שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הרגשתי בוודאות: משהו רע עומד לקרות": פרק ראשון מהספר "אבקועים"
    בועז גר עם אימו בפאתי מושב שכוח אל, ומעביר את ילדותו בחיפוש אחר נחשים והרפתקאות. עם השנים הוא הופך ללוכד נחשים מוכר ונדמה שחייו נעים בכיוון הנכון, עד שבפתח ביתו מתייצבים נער ונערה שמחזיקים בסוד נורא. קראו את הפרק הראשון מהספר "אבקועים" מאת שירז אפיק

    אלביס כבר היה אצלי יותר משנתיים כשיצאתי לטיול השנתי של כיתה ט'. לא התחשק לי לנסוע, אבל העדפתי למות ולא להגיד את זה לאמא. כמו כל הילדים האחרים קמתי בחמש בבוקר וחיכיתי טרוט עיניים מחוץ לאוטובוס שעמד במנוע פועל בזמן שבוכבינדר ארגן אותנו לעלייה, ולאה המחנכת ספרה אותנו בתנועות שפתיים דוממות בפעם השלישית. חיכינו וחיכינו ליוזף ולשי עצמון שהתעכבו. בוכבינדר מצדו היה מעלה את כולנו ומתחפף משם, אבל אז היה חסר לנו הורה מלווה אחד, בניגוד לתקנות. אחרי עשרים דקות של המתנה ראינו את הצלליות של האב והבן מתקרבות אלינו, אחת גדולה ומשופמת, והשנייה קטנה ורזה, מדדה צעד מאחוריו. עצמון עבר עליי עם העיניים כאילו אני לא קיים, כאילו לא הייתי פעם, מזמן, אורח אצלו בבית והקשבתי בשקיקה לכל מה שהיה לו ללמד אותי על טיסנים. רק אחרי שהם סוף־ סוף הגיעו טיפסנו כולנו לאוטובוס. בחרתי לעצמי ספסל באמצע האוטובוס. גם אחרי שכולם עלו, הכיסא שלצדי נשאר מיותם, ואני הנחתי עליו את התיק הגדול שארזתי, הוצאתי את שקית הבייגלה שאמא קנתה לי לנסיעה, והתחלתי לכרסם.

     

    עצמון האב ועצמון הבן התיישבו מהעבר השני, שי ליד החלון, ויוזף סמוך למעבר. העיניים של שי היו אדומות. ואפילו שהוא נראה די אומלל להיות קרוב כל כך ליוזף, עדיין הוא ישב ליד אבא שלו, ואני ישבתי ליד שקית בייגלה חצי ריקה. בהיתי בו זמן ממושך בלי שישים לב, וניסיתי לנחש מה גרם לו לבכות, עד שהוא סובב את הראש ותפס אותי מסתכל עליו, וברגע אחד המבט שלו השתנה ממסכן לרצחני. אפילו עם הגוף הגדול של אבא שלו שחצץ בינינו, יכולתי להרגיש את השנאה. הסתכלתי עליו חזרה, עמוק־עמוק לתוך העיניים. תחשוב שאתה אמא, אמרתי לעצמי, תפיל עליו את כל הקללות הכי גרועות שלך, את הדברים הכי איומים תאחל לו, וככה עשיתי. הרגשתי איך הרעל זורם ממני אליו, ומאותו רגע הרגשתי התרוממות רוח משונה שלא עזבה אותי גם כשיוזף עצמון סובב את הראש לעברי. העיניים שלו בלטו החוצה כשהוא הסתכל עליי. "אני לא יודע מה אתה עושה, אבל את ההרגלים המגונים שלך תשאיר בבית!" שי, לידו, חייך חיוך רחב שנמחק מיד כשאביו פנה אליו. "תעזוב אותו," אמר. "שום דבר טוב לא יצא מהילד הזה." אורלי תירוש, שהייתה הילדה השלישית הכי יפה בכיתה, הסתכלה עליי מהספסל שלה ולחשה משהו לליבי לרמן, הילדה השנייה הכי יפה. ליבי צחקקה, והן שתיהן הסתכלו עליי.

     

    עטיפת הספר ()
    עיצוב העטיפה: סטודיו פרדס

     

    סימנתי להן אצבע משולשת, ברגש. אפילו הזזתי את האצבע קצת קדימה ואחורה ועשיתי תנועה עם הלשון, ומרוצה מהבעת הזעזוע שלהן חזרתי לכרסם את הבייגלה שלי. לאה המחנכת התקדמה לעבר עמדת הנהג כשהיא נאבקת בטלטולי הדרך, והחלה לדבר לתוך המיקרופון. "בוקר טוב לכולכם. אחרי עיכוב קל," היא נעצה מבט קצר אך נוקב בעצמון האב, "אנחנו סוף־סוף יוצאים לדרך. נישן בבית הספר שדה 'הר הנגב', ואני סומכת עליכם שתפגינו התנהגות למופת ותראו לשאר בתי הספר שמתארחים שם מה ערכו של חינוך מושבי. הבשורות הטובות הן שמחכה לנו מטר מטאורים הלילה החל משעה עשר, ואין מקום טוב יותר לצפות בו מאשר במצפה רמון. אני מאחלת לכולנו טיול נעים." מאחוריי התחילו כמה ילדים לשיר "הנהג שלנו חבר'מן" ו"אחינו הנהג", עד שלנהג נמאס מאיתנו והוא הדליק את הרדיו באמצע מערכון של שייקה אופיר. התרוממות הרוח שלי גברה כשהגענו לשטח והנוף המרהיב, הכתום־צהבהב, נפרש בפנינו. רציתי לזנק מהאוטובוס ולהיבלע בתוכו. לאה המחנכת לקחה שוב את המיקרופון. "חברים, אנחנו הולכים לטייל עכשיו במכתש ואחר כך לאכול ארוחת צהריים קלה ולהתמקם באכסניה. אני מזכירה לכולכם לקחת את הכובעים ואת המימיות שהבאתם אתכם. חם מאוד היום.

     

    "אני מבקשת לרדת מהאוטובוס לפי סדר מקומות הישיבה שלכם." ספרתי את השניות עד לירידה. כשהייתי בחוץ, בשמש החמה, עצמתי עיניים ונשמתי את הריח המאובק הזה שאין כמוהו בעולם. כשפקחתי את העיניים, ראיתי ששי עצמון מסתכל עליי ומקלקל את הרגע. העיניים שלו כבר לא היו אדומות, אבל בתוך תוכי הרגשתי בוודאות — משהו רע הולך לקרות לו בקרוב. כשיצאנו לדרך הקפדתי ללכת שלושה צעדים מאחוריו כדי לא לפספס כלום. אחרי שעה עשינו הפסקה מתחת לעץ שיטה סלילנית. כולם נדחקו מתחתיו, כולל יוזף עצמון, שהראש שלו נראה עצום מתחת לכובע הטמבל שחבש. רק אני נשארתי לשבת בשמש ונתתי לה להיספג בתוכי בזמן שכל הילדים שתו מהמימיות שלהם ופתחו שקיות חטיפים. לאה המחנכת דיברה עם יוזף עצמון.

     

    שמעתי אותה מתלוננת על מיעוט החופשים השנה. יוזף ענה לה משהו שלא הצלחתי לשמוע, והיא צחקה כאילו הוא דגדג אותה. שי עצמון ישב לבד בצד, ואף על פי שגם אני ישבתי לבד בצד ודווקא לא רחוק ממנו, כל אחד מאיתנו המשיך לשמור על הצד שלו ועל הלבד שלו. קמתי לקטוף ענף יבש וקוצני מהעץ. חפרתי איתו קצת באדמה ואז שיחקתי עם החול המאובק בידיים. סיננתי אותו בין האצבעות הפרושות שלי ונתתי לו לנזול דרכן, ואת האבנים הקטנות שנשארו לי בכף היד זרקתי אחת אחרי השנייה, כשאני מנסה לפגוע רחוק יותר בכל פעם. אחת מהן נחתה לא רחוק מכף הרגל של שי עצמון. אז גם ראיתי אותו, צהוב, שקוף, דומה באופן מוזר לסוכריית גומי. עקרב. הוא כבר הספיק לטפס על נעל ההתעמלות הנמוכה של שי, ובאותו רגע העוקץ שלו שוטט כמו אנטנה לכאן ולכאן, קרוב מאוד לעור החשוף והלבן שמעל הגרב. קמתי לאט והתקרבתי אל שי עם הענף ביד. בתוך כמה צעדים הפכתי שוב לסנייקמן העשוי ללא חת. "עצור," אמרתי לשי. לא יודע למה מכל המילים בעולם דווקא זאת קפצה לי לראש, אבל היא יצאה לי מהפה שקטה וסמכותית. "אל תזוז." בקצה הענף שלי היה מעין מזלג. תקפתי את העקרב מהצד, כשאני לוכד אותו עם הענף ומעיף אותו הרחק מאיתנו. הראש שלי פעל במאה חמישים קילומטר לדקה. תכננתי איך אביא את כוס הפלסטיק מהמימייה שלי ואניח אותה הפוכה מעל העקרב כדי להרחיק אותו מאיתנו בלי לגרום לו נזק, אבל יוזף עצמון סיים בינתיים לדבר עם לאה המחנכת, והוא שעט לעבר העקרב כשהוא מעלה ענן אבק בדרך, ואז רמס אותו בחמת זעם בנעליים הגבוהות שלו. הסתכלתי איך העקרב הופך מסמל של עוצמה מרוכזת לעיסה קטנה ומעוכה בתוך החול, ורק אז קלטתי שכולם מסתכלים עליי. אחרי זה קלטתי גם שבחזית המכנסיים של שי עצמון מתפשט כתם כהה. בזמן שהתחילה שם המולה אני חזרתי למקום שלי בצד והמשכתי לחפור עם הענף שלי באדמה, מתעלם מהמבטים ומהקולות. ליבי לרמן הייתה הראשונה שקלטה. הצחוק שלה הדביק את אורלי תירוש ואת גלי ביבס, שהייתה הילדה הכי יפה בכיתה, והדהד בכל המכתש, מידבק ופורק את המתח של מה שקרה. בתוך כמה דקות כל ילדי הכיתה ידעו ששי עצמון עשה במכנסיים. לאה המחנכת התרוצצה בין הילדים וחיפשה מישהו שיתרום בגד ארוך שרוולים כדי להסתיר את הבושה, אבל כולנו התכוננו לחום המדברי ולבשנו חולצות קצרות. אפילו בוכבינדר חרג מהרגלו ולבש חולצת טריקו ומכנסי ברמודה, שחשפו רגלי טרנטולה שעירות. אחרי שהרימה ידיים, שמעתי את לאה המחנכת אומרת בקול רם, "מה שחשוב הוא שבועז גילה תושייה ושאף אחד לא נפגע," ובקול נמוך יותר היא אמרה לשי, "בחום הזה זה תכף יתייבש ממילא." גם בלי להסתכל עליו ידעתי שהעיניים שלו שוב אדומות. זה היה עוד לפני שידע שהכינוי "פישי" עומד ללוות אותו עוד הרבה־הרבה שנים. אבל שיא הטיול היה עדיין לפניי.

     

    בתשע בערב צעדנו כולנו מחוץ לאכסניה, רחוצים וחפופים, לעבר המכתש. חלק מהילדים סחבו איתם מגבות מהחדר, אבל אני נשכבתי על הקרקע כמו שאני, שילבתי זרועות מאחורי הראש והרמתי מרפקים, ככה שהם יסתירו לי את כל האנשים האחרים שסביבי, וכשמטר המטאורים התחיל, היינו שם רק אני והפלא הזה. לא סיפרתי על זה לאף אחד, אבל במשך הזמן הזה ששכבתי מתחת לשמים האלה בחושך הכמעט מוחלט וראיתי את הכוכבים נופלים, האמנתי באלוהים באמונה שלמה ובלתי מעורערת. עד שהאחרון שבהם כבה, ביקשתי עוד ועוד משאלות. ביקשתי שליבי לרמן תסבול. ביקשתי פטור משיעורי תנ"ך. ביקשתי שיהיה לי נחש חדש. ביקשתי לאבד את הבתולים בקרוב. מי היה מאמין ששלוש המשאלות האחרונות יתגשמו פחות או יותר ביחד.

     

    למחרת אחר הצהריים האוטובוס שפך אותנו ברחבה שליד הצרכנייה. ליבי לרמן ירדה מהאוטובוס ראשונה, למרות ההנחיות החוזרות ונשנות של לאה המחנכת לרדת לפי סדר מקומות הישיבה שלנו. היא חלפה על פניי כאילו נורתה מלוע של תותח, וכמעט מעדה על הרגל העבה של יוזף עצמון, שבלטה במעבר. הפנים שלה היו אדומות, אחרי שלאורך כל הנסיעה גלי ביבס ואורלי תירוש המציאו עליה שירים והתעלמו ממנה, לסירוגין. "אבל מה עשיתי?" שמעתי אותה שואלת את גלי חצי שעה לתוך הנסיעה, וגלי ענתה לה, "זה כי את מתנשאת." "איך מתנשאת, במה התנשאתי עלייך?" הקול של ליבי התחיל להישבר, וגלי אמרה, "אם לא הבנת, כנראה שגם לא תביני. בואי, אורלי, תעזבי את המתנשאת הזאת." ואורלי תירוש הפנתה את הפנים שלה אל ליבי ואמרה לה בצער, "את באמת מתנשאת, ליבי. אולי עכשיו סוף־סוף תלמדי איך מתנהגים." אני דווקא ירדתי מהאוטובוס בשלווה אחרי שהמתנתי בסבלנות לתורי. עברתי על פני הצרכנייה וסניף הדואר, שעל הדלת שלו נתלה שלט שבישר כי ביומיים הקרובים הוא יהיה סגור, ורק כשהתקרבתי הביתה התחלתי להגדיל את צעדיי. ידעתי שאמא לא תהיה בבית; יום שלישי היה היום הארוך שלה במשתלה. אבל התגעגעתי לאלביס. כל הטיול הרגשתי שהוא היה צריך להיות איתי שם, בטבע, מתחמם בשמש וזוחל לו על סלעים, במקום לרבוץ בטרריום שלו עם בקרת האקלים המלאכותית והעכברים הקפואים שלו.

     

    רוצים לקרוא את "אבקועים" של שירז אפיק בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    אבל אלביס לא היה בסדר. ראיתי את זה מיד. הוצאתי אותו מהטרריום, והגוף שלו נח רפוי וחסר חיים בידיים שלי. רק עכשיו גם שמתי לב לריח שעלה מהמטבח, של אוכל שהתקלקל במקרר. הפסקת החשמל נמשכה כנראה מהבוקר, בזמן שאמא לא הייתה פה, והנחש שלי התבשל. ליטפתי את אלביס לכל אורכו. ניערתי אותו. ניסיתי לפעור לו את הפה. כלום. לילה אחד שלי מחוץ לבית, והנחש שלי הלך. בכיתי בזמן שקברתי אותו, ועדיין בכיתי כשאמא חזרה הביתה. האשמתי אותה, אפילו שזו לא הייתה אשמתה שזה היה היום הכי חם בשנה, או שהחשמל שבת דווקא כשהיא הייתה מחוץ לבית. את האפשרות השנייה, שזו הייתה אשמתי, לא הייתי מסוגל לסבול. אמא לא התרגשה מההאשמות שלי ולא מהבכי. "על בני־אדם לא בכיתי ככה," היא אמרה. אבל כשראתה עד כמה העצב שלי עמוק ומסרב להיעלם, היא שלפה כמה שטרות מכיס הסינר שלה והושיטה לי. "קח. מחר תיסע לראשון ותקנה לך נחש חדש."

     

    למחרת הברזתי מבית הספר ונסעתי באוטובוס העירה. עבר קצת זמן עד שהרגשתי שמסתכלים עליי, ואז הפניתי את המבט וראיתי בספסל לידי את בת חן בוכבינדר. הבת של יהורם בוכבינדר. אכלתי אותה. היא הסתכלה עליי בסקרנות. "אתה ג'ומעה... בועז, נכון?" "ואם כן, אז מה?" "סתם. אתה לא אמור להיות עכשיו בבית ספר?" "ואת?" היא הסמיקה. היו לה פנים דומות לאלה של אבא שלה, עגולות עם שפה תחתונה תפוחה. היא ירשה ממנו גם את השיער השחור הסמיך ואת מבנה הגוף העגלגל. אבל היא הייתה חמודה, והיה לה חיוך יפה, מה שלא היה אפשר לומר על אבא שלה. לא שראיתי אותו מחייך אי פעם. "אני לא אספר לאף אחד אם אתה לא תלשין עליי," היא אמרה, ואז הצביעה על המושב לצדי. "אפשר לשבת?" הנהנתי. פיניתי את הילקוט שהנחתי עליו, לא מהר מדי, שלא תחשוב שאני מתלהב, ובת חן קמה והתיישבה לידי. נדף ממנה ריח נעים של טלק. היא לבשה חצאית כחולה ארוכה, ובכל פעם שקרני השמש נחו עליה, קיבלתי הצצה אל קווי המתאר של הרגליים שלה. "לאן אתה נוסע?" היא שאלה. "לחנות של מנש, לקנות נחש חדש." העיניים שלה נפערו. "אתה מגדל נחשים?" "כן," אמרתי, והפעם לא הרגשתי עצב כשסיפרתי לה על אלביס, רק טבעתי בתוך ההתפעלות שהשתקפה אליי בעיניים שלה. "ומה את עושה בעיר?" היא משכה בכתף. "סתם. לא בא לי ללכת לבית ספר." "אבא שלך יודע?" העיניים שלה נפערו עוד יותר. "נראה לך?" "תגידי..." היססתי. "זה נכון שהוא מכריח אתכם ללמוד פרקים שלמים מהתנ"ך בעל פה ונועל אתכם במרתף?" היא פרצה בצחוק. כזה צחוק נעים זה היה, שגם אני הצטרפתי. "לא, אה?" "לא. אפילו אין לנו מרתף. מאיפה הבאת את זה?" "לא יודע. אנשים מדברים." "אז מה," היא אמרה. "אנשים מדברים גם עליך. זה לא מעניין אותי."

     

    "בא לך אולי לבוא איתי לחנות, לעזור לי לבחור נחש חדש?" שאלתי.

    היא הנהנה. "בטח." חזרתי מהנסיעה הזו העירה עם מילק סנייק חדש ממין נקבה, ועם חברה חדשה.

    מהר מאוד למדתי שבוכבינדר אמנם לא כפה על הילדים שלו ללמוד פרקים שלמים בעל פה, אבל הוא בהחלט הכתיב להם לא מעט כללים אחרים, ובת חן הפרה אותם אחד אחד, ולפעמים כמה בבת אחת. הקשר איתי, למשל. שמרנו אותו בסוד כמובן. בימי שלישי בת חן הייתה באה אליי מבית הספר באוטובוס, כך שיכולנו ליהנות מהבית הריק. להורים שלה היא סיפרה שהיא עושה "שירות לזולת" בספרייה הציבורית של המושב. היא הייתה חומקת לפני שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה במשתלה, ואיך שהיא הייתה יוצאת, הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה. היה גם ערך מוסף בידיעה שאני נמצא עם הבת של בוכבינדר. אני בטוח שזה הוסיף לי כמה נקודות גם דרך העיניים המרדניות שלה. התכוננתי לביקורים השבועיים האלה. הקפדתי שהחדר שלי יהיה נקי ומסודר. לבשתי בגדים ישר מהחבל, שעדיין הדיפו ריח של כביסה. נתתי לה מתנות קטנות, כמו נשל של טרנטולה שקיבלתי ממנש, שלם ומושלם עם הניבים והפרווה. "תיזהרי לא לשפשף אותו חזק מדי," אמרתי לה, "מנש אמר שהוא עדיין יכול לצרוב." היא החזיקה אותו על כף היד שלה, נפעמת, לפני שהניחה אותו חזרה בקופסה. "את מי הוא מזכיר לך?" שאלתי.

     

    היא זרקה עליי כרית וצחקה. "אתה רשע!" "אז את יודעת למי התכוונתי." היא נישקה אותי. היה לה טעם אדום ומתוק של מיץ הפטל שקניתי בצרכנייה, ג'ריקן פלסטיק ענק, במיוחד בשבילה. היא אהבה לשתות את התרכיז בלי לדלל אותו במים. "בסוף לא יישארו לך שיניים," הזהרתי אותה, אבל היא רק חייכה אליי כמו ערפדה ונתנה לסירופ לטפטף לה על הסנטר. היו לה עוד ריחות חוץ מטלק ועוד טעמים חוץ מתרכיז פטל, ואני למדתי להכיר את כולם במפגשי יום שלישי שלנו. הפסקתי להבריז משיעורי תנ"ך. התחלתי אפילו ליהנות מהם. כשבוכבינדר היה מעמיד אותי ליד הלוח ומתחיל להטיח בי עלבונות, הייתי מעלה בזיכרון את כל הריחות והטעמים של בת חן ומחייך לעצמי, מה שכמובן רק הרתיח אותו יותר. הייתי מישיר אליו מבט וחושב, "תגיד מה שתרצה. יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע." לא לקח לי הרבה זמן להתאהב בבת חן עד מעל לראש. אהבתי את הפגמים הקטנים שלה, את הפלומה הכהה והעדינה שצמחה במורד הלסת שלה, את ההליכה שלה, כשהיא קודם מניחה את הצד החיצוני של כף הרגל ורק לאחר מכן דורכת ממש על הקרקע במלוא הסוליה. אהבתי את הצחוק שלה, את השיגעון שנצץ לה בעיניים. אהבתי את האופן השקדני שבו היא התבוננה ולמדה ממני איך לטפל באוליב, נקבת הנחש שקנינו יחד. אהבתי את הדרך שבה היא לבשה ופשטה צורה, רגע אחד נערה חסודה ובשני שדה. אמא תפסה די מהר שיש לי חברה, אבל היא לא שאלה שאלות, ואני קצת התאכזבתי. דווקא רציתי שתשאל ואני אכחיש, אהדוף את החטטנות שלה, עד שבסוף אוותר ואספר לה הכול. "היא ממש חמודה," אמרתי לאמא ערב אחד. "יופי. אני שמחה." "את לא רוצה לדעת מאיפה הכרתי אותה?" "כשיגיע הזמן לדעת, אני אדע." אלה היו מים גנובים, והם היו כל כך, כל כך מתוקים. עם הזמן התחלנו להתרשל קצת. מדי פעם ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס שעל הכביש הראשי.

     

    פעם אחת הלכתי איתה לצרכנייה וקניתי לה חפיסת שוקולד, בזמן שהיא תחבה עוד שתי חפיסות בגומי של החצאית שלה. עד שהגענו אליי הביתה הן כבר היו חמימות וצמיגיות וטעימות. אני חושב שגם היא אהבה אותי. היא אמרה שהיא אוהבת אותי. היא הייתה מניחה את הראש שלה על החזה שלי, עור ועצמות כולו כמו היום, רק קצת יותר חלק, ועוצמת את העיניים כאילו היא נחה על ענן, כשחצי חיוך מרחף לה בזווית הפה. עשינו יחד תוכניות. רצינו לעזוב את הבית ולנסוע בטרמפים לאילת, לעבוד באחד המלונות או באיזו מסעדה, לישון על החוף, העיקר להיות שם ביחד. היא אפילו הראתה לי סכום כסף לא קטן שהצליחה לגנוב מההורים שלה, טיפה בכל פעם. נשאר לנו רק להחליט מתי. ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן חיכיתי לה כהרגלי בחולצה בניחוח כביסה. אוליב התפתלה לי על הזרוע ונראתה מלאת ציפייה. אבל בת חן לא הגיעה, והזמן עבר. כשסוף־סוף נשמעה דפיקה בדלת, זינקתי ופתחתי אותה. רק תוך כדי אחיזה בידית חשבתי פתאום שאלה היו מהלומות על הדלת ולא דפיקות רגילות, ושאולי היה עדיף אילו הייתי שואל מי שם לפני שפתחתי. אבל כבר היה מאוחר מדי.

     

    בוכבינדר עמד בפתח, אדום וכפוף ומיוזע. בלי לומר מילה, הוא החטיף לי אגרוף באמצע הפנים. אני עוד זוכר את ההפתעה מכך שמישהו כמוהו מסוגל להכות בעוצמה כזאת, ואז את ההבנה שהרגע חטפתי אגרוף בפנים. רק שנייה אחרי כן הרגשתי את התפוצצות הכאב ואת הטשטוש שבא איתו. בוכבינדר לא ויתר גם אחרי שנפלתי לרצפה. הנשימה שלו צפצפה והזיעה נטפה ממנו כמו מחזיר, ובכל זאת הוא המשיך להלום בי שוב ושוב באותה נקודה, עד שהמוח שלי כבר לא תפס מה הוא חוטף. הפסקתי להרגיש את המכות, אף על פי שהייתי עתיד להרגיש אותן ועוד איך בשבועות שעוד יגיעו. ותוך כדי המהלומות שניתכו עליי עברה בי ההבנה: הוא לא בא לפה כדי להרביץ לי. הוא בא לחסל אותי. נראה שזה גם מה שהיה עושה, אלמלא חזרה אמא שלי ממשמרת אחר הצהריים שלה במשתלה, ראתה אותו מעליי וחבטה בו בפטיש מארגז הכלים שלה. מכה חזקה אחת ובוכבינדר קרס, למזלי לא ישירות עליי. כשפקחתי עין נפוחה להסתכל עליה, אמא עדיין עמדה שם עם הפטיש ביד, דרוכה לכל תנועה שלו. במוח הדייסתי שלי הייתי בטוח שהוא מת, ואפילו במצבי העלוב הרגשתי את הנחיריים שלי מתרחבים בגועל כשריח הגוף שלו הכה בהם.

     

    במשך כמה שבועות אחרי זה שכבתי בבית החולים. אני זוכר את הפנים של אמא מעליי, או את הקול שלה לצדי; חוץ מזה אני לא זוכר הרבה. אני זוכר ששאלתי אותה אם בוכבינדר מת, ואיך היא ירקה את המילה "לא." בתום האשפוז שלי, כשחזרתי הביתה, נודע לי שהסוכנות היהודית ארזה מהר־מהר את בוכבינדר עם המשפחה שלו, והטיסה אותם לאיזו משרת הוראה נחשקת באורלנדו, פלורידה. אני נשארתי במושב לחסל את תרכיז הפטל שנותר בג'ריקן. זמן רב אחרי זה עוד קיוויתי שבת חן מימשה את התוכנית שלנו וברחה עם הכסף שהספיקה לחסוך. שברגעים אלה ממש העור החיוור שלה נצרב בשמש האילתית על החוף שבו היא מחכה לי שאצטרף אליה. תכננתי לנסוע לשם בטרמפים ולפגוש אותה. לעבור חוף חוף עד שאמצא אותה. אבל יום אחד, כשאמא שלחה אותי לדואר לקנות בולים אצל יוזף, הוא נעץ בי מבט רב משמעות ואמר, "יש איזה מכתב שמחכה לך בתיבה," ועוד לפני שראיתי את חותמת הדואר של פלורידה, ארצות הברית, כבר ידעתי ממי הוא נשלח.

     

    ג'ומעה, לא הספקתי אפילו להגיד לך שלום, אז אני עושה את זה עכשיו. רציתי להגיד לך שאני שונאת את החיים שלי פה. אני שונאת את האמריקאים ואת השכונה שאנחנו גרים בה עכשיו ואני שונאת את ההורים שלי שהכריחו אותי לעבור לכאן, רחוק ממך ומכל החברות שלי. אני מתגעגעת אליך נורא, לריח שלך ולכל האחרי צהריים (ככה כותבים?) שהיינו מבלים אצלך בבית, כשאמא שלך לא הייתה. איזה כיף היה לנו ביחד! אני מתגעגעת גם לאוליב. תגיד לה את זה, בסדר? וגם לאמא שלך, אם היא מוכנה לשמוע ממני בכלל. לא מספרים לי הרבה, אבל לא נראה לי שנחזור לישראל מתישהו. הבנתי מהשיחות של ההורים שלי שאנחנו כנראה נשארים פה לתמיד. אז אני מבקשת ממך (וזה הקטע שהכי קשה לי במכתב הזה) שלא תכתוב לי יותר אף פעם. לא בגלל שההורים שלי יכעסו אם הם יראו שכתבת לי. שיקפצו לי שניהם. מגעילים. שונאת אותם. אבל נראה לי שכדאי שננסה לשכוח אחד מהשנייה, כי גם ככה כל כך קשה לי. אוף, עכשיו אני שוב בוכה.

     

    פה נפסק המכתב. במקום חתימה היא השאירה בתחתית הדף, שהיה מנוקד כבר בכתמי דמעות, גם טביעת אצבע בדם שהספיק להתייבש. היא גם צירפה למכתב תמונה של עצמה, בחולצת כפתורים לבנה ובחצאית הכחולה שזכרתי טוב מאוד מה מסתתר מתחתיה, כופה על עצמה לחייך למצלמה. למרות הבקשה המפורשת של בת חן, דווקא כתבתי לה. כתבתי לה המון. קיללתי ואהבתי וזיינתי אותה עם המילים שלי. דפים על גבי דפים אני כתבתי; שפכתי את הגעגועים שלי על הנייר, את הכעס על אבא שלה ועליה, שעם כל המרדנות שלה בכאילו, לא ברחה לאילת וחיכתה לי שם כמו שקבענו. אחר כך קברתי את כל הדפים במגירה ונתתי להם להצהיב שם.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "אבקועים", שירז אפיק, הוצאת פרדס, 195 עמודים מודפסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים