שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ידידות מושלמת, למרות פערי המעמדות: פרק מספרו האחרון של נגיב מחפוז
    בין שתי מלחמות העולם, חמישה ילדים בקהיר - המייצגים דגם ממוזער של החברה המצרית - קושרים את חייהם זה בזה. בזקנתו, אחד מהם נזכר בסיפור חברותם יוצא הדופן על רקע תהפוכות המאה ה-20, עד לאחר רצח סאדאת. קראו את פתיחת "בית הקפה שלנו" מאת נגיב מחפוז, זוכה פרס נובל לספרות
    אל־עבּאסייה בימי נעוריה שחלפו ואינם. נווה מדבר בלב ישימון אינסופי. במזרחה מתנשאים ארמונות דמויי מבצרים, ובמערבה מצטופפים בתים קטנים שזה עתה נבנו, גאים בעצמם ובגנים המשתרעים מאחוריהם. שדות ירוקים, דקלים, עצי חינה וסבך שיחי צבר מכתרים אותם מכמה עברים. את השקט הנעים והשלווה שאופפים אותם מפר מפעם לפעם המהום החשמלית הלבנה הנוסעת הלוך ושוב בין הליוֹפּוֹליס, מסר אל־גדידה, לאל־עַתַבַּה אל־חַ'דרַאא'. רוח קדים מנשבת עליה, סוחפת עימה מהשדות את ניחוחם ומפיחה בלבבות את אהבתם הגנוזה. לעת ערביים מהלך ברחובותיה נגן הרַבַּאבַּה, הכינור העממי בעל המיתר האחד, גלבּייה לעורו, והוא יחף וטרוט עיניים, מקבץ נדבות ומזמר בקול צרוד המותיר רושם־מה בלב שומעיו:

     

    בך, הזמן, שמתי מבטחי

    אבל אתה בגדת בי.

     

    *

     

    ראשיתה של ההיכרות בשנת 1915, בחצר בית הספר אל־בַּרַאמוּנִי. בגיל חמש נכנסו בשעריו, ובגיל תשע סיימו את לימודיהם. הם נולדו בחודשים שונים של שנת 1910, ועד עצם היום הזה לא יצאו משכונתם. קרוב לוודאי שבמותם ייטמנו בבית הקברות בַּאבּאל־נַסְר.

     

    עם הצטרפותם של שכנים נוספים התרחבה חבורתם, עד כי עלה מספרם על עשרים חברים. אולם במרוצת הימים הלך מי שהלך, אם משום שעבר לשכונה אחרת ואם משום שמת, וכך נותרו חמישה שלא נפרדו זה מזה וקשריהם לא התרופפו - ארבעה ועימם המסַפֵּר. ההרמוניה הנפשית שליכדה אותם עמדה איתנה לנוכח תהפוכות הזמן, ואפילו פערי המעמדות לא היה בכוחם לפגוע בה. הייתה זאת ידידות מושלמת ונצחית - אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד, מן הילדות המוקדמת ועד לתשישות הזִקְנה והמוות.

     

    נגיב מחפוז (צילום: AP)
    נגיב מחפוז(צילום: AP)

     

    שניים מהם היו מאל־עבּאסייה המזרחית ושניים מהמערבית. גם המסַפֵּר בא מאל־עבּאסייה המערבית, אך אין זה נוגע לענייננו. חיינו לֻוו בתהפוכות גורל, ולכל אחד היה מזלו שלו, אבל אל־עבּאסייה הייתה ועודנה שכונתנו, וקוּשׁתוּמוּר - בית הקפה שלנו. בפינותיו נחקקו קולותינו, והונצחו החיוכים, הדמעות ופעימות הלב האינסופיות של מצרים.

     

    *

     

    בטרם גילינו את קושתומור היינו נפגשים ברחובות ובכיכר בית החולים, וכן ליד הדקל המרשים בשדהו של דוד אבּראהים, שהשׂתרע בין רחוב מוח'תאר בּאשׁא לרחוב בּין אל־גַנַאיִן. על השדה הזה השקיפו הגנים האחוריים של אחדים מבתי אל־עבּאסייה המערבית, והוא סיפק לנו את הירקות הנחוצים לנו. מדרום לו היה סבך של שיחי צבר ומִצפוֹנוֹ, בכיוון שכונת אל־וַואִילִייה, בינות לעצי החינה שהפיצו ניחוחות ענוגים, הסתובב לו גלגל המים שהשקה אותו.

     

    בחופשות סוף השבוע ובחודשי הקיץ נהגנו לשבת מסביב לדקל שבמרכזו, ושפתותינו שפעו סיפורים ואגדות. כל אחד מאיתנו הצביע על ביתו כדי להשלים את ההיכרות בינינו. כך ראינו את ביתו של סאדק ספְוַואן ברחוב בין אל־גנאין, את ביתו של אסמאעיל קַדְרי סלימאן ברחוב חַסַן עִיד, את ארמונו של חַמַאדַה יוסְרי אל־חלוואני בכיכר בית החולים ואת החווילה של טאהר עובּייד אל־אַרְמַלַאוִוי ברחוב בּין אל־סַרַאיַאת. סאדק ואסמאעיל התפעלו משני הארמונות והתבוננו בפליאה בבוסתנים המקיפים אותם. הם הודיעו לכול, שיכורים מגאווה, כי הם מיודדים עם שניים מבניהם של אנשים רמי מעלה. כל אימת שבילינו יחדיו בערבי הסיפורים, התגלגלו השיחות על העולם הזה ועל העולם הבא.

    וכך אמר סאדק ספוואן אל־נַאדִי:

    "אבא פקיד במשרד ההקדשים, ואמא מיומנת ומוכשרת בכל מעשיה."

     

    ספוואן אפנדי אל־נאדי משך את עינינו ממבט ראשון. צנום וקטן קומה היה, ולו שפם עבות וארוך שכמותו לא ראינו מעולם. עם השנים היה שפמו של ספוואן אפנדי לנושא מועדף להערותינו ולהלצותינו. סאדק עצמו הצטרף לבדיחות בלב שלם חרף האהבה העזה והכבוד שרחש לאביו. את אימו, גברת זַהרַ אנה כּרים, פגשנו מפעם לפעם ברחוב, עטויה בגלימתה השחורה, ופניה מוסתרות ברעלה דקיקה. היא הזהירה אותנו מפני החשמלית כשחצינו את הרחוב ואיחלה לנו בריאות. סאדק עצמו היה מנומס ואדיב, נהג להתפלל ועתיד היה לצום לראשונה בהגיעו לגיל שבע. לא היו לו אחים ואחיות, בשל מחלה שפקדה את אימו בלידתו. הוא היה בנה־יחידה של המשפחה ועיקר תקוותה. חשנו במידה רבה בתשומת הלב ובדאגה שהורעפו עליו. אבל אביו הנבון נהג לומר לו לעיתים מזומנות:

    "התאמץ בלימודיך, סאדק. לאביך אין דבר להוריש לך. לכן עליך להשתמש בתעודת בית הספר כאמצעי למצוא משרה."

     

    רוצים לקרוא את "בית הקפה שלנו" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    שינוי עמוק התחולל בנפשו של סאדק מיום שהתוודע לעולמו של קרוב משפחתם, רַאְפַת בּאשא אל־זֵיין. היה זה כאשר התלווה אל אביו לביקור בארמונו של בן דודו הבּאשא ברחוב בין אל־סראיאת, לא הרחק מהחווילה של ידידו, טאהר עובּייד אל־ארמלאווי.

     

    "הארמון של בן דוד של אבא דומה לארמון שלכם, חמאדה,"

    אמר סאדק חסר נשימה. "הגַן שם גדול כמעט כמו השדה של דוד אבּראהים, ופורחים בו כל פרחי העולם הזה והעולם הבא. חדר האורחים של הגברים, אולם המבואה הכחול וחדר האוכל עצומים, פשוט עצומים. הבּאשא בשׂיא כוחו, ואשתו, זובּיידה האנֶם, אין מי שישווה לה ביופייה, והיא טובת לב כל כך. הם אוהבים את אבא ואמא, כאילו היינו עשירים כמותם. בנם מחמוד מבוגר ממני בשנתיים, ובתם אַמִירה יפה אפילו מגברת זובּיידה. הכול שם משגֵע!"

     

    בראשית חייו לא היה ראפת בּאשא עתיר נכסים, אך בזכות ההון של זובּיידה האנם הקים את בית החרושת לנחושת הגדול במדינה, והפרנסה באה לו בשפע רב. הוא החל להתקרב לשועי הארץ ולנכבדים האנגלים, והוענק לו התואר "בּאשא".

    "אין דבר חשוב יותר בעולם מלהיות עשיר," הצהיר סאדק.

     

    פסל של נגיב מחפוז בקהיר (צילום: AP)
    פסל של נגיב מחפוז בקהיר(צילום: AP)

     

    אהבת העושר ניטעה בליבו בארמון של קרוב משפחתו. הדבר השתקף בחלומותיו יותר מאשר בחריצותו בבית הספר: הוא היה תלמיד בינוני כרוֹב בני חבורתנו, והוקסם עד כלות מראפת בּאשא, מזובּיידה האנם ומאמירה, שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים. הם היו בעיניו סמל לגן העדן ושפע מנעמיו. והוא, בכל עת היה מופת של נימוס ואמונה. בחלוף השנים לא נסוגה הענווה שאפיינה אותו, ומפיו לא שמע איש סיפור גס. כשעלה שמה של נערה כלשהי, היה נאלם דום או מזכיר לנו את עינויי הקבר ויום הדין. כאשר מת סבו אמר במבוכה:

    "אמא אמרה לי שכולנו נמות בסוף."

     

    הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו שאימו או אביו ימותו. דומה שלא היה חידוש בדבריו, אך הם נסכו בשומעיו ביטחון ואמונה כי המוות הוא גזרת גורל שנדחתה למועד בלתי ידוע. כולנו מסכינים עם המוות בפינו, אך ליבנו משליך אותו למקום נידח, בעתיד הרחוק. מפעם לפעם היו עוברות לידנו הלוויות בדרכן לבית הקברות, ואנחנו צפינו בהן באדישות, כאילו היו אירועים שאינם נוגעים לנו. מתחת לדקל הגבוה בילינו במשיכת חבל, בזלילת גלידה בגביע ובחיקוי התנהגויות משונות של מורינו. לא תמיד היינו לבדנו, ולעיתים הצטרפו אלינו כתריסר ידידים מהמעגל השני. כמה מהם נודעו כחצופים, גסי רוח או אלימים. אבל גרעין הקבוצה נותר איתן כשהיה, מבלי שניתן לזר לחדור את גבולותיו. סאדק הזמין אותנו לסעודה מפוארת והגיש לנו טַעְמִייה ערבה לחך - אותו פלאפל המבוסס על פול - קבאב משובח, מגוון סלטים, ולקינוח צלחת של תפוזי ג'אפה. היה קר וירד גשם שוטף, ולכן נשארנו בביתו הקטן בבין אל־גנאין עד שעות אחר הצהריים.

     

    חמאדה יוסרי אל־חלוואני גמל בהזמנה משלו לארוחת צהריים בארמון משפחתו שבכיכר בית החולים. ניחוחות הגן רחב הידיים ויַרְקוּתוֹ החיונית והרעננה קידמו את פנינו. עשינו את דרכנו לבית קטן ונפרד בגן, ובו שני חדרים, מרפסת וחדרי שירות. מחוץ לאחד החלונות שנפתח אל הגן התנועעו הענפים כמניפות. בפינות החדרים, על לוחות עץ, נפרשו ניירות רחבים משוחים בדבק כדי ללכוד זבובים. בארוחה הוגשו בשר על האש, ממולאים, סלטים ומָלַבּי לקינוח. כולם מיהרו לאכול בלי גינונים מיותרים, כאילו הייתה זו תחרות משיכת חבל, ולאחר הארוחה טיילו בשבילי הגן.

     

    ראינו את תאופיק, אחיו של חמאדה, הגדול ממנו בשנים אחדות, רוכב על אופניים ירוקים, ובאחד מחלונות הארמון העפנו מבט חטוף באַפְכַּאר, האחות הבכורה בת העשרים. הביקור היה עליז, ולא דבקה בו כל מבוכה, למעט הרגע שבו ראינו את כלי האכילה - הכף, המזלג והסכין - ערוכים בקפידה בצידי הצלחות. ואולם אסמאעיל קדרי סלימאן פוגג את המבוכה, ואמר: "אצלנו משתמשים רק בַכף וביד!"

     

    סאדק הוקיר את בני ביתו של אל־זֵיין בּאשא, בין היתר על שום שמתוך אהבה והתחשבות אכלו הבּאשא ורעייתו כמו הוריו.

    רק מחמוד ואמירה השתמשו בכלי האוכל. סאדק אמר:

    "אלה אנשים טובים באמת, אנחנו כמו משפחה אחת. זובּיידה האנם אוהבת דגים מלוחים וביקשה מאבא להביא לה כאלה במתנה. אמא אמרה לה שהנאתו מאכילתם אינה שלמה אלא אם כן מוסיפים להם בצל, וכך אכלה הגברת דגים מלוחים עם בצל."

     

    הוא סיפר זאת כאילו אירע מעין נס בעולם יחסי האנוש. לאמיתו של דבר הוא היה טוב מראה מכולנו. קומתו ממוצעת, גון עורו חיוור, תווי פניו מפוסלים בעדינות, זוג עיניו שחורות ויפות ושערו שחור ורך.

     

    *

     

    התוודענו מקרוב לחמאדה יוסרי אל־חלוואני ומשפחתו. הייתה זו מעין שושלת מלכים שחיה בארמון. הבּאשא היה בעל בית החרושת לחלווה הגדול בארץ. מפעלו ייצר חלווה דקה ואוורירית, ממולאת בפיסטוק חלבּי. בארמון הייתה ספרייה ענקית, הגם שהבּאשא עצמו לא מצא זמן לקריאה. איש כספים ועסקים היה, ולא אחת ראינו אותו במכונית הפורד שלו. הוא היה בעל גוף, שׂפמו מסולסל, גון עורו שחום, והגדוּלה שפעה מתוכו. ראינו גם את רעייתו, עַפיפַה האנם בַּדר אל־דין. היא הייתה נעימה למראה, אבל הדרת הכבוד שקרנה ממנה עלתה לאין ערוך על יופייה.

     

    "אבא עסוק תמיד. אמא תקיפה ואוהבת שמצייתים לה. אחותי למדה בסמינר לנזירות מֶרדֶה דיֶה, ואמא בחרה לה חתן עשיר. אחי תאופיק משביע את רצונה ביחסו הרציני ללימודים. ובנוגע אליי, היא לא מפסיקה לרגע לגנות אותי ולהתחשבן איתי. היא חוזרת ואומרת לי: 'אין כל ערך לכסף בלי חינוך ומעמד.'"

    אסמאעיל קדרי שאל אותו:

    "אם כך, למה אתה לא מתאמץ בלימודים?"

    "אני אוהב לדפדף בספרים שבספרייה של אבא ולהתבונן בתמונות."

    "אתה לא רוצה להיות כמו אביך?"

    "לא. הוא לוקח אותי ואת אחי לבית החרושת. אחי מתעניין בכול, ואני רק מפהק."

    סאדק ספוואן שאל אותו:

    "ומה תרצה להיות?"

    "אני לא יודע."

    קשריו עם משפחתו היו מתוחים, מלבד עם אחותו אפכּאר שאותה אהב ושעליה אמר בצער:

    "הנה היא כבר מתכננת להיפרד מאיתנו."

    אביו תבע ממנו לגלות עניין בעתידו בבית החרושת, אימו לא חדלה מלנזוף בו, ואחיו לעג לו על עצלותו. הוא התפלל תקופת־מה, אך עד מהרה החל להתחמק מההתחייבויות שתבעה ממנו התפילה.

     

     

    עטיפת הספר ()

    "רק אבא מקיים את תפילתו דרך קבע," אמר.

    "ואמא?" שאל סאדק.

    "לא מתפללת ולא צמה. ואשתו של ראפת בּאשא?"

    סאדק חייך והשיב לו:

    "כמו אמא שלך, למרות טוב ליבה האינסופי."

    בקיץ היה נעלם מאיתנו לחודש תמים, כאשר משפחתו נסעה לנופש בראס אל־בּר. מקור המשפחה בעיר דוֹמְיַאט, והנופש ברַאס אל־בּר היה מסורת ארוכת שנים של תושבי דומיאט. הוא סיפר לנו על הבקתה הפשוטה שלהם שם ועל גלי הים, ואסמאעיל קדרי שאל אותו:

    "גלי הים באמת גבוהים כמו הרים?"

    "אפילו יותר. וחשוב מכך, אפשר לראות את מפגש הנילוס עם הים."

     

    כך הצית חמאדה את דמיונם של נערים שלא יצאו את קהיר כל השנה. אפילו משפחת אל־ארמלאווי בילתה רק חופשה קצרה בכפר. חמאדה היה שחום עור, והתפתחותו הבטיחה שיהיה גבה קומה. ראשו הגדול שיווה לו אצילות וכבוד, תווי פניו היו נאים, ומבטו שלֵ ו ונינוח. בשלהי שנות בית הספר היסודי, בעודו בן תשע לערך, חלה בטיפוּס והושׂ ם בבידוד בחדר מיוחד בארמון. נהגנו לבקר שם, אך לא הורשינו להיכנס לחדרו. הוא נעלם למשך כחודש וכשחזר נראה כצל של עצמו.

    הוא סיפר ארוכות על מחלתו: כיצד נאסר עליו לאכול, הגם שממילא לא היה לו תיאבון, כיצד בתקופת ההחלמה הציק לו הרעב, אך נבצר ממנו לאכול לשובעה עד כי היה על סף עילפון, וכיצד גילתה לו מחלתו שהכול אוהבים אותו. הוא אמר בנימה פילוסופית:

    "מקור כל הצרה הזאת היה זבוב!"

    כבר בגיל צעיר זה דומה היה שהצבנו לעצמנו מטרות לעתיד הרחוק, להוציא חמאדה, שהיה כספר חתום, ולא ידענו מהי מטרתו.

    *

    טאהר עובּייד אל־ארמלאווי היה מהאהובים על כולנו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה. עורו היה שחום ותווי פניו עממיים, אך הוא שפע קסם שאין לעמוד בפניו.

    "אני עייף כי אני בן יחיד," נהג לומר.

    "אבל יש לך שתי אחיות, נכון?"

    "אני הבן היחיד. אבא נחוש בדעתו להפוך אותי לרופא המצרי הבכיר ביותר, ואמא מתעקשת שאלמד צרפתית כבר עכשיו."

     

    החווילה של ד"ר עובּ ייד אל־ארמלאווי בּ אשא הייתה מפוארת ביותר, גם אם גדולה פחות מהארמונות. הרופא הבּאשא היה מנהל המעבדות של משרד הבריאות, בעל דוקטורט מאוסטריה. לא אחת היה אפשר לראותו מטופף בהידור קפדני ובאלגנטיות אירופית, לאחר שהמְ שָׁ רת פתח לכבודו את דלת המכונית. הוא תמיד נראה בשיאו, אף אם עושרו נפל מזה של אל־חלוואני או אל־זיין. הריחוק ששרר בינינו בידל אותו מאיתנו. הוא מעולם לא קידם בברכה את התרועעותו של בנו עם בני אל־עבּאסייה המערבית, אבל טאהר הצהיר בפניו בגילוי לב שאין לו כל כוונה להתנתק מחבריו.

    אִנְסַ אף האנם אל־קולַלִי, אימו של חברנו, לא הייתה סתם בוגרת של הסמינר לנזירות מֶרדֶה דיֶה, כמו אימו של חמאדה.

     

    היא הייתה משכילה ובעלת מוח חריף, והרבתה לקרוא. בזכותה התעשרה ספרייתו המדעית של הבּ אשא ביצירות הגות וספרות.

    הבּ אשא ורעייתו הסכימו ביניהם להפוך את טאהר לאדם רם מעמד.

    "מהם נושאי הלימוד האהובים עליך?" שאלה פעם הגברת את בנה.

    הוא השיב בכנות אופיינית:

    "הפזמונים שאנחנו לומדים בעל־פה, למשל, עוֹף כנף, ברוך בואך כה נעים לראות את דמותך.״

     

    כבר בגילו הצעיר החל לאהוב שירה ולמד שירים בעל־פה. לעיתים מצא בתי שיר בכתבי עת בחווילת הוריו, ביקש מאימו לבאר לו אותם, ולאחר מכן שינן את השורות. הבּ אשא התמוגג מנחת ואמר לאשתו:

    "הילד מוכשר ונבון. הוא יהיה רופא נפלא."

     

    טאהר התוודע לדתו לראשונה בבית הספר אל־בּראמוני. בחווילה של משפחת אל־ארמלאווי לא היה זכר לדת, מטוב ועד רע. שום טקס מטקסי הדת לא נחוג שם. חודש רמדאן והחגים הגדולים היו מוֹ עדים דתיים רק בקרב המשרתים. על אף שיעור הדת בבית הספר, ובניגוד לאדיקותו של סאדק ספוואן, אפשר לומר שטאהר התחנך כאתיאיסט מוחלט ואף כעובד אלילים. שתי אחיותיו, תַחִייה והִיַאם, דמו לו במובן זה. הוא נהג לומר עליהן:

    "יש להן חברות שזורחות כמו ירח. הן מגיעות לבקר אותן ויושבות איתן בגינה. ממש כמו ירח...!"

     

    הוא נהג להסתנן אל מקום שִבתן מתוך תשוקה לא מובנת, וקיבל את פלירטוטיהן כפרחים. בתוך תוכו פרצה שמחה תמימה ובלתי מרוסנת, שביטאה את ריגושו ממגעיו הראשונים עם המין השני. באחת השנים הוזמנה המשפחה לבלות שבועיים באלכסנדריה אצל דודתו, אחות אימו. כך שמענו על אלכסנדריה, כשם ששמענו קודם לכן על ראס אל־בּר. הוא רחץ בחמאם השמור לנשים במלון סן סטפנו לצד אימו ושתי אחיותיו, והופתע למראה הגברוֹת בבגדי ים שדמו לכותנות לילה.

    "ממש כמו פרות, אולי אפילו שמנות יותר," אמר לנו בחיוך.

     

    אימו, אנסאף האנם אל־קוללי, ניחנה במבנה גוף בינוני. היא הייתה שונה לחלוטין מהטעם המקובל בדורנו, שראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד. נדמה היה לנו שטאהר נתון כל כולו לדברי השירה ששינן בעל־פה ושהיה מדקלם תחת עץ הדקל בשדהו של דוד אבּראהים. הוא גם נשבה בקסמיו של הקולנוע מאז אותו לילה, באחד החגים, שבו הלכנו לראות סרט בקולנוע בֶּלְווּ באזור אל־זאהר. האמת היא שכולנו הוקסמנו מהקולנוע, אבל הוא פשוט "השתגע" עליו. העובדה שהורשינו לצאת מגבולות אל־עבּ אסייה בימי חג ומועד בלבד רק הגבירה את תשוקתו. הקולנוע תפס מקום מרכזי בשיחותינו ושבה את דמיוננו כל כך, עד שכפרם של הבוקרים מהסרטים היה לנו למולדת שנייה. מראהו הסעיר את ליבנו ועורר נוסטלגיה.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "בית הקפה שלנו", נגיב מחפוז, תרגום: עידן בריר, ששון סומך, כנרת זמורה-דביר, 192 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים