שתף קטע נבחר

אין לנו על מי לסמוך, אלא

כשארה"ב נסוגה מסוריה, וטראמפ מאותת שאין לו עניין לעמוד נחרץ מול איראן, יש לישראל סיבה להיות מודאגת. הלקח ממלחמת ששת הימים


נשיא ארה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ (צילום: AFP)

חיסולו של מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדדי יקנה בוודאי נקודות רבות לדונלד טראמפ – בעיקר בדעת הקהל האמריקנית – אך אין בו כדי לשנות את הלקחים שעל ישראל להפיק מההתפתחויות והצעדים האחרונים שנקט נשיא ארה"ב במזרח התיכון.

 

 

כאשר היועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ון בולטון, ידיד ישראל, פוטר מתפקידו לפני כחודש וחצי בציוץ, חשתי אי נוחות. כעבור כשבוע, כאשר תקפה איראן את מתקני הנפט בסעודיה, תוך אמירה של נשיא איראן רוחאני שזהו מסר אזהרה, וטראמפ הגיב כי "נראה שאיראן אחראית לתקיפה בסעודיה, אבל אני לא רוצה מלחמה" - הרגשתי מוטרדת ממש.

 

וכאשר לפני כשבועיים שוחח טראמפ בטלפון עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ולאחר מכן בישר לעולם בציוץ שהחליט להוציא את חיילי ארה"ב מצפון סוריה – ובכך למעשה לנטוש את הכורדים שנלחמו במשך שנים בדאעש וראו באמריקה בת-ברית – התחלתי לזוע בכיסאי בדאגה של ממש.

 

תחשבי חיובי, אמרתי לעצמי. אבל למרות זאת, לא הצלחתי בשום אופן לגרש ממוחי את הקריקטורה המפורסמת של "דוש" (קריאל גרדוש) מתוך הספר "סליחה שניצחנו" שיצר עם אפרים קישון. הספר נכתב ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, שבה הותקפה מדינת ישראל הקטנה בשלוש חזיתות בו-זמנית, תוך סיוע של מדינות ערביות נוספות. בקריקטורה, תחת הכותרת "מה נשמע", רואים את "שרוליק" הקטן – ההאנשה של דוש למדינת ישראל – עם כובע הטמבל שהיה לסימן המסחרי שלו, עומד בתוך בקבוק גדול ושקוף. הסיטואציה ששימשה מניע לקריקטורה היא סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר במאי 1967, בניגוד להסכמים, ולמעשה השמתה של ישראל תחת מצור. שרוליק נראה במצוקה: הוא מתחנן לעזרה, ועושה אוזנו כאפרכסת כדי לשמוע מה קורה בחוץ.

 

ומה קורה מחוץ לבקבוק? מימין, במזרח, ראש ממשלת ברה"מ אלכסיי קוסיגין מותח את חזהו וזוקף את בהונו בשביעות רצון. משמאל, במערב, נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון נבוך וחלש, עומד בחיבוק ידיים ולא יודע כיצד לנהוג. פרט אליהם, ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון מביט אל עבר שרוליק באדישות תוך שהוא מעלה עשן במקטרתו, נשיא צרפת שארל דה-גול עומד עם גבו לישראל – רמז לאמברגו הצרפתי על משלוחי נשק ומטוסים לישראל – ומזכיר האו"ם או תאנט רועד מפחד. רק הולנד הקטנה, שבאמת רצתה לעזור, פושטת את ידיה הריקות, מתוסכלת – הרי לבדה לא תוכל לעשות מאומה.

 

הסוף ידוע: ישראל ניצחה במלחמה ההיא בעצמה, בשישה ימים, וסמכה על עצמה ולא על כל אותם "ידידים טובים". ומדוע נזכרתי בכל זה עכשיו? משום שאז ישראל הייתה "שרוליק" הקטן, מבודדת בעולם, חסרת כוח וחסרת יכולת. היום ישראל היא מעצמה עולמית מבחינה ביטחונית וכלכלית, ובעלת יחסי חוץ מצוינים עם המעצמות – שאותם היטיב לטוות נתניהו בכישרון רב. אין מקום להשוות למצב ב-1967.

 

טוב עושה נתניהו כשהוא מצליח לתחזק מערכת יחסים קרובה וחמה עם נשיא ארה"ב. ותודה לך, הנשיא טראמפ, על העברת השגרירות לירושלים – אירוע שלו ייחלנו 71 שנים ומי-יודע-כמה נשיאים – ועל ההכרה ברמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. גם הקשרים של נתניהו עם פוטין חשובים ובעלי ערך רב. אבל חייבים תמיד לזכור שברגעי הכרעה, אם יגיעו חלילה, אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. ואידך זיל גמור.

 

  • לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
באדיבות ערוץ הכנסת
לימור לבנת
באדיבות ערוץ הכנסת
מומלצים