתפרצת מנגד ויכולים לבלום ולהרחיק את הכדור בקלות.
בנוסף, כשהקבוצה היריבה עולה עם חלוץ אחד, שלושה בלמים מכסים אותו מכל כיוון ובדר"כ מקשה מאוד עליו. אך כמו שציינתי, מבחינה הגנתית, עלייה עם שלושה בלמים היא לא פתרון קסם ובלי הגנה ועבודה באימונים בין שלושת הבלמים, רוב המקרים לא יהיו אפקטיביים.
לכן המערך הזה לדעתי הוא המערך הכי אפקטיבי שיש לכדורגל המודרני כרגע להציע. נותן את הטון בשלושת חלקי המשחק (הגנה,קישור,התקפה), כשהמגנים התוקפים משחקים תפקיד חושב ביותר ומתמרנים בין שלושתם. אף חלק במגרש לא נשאר ריק ולא מוזנח. הגיע הזמן לשנות מחשבה ולהוציא מהקיבעון ששלושה בלמים = משחק הגנתי. שלושת הבלמים נותנים חופש פעולה למגנים התוקפים מבלי להזניח את ההגנה, ולכן הופכת את המערך לשמיש מאוד. גם כשצריכים לעשות הגנה, וגם שצריכים ליצור התקפה, המערך מספק גמישות ודינמיות לעשות את המשימות האלו בצורה אפקטיבית.
את ה־5־3־2 התחילו לנסות עוד בשנות ה־90', בעיקר בטורנירי נבחרות וגביעי עולם. אז המערך היה יותר דומה ל־5־3־2, כשהמגנים נשארים יותר מאחור ופחות תומכים בהתקפה. ברזיל 2002 זאת דוגמה מצוינת. קאפו ורוברטו קרלוס משחקים כמגנים ביחד עם שלישיית ההגנה, אך מבחינה טקטית עדיין לא קיבלו חופש פעולה מלא ולא תמכו מספיק בהתקפה.
בעשור האחרון המערך הזה צובר מאוד תאוצה. המקרה הראשון שאני נזכר בו שראיתי את המערך הזה באופן קבוע היה במשחקים של נאפולי ומאמנה וולטר מצארי ב־2010. עכברי הליגה האיטלקית זוכרים זאת היטב, כריסטיאן מאג'יו וקמילו צוניגה היו המגנים התוקפים, אדינסון קבאני היה חלוץ המטרה, ואיזייקאל לבאצי היה החלוץ הנסוג. רגע של נוסטלגיה, אני זוכר שניסיתי לנתח את המערך והמשחק של נאפולי, ובעיקר את המשחק של המגנים התוקפים וכבר אז התפעלתי מהמערך.
זה לא עזר להביא לנאפולי את תואר האליפות, אך זה קיבע אותם כקבוצה קבועה בטופ של איטליה. עברו מים בנהר, מצארי עזב, וכבר כמה שנים שנאפולי עברה לשחק במערך 4־3־3 שגם מצליח לה.
אנטוניו קונטה, עוד איטלקי, קיבע את המערך הזה ביובנטוס בתחילת העשור, שיצר את השושלת והשליטה של יובנטוס באיטליה. קונטה נשען על הגנת ברזל עם שלישיית הבלמים המפורסמת בונוצ'י-ברצאלי-קייליני, שכשמאחוריהם כמובן ג'יגי בופון בשער. הוא המשיך עם המערך הזה לצ'לסי, ועכשיו גם מקבע אותו באינטר.
גם בארץ הטרנד הזה צובר תאוצה. בעונה שעברה יוסי אבוקסיס שיחק במערך הזה באופן קבוע. מתן בלטסקה ושי קונסטנטין, צמד המגנים מאוד נהנו מהמערך ומהחופש וסיימו עם כמות בישולים שלא מביישת שחקני אגף, ובכלל רוב הסגל של בני יהודה נהנה מעונה טובה וזכה לקידום, וכמובן הקבוצה זכתה בגביע המדינה והעפילה לפלייאוף העליון, ומה שייחד אותם לדעתי זה מערך, ה־3־5־2 שבוצע בצורה מאוד מקצועית ע"י שחקניו של אבוקסיס.
אנטוניו קונטה(צילום: AFP)
מערך זה משוחק גם על־ידי נבחרת ישראל ואנדי הרצוג, שנראה שמצא את הנוסחה לניצול מירבי של תכונות שחקני הנבחרת. אמנם אין עדיין תוצאות, אך עושה רושם שסוף סוף רואים פילוסופיית משחק מסודרת. מכבי חיפה ומאמנה מרקו בלבול החלה לאמץ את השיטה, אשר זוכה להרבה ביקורת מצד האוהדים, על כך שהמערך לטענתם הגנתי מדי.
גילוי נאות – אני אוהד מילאן. השבוע היה את הדרבי של מילאנו, לצערי מילאן הפסידה. מילאן לא שיחקה טוב מבחינה אישית, אך גם המערך של קונטה ואינטר פשוט תסכל אותנו. גודין ששיחק כבלם אמצע-ימין, שיתק לגמרי את רפאל לאו הקיצוני ששיחק מולו. אינטר לקחה את השליטה בקישור באמצעות התמיכה מהמגנים התוקפים, וכמובן גם החוד והעמידה הטקטית של לוקאקו ומרטינז, שני החלוצים של אינטר היו טובים, והפעילו המון לחץ על ההגנה של מילאן. מנגד, מילאן עלתה ב־4־33 די סטנדרטי, כשקשישטוף פיונטק, חלוץ המטרה במערך, שותק ע"י שלישיית הבלמים של אינטר.
המערך הזה עובד, והוא המערך האולטימטיבי בכדורגל העולמי כרגע. נותר רק לקוות ולראות אם קבוצה שמשחקת במערך הזה תביא את תואר ליגת האלופות. יובנטוס היו קרובים בשנים האחרונות, אני מאמין שבקרוב עוד ועוד מאמנים יאמצו את השיטה הזאת והיא תביא את התואר.
לפנייה לכתב/ת 
קונטה. דוגל בשיטה
צילום: AFP
מומלצים
