בחזרה לסבתא רוסיה | ביקורת ספרים
"ארץ איומה", רומן על מהגר שנאלץ לחזור מארה"ב למוסקבה בשביל לטפל בבבושקה, מצליח לחמוק מכל קלישאות הז'אנר. אבל מפספס קצת את המדינה שבה הוא מתרחש
יום אחד ב־2008, רגע לפני פרוץ המשבר הכלכלי הגדול ושני רגעים לפני ברק אובמה, מרצה אחד קצת כושל לרוסית, אנדריי קפלן, נאלץ לעזוב את ארה"ב ולנסוע למוסקבה לראשונה מאז עזב אותה כילד. בסדר, "נאלץ", לפחות ביחס אליו, היא אולי מילה קצת גדולה — מי שבאמת נאלץ לעזוב מדינה הוא דווקא אחיו הגדול, דימה, איש עסקים ממולח מדי שהסתבך בצרות במולדת ובאמת נאלץ להתחפף משם לאירופה. "נאלץ" מהסוג שבריונים רוסים גדולים, עם מדים או בלי, עם אלות או חמור מכך, עלולים לבוא ולאכוף בכל רגע. יש רק פלונטר אחד: באבא (סבתא) סבה הקשישה, שנותרה מאחור עוד כשמשפחת קפלן עברה לארה"ב בזמן שברית המועצות קרסה לה.
באבא סבה מרירה, בודדה, נודניקית, ודי חריפה בימים שהיא לא דמנטית בהם — בקיצור, מישהו צריך לטפל בה, וזה אנדריי. למרבה המזל, החברה שלו בדיוק זרקה אותו (אם היא בכלל אי פעם הייתה החברה שלו), הקריירה שלו לא הולכת לשום מקום, הקולגות די בזים לו. בקיצור, בן אדם שאין לו מה להפסיד, יכול לארוז את הדברים שלו ולהתחפף למולדתו המוזרה, שכבר מזמן יצאה מאחורי מסך הברזל אבל גם לא באמת. זוהי נקודת המוצא של "ארץ איומה".
"ארץ איומה" הוא הרומן השני של הסופר והעורך קית גסן (הוא גם אחיה הצעיר של מאשה גסן, עיתונאית ופעילה חברתית שלעברית תורגמו כמה ספרים שלה, בהם הביוגרפיה הפוליטית "פוטין — האיש ללא פנים"). במבט ראשון הוא עלול להיראות בסך הכל כווריאציה סלאבית על שבלונה ספרותית מוכרת: איש רוח, אקדמאי, סופר (או כל אלה יחדיו) עוזב במפתיע את העולם הבוהמייני הצר שאליו הוא רגיל, מגיע למדינה קשוחה מדי וגדולה על מידותיו, אוכל הרבה כאפות, ואולי, אם הסופר היה במצב רוח טוב, אפילו יוצא מכל העניין עם כמה לקחים לחיים.
מצעד הקלישאות של הז'אנר הוא ארוך מנשוא וכרוך בדרך כלל בהמון קובלנות עצמיות של המספר על הגבריות הפגומה שלו, בעודו מסתבך בצורה קומית עם משימות פיזיות פשוטות, מאוים על ידי גברים גדולים, חזקים ופשוטים ממנו (גברים אמיתיים, מה שנקרא), לא מוערך על ידי נשים יפות (הן שייכות לגברים מהסעיף הקודם, כמובן) ובעיקר נדחק לשוליים, שמהם הוא מתצפת על הנעשה. הוא הסופר. שם מקומו.
הבעיה עם הסיפור הזה היא שכבר שמענו אותו קודם, והרבה פעמים. חצי מהספרות העברית התחילה בדיוק מגיבורים כאלה, כל מיני יהודים גלותיים כאלה שמגמגמים ולא מצליחים לבנות את ארץ ישראל כמו שצריך, ואחריהם באו שלל חיילים חרדתיים, סטודנטים אבודים וכל הפוסט־טראומטיים למיניהם. אנחנו אוהבים סיפורים כאלה, וזה לא שהמצאנו אותם. איכשהו, נראה שכל הסופרים שלא התקבלו להיות איזה המינגוויי או בוקובסקי שכזה, רצים להקדיש כותרים לספר על כיצד הם לא התקבלו להיות המינגוויי או בוקובסקי. פיליפ רות' (בערך חצי מהספרים שלו), ג'ונתן ספרן פויר ("הכל מואר"), ג'ונתן פרנזן (צ'יפ ב"תיקונים"), מישל וולבק ("פלטפורמה") ורבים אחרים הם בדיוק זה. שיר הלל לנעבעכיות שמוגש כמעט כתירוץ לכך שהם עוסקים במלאכה כל כך לא גברית כמו לשבת בבית מול מחשב ולכתוב רומן עד הזריחה.
אבל "ארץ איומה" המעולה — באמת מעולה — מפתיע קודם כל ביחס שלו לקלישאות האלה. בכל רגע שנראה כאילו הוא עומד להתרסק היישר לתוך אחת, הוא או חומק ממנה או רץ עליה בלי להירטב כמו נגר נצרתי על פני המים.
ראשית, אנדריי הוא לא בדיוק איזה עילוי אינטלקטואלי. הוא מרצה מן החוץ, שלא לומר מרצה מן השוליים של החוץ, לא יוצלח שקובל תדיר על האכזריות ועל התחרותיות של העולם האקדמי בארה"ב, אבל בין השורות הממורמרות שלו מתבהרת התמונה שהוא פשוט לא היה מספיק טוב בשביל לעשות את הקריירה שעליה בנה. הוא עסוק מאוד בהשוואות עם הקולגות שלו ובשינון בלתי פוסק של עוולות, גדולות כקטנות, שעשו לו או שנדמה לו שעשו לו — לכל הפחות עסוק בהן הרבה יותר מאשר בקריאה או במחקר. הדבר הכי קרוב שיש לו לתשוקה בחיים הוא דווקא עיסוק פיזי לגמרי ורוסי למדי — הוא אוהב הוקי, והחיפוש הקומי שלו אחר משחקי הוקי חובבניים ברחבי מוסקבה ממלא חלק לא קטן מהחלק הראשון של הספר.
כשהוא לא מחפש משחק הוקי או מתלונן על העבודה, אנדריי בעיקר מתקטנן. החדשות הטובות הן שאנחנו עוסקים ברומן, כך שכאן התקטננות היא פשוט ירידה נהדרת לפרטים. גסן מטפל באותה יד, שמצליחה להיות בו זמנית בוטחת (כשהוא גסן) ונוירוטית (כשהוא אנדריי), גם בפירוט דקדקני על אמצעי התקשורת היחידים במדינה שמתנגדים למשטרו של פוטין, גם בחלוקת החדרים בדירה של הסבתא, גם בהפרשים במחירי הקפה בבתי הקפה השונים בעיר, גם בבעיות שלו עם הווייפיי המוסקבאי, וגם בתקרית אחת במועדון לילה שבה מישהו מוריד לו לפנים קת של אקדח.
באופן מפתיע ומוזר, זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את "ארץ איומה" הגעתי גם אני למוסקבה, עיר הולדתי, לראשונה זה 28 שנים. ממש כמו אנדריי. לא גיליתי שם ארץ איומה בכלל, גם אם כל בעיותיה ידועות היטב. יכול להיות שזה ההפרש בין 2008 ל־2019. יכול להיות שאני שהיתי ברובעים טובים יותר שלה מאשר קפלן/גסן. יכול להיות ש"ארץ איומה" זו כותרת טובה יותר מאשר "ארץ מורכבת, יפה, מרגשת, ממוסחרת וקצת פרועה בקצוות, אבל בסך הכל מפתיעה לטובה בנכונותה להסביר פנים לתייר, בעיקר אם התייר דובר רוסית". בכל מקרה, אף אחד לא הוריד לי קת של אקדח מחוץ לאף מועדון. מצד שני, גם לא הלכתי למועדונים.
מוסקבה של גסן קשוחה יותר ממוסקבה האמיתית — או לפחות, לא ממש עוצרת ליהנות מהחלקים היותר יפים שלה. זה לא פוגם ברומן, אבל זה היה יכול להוסיף עוד רובד של מורכבות (גם אם יחסו של אנדריי אליה הולך ומתחמם בסופו של דבר). ועדיין, זיהיתי בקלות גם הרבה מהדברים שריתקו והבעיתו את גסן. את השיכונים מימי סטאלין — בתי־רכבת רבי קומות שנמתחים לאורך רחוב שלם, את המכוניות הסובייטיות המעטות שנלחמות על חייהן בין הרכבים המיובאים, את האיכות המחפירה של הקפה, את הניסיון הכמעט חמוד בפשטותו של הרוסים לעשות קפיטליזם "כמו של האמריקאים", שמתבטא אצלם בעיקר בנכונות לתקוע הרבה מאוד שלטי חוצות ענקיים בכל מקום אפשרי, בלי שום מחשבה על האתרים ההיסטוריים שאותם הם מסתירים בחדווה (לפעמים אפילו בשלטי חוצות העוסקים באותם אתרים היסטוריים ממש).
חשוב לציין כי לאורך החצי הראשון שלו, ל"ארץ איומה" אין יותר מדי עלילה, וזה דווקא לזכותו. הוא מרגיש יותר כמו שורה של אבחנות קצרות ומדויקות, הרפתקאות רוסיות קטנות שכאלה: הדינמיקות בין שחקני ההוקי החובבנים, בחורה מוזרה שאנדריי פוגש בבר, הבוהמה המאכזבת שאנדריי מנסה לחבור אליה כדי לפצות על הבוהמיינים שהותיר מאחוריו.
בין כל אלה מופיעות אפיזודות מוצלחות במיוחד והן כל אלה הקשורות לניסיונותיו הדי כושלים לטפל בסבתו, שדעתה הולכת ומשתבשת קלות. אלה הם קטעי חובה לכל מי שאי פעם בילה עם סבתא רוסייה במשך שעה שהרגישה כמו חמש שעות. הוא עובר בצורה משכנעת מאוד מלנסות להיות נכד טוב ללא לנסות להיות נכד טוב בכלל, ומנעד רגשות האשמה הרוסיים־מאוד שנלווים לכך מתואר ברמה הכי גבוהה שיש.
אבל המחצית השנייה שלו היא כבר אחרת. בלי להיכנס לפרטי עלילה מפתיעים יותר ופחות, פתאום "ארץ איומה" בוחר לעצמו תכלית, וגם אנדריי מוצא לעצמו מטרה שהוא מעוניין להתייצב מאחוריה — מה שברור לחלוטין מראש שייגמר רק ברע עבורו ועבור הסובבים אותו. בסך הכל מדובר בחלק היותר צפוי והיותר חלש של הספר — גם אם יכול להיות שאם גסן היה בוחר שלא ללכת בעקבותיו אלא להמשיך בסצנות קטנות ותלושות זו מזו, שנעות איפשהו על הציר בין קפקא ללארי דייוויד, לאורך 370 עמודים, זו הייתה חוויה מתסכלת באופן אחר לגמרי.
ועדיין, "ארץ איומה" הוא ממש קריאת חובה, במיוחד לכל מי שבא מרוסיה, ביקר בה, רוצה לבקר בה או סתם חושב על רוסיה לעתים תכופות. יש מעט דברים שחוקים יותר מאאוטסיידר ספרותי. אבל זה שקית גסן הצליח לבנות אחד שהוא אולי לא בדיוק חדשני, אבל לגמרי מרגיש רענן כמו שלוק בורשט קר או לכל הפחות אמיתי, כן, מתסכל ומקסים בדרכו — זה כבר הישג לא קטן בכלל.
לפנייה לכתב/ת 
