אשת השוטר

כשאתי לוי הולכת פעם בחודש, לפני המקווה, לחנות הפדיקור הקטנה שבסמטת בהרי, היא מתפללת כל הדרך שטלי בעלת ידי הזהב תהייה פנויה בשבילה, ושזיוית תהיה עסוקה עם משהי אחרת. האם שקלה אי פעם להזמין את טלי מראש? בטלפון? חלילה. ואם תאלץ לומר במפורש למישהי שמחכה בחיבוק ידיים: אני לא אלייך, אני אל ההיא? אתי לא יודעת להעליב. בחיים שלה לא תעדיף במפורש מישהי מסוימת מהבנות שעל השרפרפים הקטנים, על פני האחרות. למה לפגוע בכל השאר? כזו היא אתי לוי, מהנשים ששירים לא יכתבו למענן ולבבות סוערים לא יחלמו עליהן בלילות חשכה, סתם אתי לוי שלא נראית כמו מישהי חשובה או יפה במיוחד. אתי לוי ששקט הוא הדבר הכי חשוב בחייה, ועל הרעשים והדרמות היא אוהב ת לשלוט, ולהתאים אותם לזמן ולמקום שיראו לה.
ובעניין השירים והלבבות הסוערים? די לה באיש מסויים שבלילות קרים מכסה אותה, ובלילות חמים שואל אם להדליק מזגן, ודעתו נוחה ממנה בדיוק כמו שהיא. גם בסתם צהריים מיוזעים, אבל במיוחד בלילות שבהם היא חוזרת מהמקווה בשערות לחות ובעיניים בורקות,
האם הייתה זו אחת הפדיקוריסטיות, או שמא השכנה מהמכולת, שקצה נפשה בשלוותה הנאה כל כך של אתי, והשחילה הבוקר משפט מטריד לתוך שרשרת מילים מיותרות וסתמיות רק כדי שאתי תיטרד ותיטרף ממנוחתה הקבועה ובראשה יזמזם המשפט הזה כיתושו הטרדן של טיטוס הרשע. אתי שבה הביתה לקראת צהריים ברגליים נקיות ובנפש מסוכסכת, ולא ידעה מהו אי השקט הצפצפני הזה, ולמה בא פתאום. אלא שאז קרא לה הקול הנעים, הקבוע - אתיל'ה, שובי הביתה.
אתי, שובי הביתה! קרא לה הקול הקבוע, משל היתה לאסי הכלבה האובדת. והנועם שבקול הזה השקיט את הזמזום והשיבה לביתה ולסיריה ולשולחן שערכה לפני שיצאה הבוקר לשאול בעלה בחזרו מן העבודה.
כמה נעים, חושבת אתי, לחלוץ את הנעליים ולפשוט את החצאית הלוחצת ולקנח את האיפור שנמרח מעט מהזעה ולחכות, סתם כך, ליד הקולות הבוקעים מן הסירים שתיכף ירתחו, לשאול שלי ולמדים הכחול תכלת שלו, ולדפים החדשים שיביא איתו בשבילי, בציפייה נעימה לדבר טוב שעומד לקרות, ציפייה ששווה לא פחות מהדבר עצמו.
והפסיעות הכבדות על המדרגות, והדלת הנפתחת והש - לום המתמשך, והכובע הכחול המועף לכורסא, והדפים.
ממתי את מכירה את מר גירו, גברת שטוב?
מלכה, את יכולה לקרוא לי מלכה, גבירתי השוטרת.
מלכה. תעני בבקשה.
ממתי? חודשיים, אולי שלושה חודשים לפני... שזה קרה.
מה היה טיב יחסייך איתו, מלכה?
טיב? לא היה ליחסים, אם מוכרחים לקרוא לזה ככה, שום טיב מיוחד.
אתי הניחה מידה את הסטנוגרמה עם חותמת המשטרה. וקראה מה שרשום למעלה:
חוקרת: אפרת נעימי. נחקרת: מלכה שטוב, אחות . חשודה בגרימת מותו של דוד גירו בבית חולים.
אחלה חומר, היא מחייכת לשאול. כזה תמיד תביא לי.
אני שואלת מה היה הקשר ביניכם, איזה סוג קשר?
שום דבר מיוחד. אחות ומטופל:. חום, דם, סדינים. כאלה דברים.
דם?
נו, לקיחת דמים, לחץ דם, אף פעם לא היית בבית חולים?
מתי התחלת להרגיש שאת.. מחבבת אותו במיוחד
מהתחלה. העיניים שלו מצאו חן בעיני, הם היו טובות.
גב' שטוב. את אשה נשואה?
כן, גבירתי השוטרת.
אתי שלחה מבט לשאול המקולח, השבע, בגופיה. תודה, מותק, אמרה לו שוב, באמת יופי של חקירה היום. אבל הוא לא שמע. הוא כבר היה עמוק בערב חדש.
האם בעלך ידע על קשרייך המיוחדים עם החולה הזה?
לא היו קשרים מיוחדים, גבירתי, אנחנו מדברים על דברים שבלב
מדברים שבלב לא מתים, מלכה. אנחנו מדברים פה על רצח.
מדברים שבלב לא מתים? מי סיפר לך את זה, גבירתי השוטרת. את תסלחי לי, אבל יש לך עוד הרבה ללמוד על החיים,
כאן הייתה פסקה מטושטשת מעט. אתי ראתה, משורבטות בכתב יד, את המילים: חומר לא רלוונטי.
האם חברותייך האחיות שמו לב ליחס השונה שלך למטופל זכרונו לברכה?
לא היה לי יחס שונה בפועל, רק בכוח, בלב. כמו שאמרתי
שהית ליד מיטתו זמן ארוך יותר מהמקובל?
אני חושבת שלא. השתדלתי שלא
מה הביא אותך לעשות את המעשה הקיצוני שעשית
אהבה.
את יכולה לפרט?
לא.
פה היה עוד קטע מחוק. אתי ניסתה לקרוא דרך המחיקה הצליחה מעט:
------------ כשאוהבים מישהו -------------רוצים שהוא יחיה, ולא שימות?
גבירתי השוטרת, את לא אהבת אף אחד, כנראה.
אתי מרימה ראש מהדף. לפעמים המשפטים שקראה אילצו אותה להפסיק רגע ולחשוב. יש דבר כזה, לאהוב עד מות? הקול של אבא שלה הופיע פתאום, מלילות שבת הישנים שבהם היה קורא את שיר השירים במנגינה שלו ואומר - עזה כמות האהבה, נהרות לא ישטפוה. היא העיפה מבט אל שאול שהתנמנם מעט מול הטלויזיה והרגישה בפעם המי יודע כמה שלפעמים היא לא מבינה. פשוט לא מבינה מה אנשים רוצים.
האם את מודה בבצוע המעשה המיוחס לך, גברת שטוב
מודה
האם את מודעת לחומרתו, גבירתי?
------------------(הנשאלת לא עונה)
האם יש לך סיבה שעשויה להקל מחומרת המעשה?
כבר אמרתי לך, גבירתי השוטרת. הוא היה איש טוב, הוא סבל. ראיתי את אשתו, בקושי באה. היו לה ילדים לטפל בהם. רציתי לתת לו חום, ויחס. הוא סבל מאד מאד, כמו שאמרתי לך. סבל מאוד מאוד. ואני ריחמתי עליו
ולכן הרעלת אותו במורפיום
הרעלתי? מה אני, פושעת? אני רק שמתי טיפ טיפה יותר מורפיום ממה שהרופא...
לפי הדוח שברשותי לא מדובר בטיפ טיפה. אחות כמוך ודאי יודעת מה פרושה של הגדלת הכמות בצורה כזו.
נכון.
ובכל זאת לא היססת.
את שמעת ממני שלא היססתי? בטח שהיססתי. שבוע ימים לא ישנתי בגללו. רציתי להגיד לו דברים ולא העזתי. רציתי לשבת לידו בלילה. החלפתי משמרות. בעלי לא הבין מה נותנים לי כל כך הרבה תורנות לילה, ואני עשיתי את עצמי שאני מתקשרת להחליף, ולא מצליחה. ישבתי לידו בלילה והחזקתי לו את היד, והוא לחש רק את השם של המסכנה שלו, שלא באה.
הנה למה אני נשארת בבית, חלף הרהור אצל אתי, מעל הדפים. אנשים לוקחים את העבודה שלהם לריאות, את התסרוקת לריאות, את הרגלים היפות שלהם לורידים. מה יש לה זאת? לא יכולה לעשות את העבודה שלה ולשתוק. היא נאנחה בצער ופתאום קפצו לה הפנים של זיוית, הפדיקוריסטית, מהבוקר והשני -פסים הקודרים מעל האף, והקול שאמר בקנאה: את בבית, אה? ולעבוד לא חשבת אף פעם? לא משעמם לך? לא בזבוז?
והבזבוז הזה בזבז וזימזם זזזזזזזזזז בתוך הראש שלה במין זמזום כזה במשך כל זמן הקניות והאוטובוס. הנה, מצאה לפתע את מקורו, ורווח לה ולחץ לה בו זמנית. את הקנאה וצרות העין העדיפה אתי לפגוש מעל הדפים הללו ששאול מביא לה. ולא מעל הגיגית הפושרת מלאה בחתיכות עור יבשות. לכל דבר המקום שלו, היא אומרת.אנחנו מדברות על ה22 במרץ, השנה?
אנחנו מדברות על הרבה תאריכים השנה, גברתי השוטרת, תאריך אחרי תאריך.
תארי את אירועי ה22 במרץ, בבקשה
22 במרץ? כמו תמיד, קילחתי אותו, ניגבתי אותו טוב טוב והלבשתי לו פיג'מה נקייה.
האם היו ביניכם חילופי דברים מיוחדים, באותו ערב?
ניסיתי לדבר איתו והוא לא ענה. בסוף, כשכיביתי את האור אמרתי לו - חבל שאתה לא יודע להבחין בין דברים, חבל שאתה לא מבדיל בין מי שדואג לך למי שלא דואג.
מלכה, הרשי לי לשאול אותך: האם מבחינתך, מנת היתר שהזרקת לו הייתה עונש???
(הנחקרת לא עונה)
רצית להעניש אותו, מלכה???
(הנחקרת לא עונה)
מלכה, עברת פעם בדיקה פסיכיאטרית?
------------------------
מלכה?
-------------
הדף נגמר כאן. חרדה תפסה את אתי בקצה הגרון שלה וירדה דרך החזה, בין השדיים הכבדות שלה, ישר לאמצע הבטן. חסר דף, זה ברור, אם לא יותר. ומה היא תעשה עכשיו? כמעט בכתה. איך תדע האם מלכה באמת משוגעת או סתם אחות חולת אהבה? איך תדע מה קרה בסוף? פתאום הרגישה חסרת אונים, תלויה כל כך באיזה דף, באיזו מלכה מטורפת, בשאול שיביא לה, או לא, את ההמשך, ואת כל הסיפורים האחרים, ובמפקד של שאול, שעלול יום אחד לתפוס את מעשה המרמה שלו ולהביא על כל זה את הסוף המוחלט. פתאום רצתה לבכות. פתאום ריחמה על עצמה, פתאום קנאה בזיוית הפדיקוריסטית ובטלי, שעם כל קערת מי סבון עכורים שהן שופכות הן מחליפות רגליים ואישה וסיפור.
בשבוע שאחר כך לא קראה כמעט תקצירי חקירות. היא נצמדה לטלפון וחייגה לארבעים ושתיים מודעות 'דרושים'. נתנה עדיפות לבתי חולים ולמרפאות. מקום שני פקידות. מקום שלישי פדיקוריסטיות. ואז, סוף סוף, בהתרגשות עצומה, קבעה ראיון עבודה ראשון במספרה, שני אוטובוסים מהבית. יום שלישי, בארבע.
יום שלישי, שלוש. שאול חוזר מהעבודה, מעיף את הכובע הכחול, מריח את המרק ושמח: תראי מותק מה הבאתי לך.
אתי לבושה בבגדים הכי טובים שלה, מאופרת, ריחנית.
לאן זה? הוא שואל אותה. את הולכת לאן שהוא?
רוצה לענות לו, אבל אז היא שומעת זמזום. מקשיבה היטב, מסתכלת לכאן ולשם ורואה: בידו מזמזמים דפים.
מה הבאת לי? היא שואלת
מצאתי את זה כשתייקתי משהו. אמרתי לעצמי: את זה אתי לא קראה, צריך להביא לה.
תודה חמוד, היא מחייכת אליו. המרק הרגע רתח, אבאל'ה.
והדפים. איזה רעש!
לאט לאט פושטת אתי את הז'קט, פותחת את הכפתור הדוחק בחצאית, יורדת מהעקבים, חוזרת לחלוק הסגול בהיר ולכפכפי טבע הנוחים. מוזגת לעצמה דיאט ספרייט ומתיישבת בנחת על הכורסה שלה.
בואי נחזור לרגע שבו הכל התחיל, את יכולה לשחזר?
בטח שאני יכולה. איך אפשר לשכוח את הרגע הזה, כשהוא הגיע למחלקה עם כל הצינורות והעיניים, ואני ידעתי שהחיים שלי משתנים בבת אחת.