היא חברה גרועה שאני מתקשה לשחרר. למה?

ליבי רוזנטל. נשארת מרוקנת אחרי השיחות עם חברתה(צילום: אוסף משפחתי)

השעה מאוחרת והרחובות ריקים, כשהטלפון שלי מצלצל במכונית. על הצג מופיעה גימל ואני לא עונה לה. "נו, תחזרי אליה", הוא אומר לי. "לא בא לי", אני משיבה וממשיכה לבהות החוצה מהחלון. "את לא יכולה פשוט לנהל איתה שיחה אפורה?", הוא מתעקש, מתקשה לקבל את ההחלטה שלי לסנן חברה ועוד חברת ילדות. "לא, אני לא כזאת. אני לא כמוך".

ע׳ ואני שונים מאוד בדרך שבה אנו מנהלים מערכות יחסים עם אנשים אחרים. בשבילי חברות זה "אול-אין" - או שאני מכניסה אנשים ללב ולנשמה או שלא יבלבלו לי את המוח. אני לא אוהבת מינגלינג, דיונים פוליטיים התחילו לשעמם אותי כבר בגיל ההתבגרות, ואם אני לא יכולה לשים על השולחן את החולשות המבישות ביותר שלי ולהרגיש מוגנת, או לחילופין לפשפש בחמלה בקרביים המדממים של חברתי, אני מאבדת עניין.

בצד השני של המתרס ניצב ע׳, בעלי, שטבע את מונח "היחסים האפורים" והוא אלוף בלנהל אותם. מדובר ביחסים שהשיחות בהם נסובות על כלום, החשיפה הנפשית שואפת לאפס, המחויבות בשעת צרה תלויה על בלימה, אך כמו עם מניפי דגל הדיו באום-רשרש, גם כאן הצדדים שואבים תחושת בטחון ואפילו גאווה מהאמונה שלא משנה מה, הם כאן בשביל להישאר. אז אני מסכימה שהחיים הם לא שחור ולבן ונכון לשלוף את המודל האפור במצבי אין ברירה, למשל ביחסים עם קרובי משפחה שלא בחרת, אבל בעיניי אסור שהמודל הזה יהפוך להיות ברירת מחדל, כי בכל מה שקשור ליחסים חבריים, זה בדיוק המקום לדבר אמת ולנהל קשרים של קירבה.

אתם מבינים? גם ככה אנחנו חיים בתוך שדה תרבותי שכופה עלינו אינסוף מסיכות כדי להשתייך, אז לפחות בפלח החברתי אני רוצה לממש שני עקרונות שחשובים לי - האחד הוא החופש לבחור אנשים שאני מרגישה טוב בקרבתם ויכולה להרגיש מספיק בטוחה איתם כדי להתקלף מהפסאדה, והשני הוא להיות בתנועה, כלומר להמשיך להכניס לחיי אנשים חדשים שמתכתבים עם האדם שאני היום, כי אני כבר לא בגן רבקה והתפתחות היא דבר חשוב.

אבל מסתבר שגם כאן מרחבי החופש שלי הם הרבה יותר מוגבלים ממה שהייתי רוצה לחשוב. קודם כל, כי כדי להיות בתנועה בשדה החברתי, להכיר אנשים חדשים ולהכניס אותם פנימה למרחב האישי נדרש להשקיע מאמץ, ולמי יש כוח לזה? אבל הסעיף העיקרי שבו אני נופלת קשור דווקא לאומץ, כי תנועה אומרת לשחרר יחסים שלא עובדים יותר. אבל יחסים שיש להם היסטוריה ארוכת שנים, גם אם מדובר ביחסים מחלישים, קשה לשחרר, גם בגלל שהם קשורים איכשהו להגדרת הזהות שלנו, אך בעיקר בגלל הפחד להישאר לבד.

לאבד אצבע בספירה

בתור מי שנוהגת עוד מכיתה א' למנות בראש את מספר החברות שלה על כף יד אחת ועוד קצת, לאבד אצבע בספירה בלי אצבע חדשה באופק זה מפחיד כמעט כמו להתגרש בלי שיש לך אלטרנטיבה אחרת שמחכה לך. "כשהייתן צעירות היא הייתה שם בשבילך מתישהו?", הוא שואל אותי כשאנחנו מגיעים הביתה. "כן, יש לי הרבה זיכרונות טובים מהילדות", אני אומרת לו, "אבל זה לא משנה את העובדה שהיא הפכה להיות חברת סקשן". "חברת... מה?", הוא שואל אותי בפה מלא קצף של משחה. "סקשן, סקשן, כמו שיש לרופא שיניים ששואב לך את הרוק".

כן, עברו כבר מספיק שנים כדי שאפנים את העובדה שכל שיחה עם גימל משאירה אותי מרוקנת ופחות אוהבת את עצמי, ושלוקחים לי כמה ימים כדי להתאושש מהשנאה העצמית שאופפת אותי בעקבותיה. היא ניחנה ביכולת סמויה, או אולי זו רק החולשה שלי מולה, לגרום לי לעשות או להגיד דברים שממש לא התכוונתי, וכשהם קורים היא עומדת מנגד בלי להושיט לי חבל הצלה.

תוסיפו לזה את העובדה שהיא משאירה הכל מעורפל ולא מחייב כך שאי אפשר לקבוע שום דבר, וזה מותיר אותי עם השאלה הפשוטה אך המתבקשת, "למה אני עושה זאת לעצמי?". הבעיה היא שבכל פעם שנדמה לי שזו השיחה האחרונה, גימל ממשיכה להתקשר. היא לא מוותרת עלינו, כי בזמן שהשיחות הללו עושות לי רע, היא יוצאת מהן מלאה.

אני נכנסת למטבח החשוך לחבר את הנייד למטען ומבחינה בוואטסאפ חדש ממנה. "אני ממש-ממש צריכה אותך. תוכלי לדבר בבוקר?", היא שואלת ואנחנו קובעות לשוחח. "מה קורה? התגעגעתי נורא", היא מתקשרת אליי למחרת בדיוק בשעה שבה קבענו, ואני מרגישה מבולבלת אבל גם מוחמאת כי בכל זאת נעים להרגיש שאתה חסר למישהו.

אנחנו מתחילות לדבר והיא מספרת לי על העבודה שהיא רוצה לעזוב ועל הילדים שהיא לא רואה מספיק ועל השינוי שהיא רוצה לעשות בחיים. ואז, בדיוק כשאני מתחילה לשחרר את מחסומי החשדנות ומתחילה לספר גם משהו אישי עליי, היא אומרת, "אוי, בדיוק סוגרים כאן את החנות, אז אני נכנסת ומתקשרת אלייך עוד כמה דקות". גימל כמובן לא מתקשרת בחודש הקרוב. שתינו גם יודעות שהיא לא תתקשר. זה החוזה כבר כל כך הרבה שנים.