היינו שני גרושים שחוגגים בלי טינה ומשקעים

הילה דניאל(צילום: סלפי)

"אני רוצה שאת ואבא תגורו ביחד", היא אמרה לי דומעת באחד מערבי השישי שבהם שהתה אצל אביה. אני רגילה שהילדה שלי בוכה מהסיבות הידועות - כשהיא עייפה, כשאני מבקשת ממנה לכבות את הסרטונים המוזרים שהיא מגיעה אליהם ביוטיוב או כשאני מסרבת לקנות לה את כל הקניון, אבל עכשיו, בשיחת וידאו, ראיתי אותה בוכה מרוב געגוע. דמעות ענקיות זלגו לה על הפנים ואני, שהתגעגעתי בעצמי, ניסיתי לשווא להרגיעה.

למחרת אבא שלה, שזיהה את העצבות שלה או שמא את שלי, הזמין אותי להצטרף אליהם לים. קפצתי על ההזמנה כמו על טרמפולינה בג'ימבורי, וכך מצאנו את עצמנו על החוף ביחד, אוכלים צ'יפס, כאילו שמעולם לא עבר בינינו צונאמי. זה היה כל כך נדיר עד שבהחלט אפשר לומר כי מדובר במעמד המשול לנחיתת האדם על הירח, ושאם זה קרה, גם השמים הם כבר לא הגבול.

עד לא מזמן רק לדבר האחד עם השנייה היה מסובך נורא, והכל היה נפיץ ופגיע. הייתי שוקלת מילים במידה מוגזמת שגרמה להודעות שלי להיראות כמו מייל מחולק לסעיפים שאני שולחת לקולגה. עד לאחרונה, גם הייתי בטוחה שגירושים הם כמו חור בסוודר שאי אפשר לתקן, שלעד ישרור בינינו מתח, ושכל דבר קטן שנצטרך לתאם יהיה כמו (סליחה על הקלישאה) להוביל פיל בחנות חרסינה.

האם זה ייראה ככה כל החיים? שאלתי את עצמי רבות, ובתוכי כבר לא האמנתי שאפשר אחרת, אבל כמו תמיד המציאות מוכיחה שהיא חזקה מכל דמיון. וכך את ראש השנה האחרון פתחתי בדרך הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי ובטח שלבת שלי, וישבנו יחד כולנו סביב אותו שולחן חג. כלומר, אנחנו המבוגרים ישבנו, שעה שהילדה התרוצצה מרוב התרגשות מסביבנו. זה לא היה נס וגם לא קסם, אלא הרבה עבודה עצמית. גירושים, מטבע הדברים, הם משבר שאי אפשר שלא לצמוח ממנו (כמו גם לרדת בזכותו במשקל). ואם כבר ליקקתם את הפצעים, ואם כל אחד מכם המשיך הלאה ובעיקר הבין את השיעור, אפשר לעבור לשלב הבא, להתפשט מהכעס, לסלוח, ופשוט להיות שני הורים ביחד.

כמובן שנחוצה כאן גם מנה גדושה של גמישות. ללמוד להסתכל על העולם גם דרך המשקפיים של האחר, בלי להתקטנן על זמני שהות – משל מדובר במשפט שלמה, ובלי לעמוד עם חרב על כל תשלום שלא מגיע בזמן. אם רציתם למנוע מהילדים להיות בלב הסערה כשהחלטתם להתגרש, חבל להמשיך לשים אותם באמצע אחרי שכבר נפרדתם (שתיקה אגב היא הרעש הכי צורם שהאוזניים הקטנות שלהם קולטות).

אפשר גם אחרת

בדרך לאותה ארוחת חג זלגו לי דמעות של התרגשות. נזכרתי בכל אותם ערבי חג שבהם התבוססתי בעצבותי, ובכל הפעמים שבהן שכבתי במיטה בלי חשק לצאת ממנה, כי ידעתי שברגע שאגיע לארוחה יהיה כבר מי שישאל – "איפה הילדה? עם אבא שלה?", ושוב ארגיש שונה, כמו כל הורה גרוש שמנותק מילדיו בחג. גם אם אנחנו מוקפים משפחה וחברים, בפנים זה מרגיש לבד.

התרגשתי כי הילדה שלנו כבר לא צפתה מהצד בילדים אחרים שההורים שלהם נמצאים ביחד, שעה שהיא רק עם אחד מאיתנו. ביום-יום אנחנו מעבירים אותה בינינו כמו כדור פינג-פונג, עם תיק בית ספר על הגב, בגדים, חפצים וגעגועים. הפעם היא יכלה להוריד את התיק, ולהפסיק לסחוב עמה געגוע. תחושת ניצחון אפפה אותי. הראינו לה שאפשר גם אחרת, שבשעה טובה אחרי שנים של שתיקה וכעס, הצלחנו לחגוג ביחד, בלי טינה ובלי משקעים.

ואולי עוד נריב ונתווכח, או סתם לא נסכים, אבל אני כבר לא מפחדת מחיכוכים. ברבות השנים למדתי שלא כל אי-הסכמה היא ויכוח ולא כל ויכוח הוא ריב, ולא כל ריב מוכרח להסתיים בפיצוץ, בטריקת דלתות ובגירושים. והיות שכבר ובכן, התגרשנו, אין צורך להתגרש האחד מהשניה שוב ושוב, אפשר פשוט להסכים שלא להסכים, ואולי רחמנא ליצלן אפילו לקבל את הדעה של הצד השני. או אם לומר את המובן מאליו, כשיש ילדים, אתם נשואים פחות או יותר לנצח. משפחה לא בוחרים, אבל בהחלט אפשר לבחור להישאר משפחה גם אחרי שהכל נגמר. אין לי ספק שזה מעט הטוב שעוד אפשר להעניק לבת שלנו, את ההרגשה שלפעמים היא ילדה רגילה, עם שני הורים שנכנסים לפריים של אותה התמונה.