סימונה מורי: "אותי רצחו שנים ובסוף אני הרוצחת"

את הפעם הראשונה בחייה שהיא חופשייה ממש. מטיילת בסמטאות כרם התימנים, לוקחת את הנכדים לים, מתמוגגת מניחוחות השוק. איש לא אומר לה מה ללבוש ואם להתאפר. איש לא מגביל את צעדיה או מאיים. לא משחק עליה קליעה למטרה בסכינים לנגד עיני ילדיה, לא מכה אותה מכות רצח. כי מגיל 15 סימונה מורי הייתה במאסר עולם, שבויה של בן זוג מתעלל וגזר דין מוות מרחף מעל ראשה בכל רגע נתון. "היו מצבים איתו שראיתי את המוות מול העיניים, אבל להגיד לך שפחדתי למות? כנראה שמשהו מת לך שם בפנים ואת כבר לא מפחדת". רק פעמיים פחדה. "פעם אחת, כשהלכתי לבקש עזרה בנעמ"ת והעורכת דין אמרה לי, 'קודם כל תיכנסי לעשות צוואה'. ככה. 'תעשי צוואה ותחשבי מה יקרה עם הילדים'. אמרתי לעצמי, 'יו, אני מועמדת למוות'. אולי היא עשתה את זה כדי לזעזע אותי".

הפעם השנייה הייתה כשבן זוגה, שלום רחבי, שאת שמו לא תוציא מהפה לכל אורך הראיון ורק תקרא לו "הוא", הדגים עם סכין בעלת להב כפול איך ישחית את פניה. "זו הייתה סכין שנפתחת משני הצדדים, להב מפה, להב משם. הוא פתח אותה כדי להראות לי מה הוא יעשה לי. העביר אותה על היד שלו, למעלה למטה, למעלה למטה, העביר על השיער של עצמו, להראות לי כמה זה חד. ואז הוא פתח את החגורה של המכנסיים, תפס לי את השיער כדי להוריד לי את הראש, ואז לעשות לי את מה שתיכנן. אבל בשנייה שהוא פתח את הרוכסן, הוא נרדם. לשם שינוי הכדורים שהוא לקח היו לטובתי. תפסתי את הרגליים וברחתי מהמכונית. אני בטוחה שהוא נשאר באוטו ובכלל לא זכר שהייתי שם. הוא גם לא חיפש אותי אחר כך".

סימונה מורי עם שחרורה מהכלא (צילום: משי בן עמי)

והתלוננת?

"רצתי באמצע הלילה לבחור שהיה גר כאן, קצין במשטרה שהכיר את הסיפור, 'תעזור לי, תעזור לי'. סיפרתי לו מה קרה. הוא שאל אם יש לי לאן ללכת, מקום שהוא (שלום - נ"ב) לא מכיר. 'תיקחי את הילדה ותיסעי. תני לי לטפל בו, וכשאני אומר לך, תחזרי'. הוא דיבר איתו. אמר לו, 'זאת פעם אחרונה שאני מדבר אליך לא כשוטר. בפעם הבאה יהיה רע ומר'. הוא עשה את עצמו כאילו הוא מכבד אותו והקצין אמר לי, ‘תחזרי, הוא הבטיח שהוא לא יפגע בך'. אבל זה לא עזר. לימים הקצין הזה הגיע לבית משפט להעיד. זה לא עניין אף אחד".

והיא יודעת שלא מנחשים עליה. "אני נראית חזקה. מי שרואה אותי שואל: זאת הייתה אישה מוכה? אם היא נותנת לו בוקס, היא הורגת אותו. אבל אני לא זוכרת אפילו שצעקתי. וקיבלתי מכות מטורפות. פעם אחת לא יצאתי מהבית שלושה חודשים כי אם הייתי יוצאת הוא היה נכנס לכלא. לא ראו פרצוף בכלל. בת אל הייתה תינוקת. הרמתי אותה כדי להניק אותה והיא ממש קפצה לאחור מבהלה. היה ראש ענקי, לא היו עיניים, רק אף מחובר לפה. אבל את הריח היא מכירה, אז היא ינקה. אני זוכרת אותה עוצמת עיניים ומדי פעם פוקחת אותן ומסתכלת עליי במבט שלעולם לא אשכח".

לפני חודש השתחררה מנווה תרצה אחרי 22 שנות מאסר. היא הורשעה ברצח בן זוגה המתעלל, למרות שלא הייתה זו שאחזה בסכין, ונידונה ל-28 שנים, אך זכתה לקיצור שליש בזכות מאבק חברתי עיקש. עכשיו היא אסירה ברישיון. אישה שעברה גיהינום והופקרה על ידי כל הרשויות, למרות התלונות הנואשות למשטרה, התחנונים לעזרת הרווחה — ואז שילמה מחיר עצום, עם ילדיה, על המעשה היחיד שמנע ממנה להפוך לעוד כותרת בעיתון על אישה שנרצחה על ידי בן זוגה. "איזה אישה? הייתי ילדה כשהכרתי אותו", היא אומרת. "מה ילדה יכולה לעשות מול גבר מטורף, 1.90 מטר גובה, מסומם? ידעתי שאם אחזיר לו אקבל שבעתיים. בלי קשר לזה שלפעמים את מאמינה שמגיע לך, שאת באמת חרא של בן אדם, לא ראויה".

את שלום רחבי פגשה ממש ברחוב שבו אנחנו נפגשות. סמוך לבית שבו נולדה וגדלה ושאליו שבה עכשיו. הוא היה אז בן 30. "הייתי ילדה מאוד שקטה, יושבת בפינה ומקשיבה. כל השנים בכלא, בטיפול, ניסיתי להבין למה נמשכתי לבן אדם כזה אלים. כולם ידעו שהוא אלים וגם יידעו אותי ולא היה לי אכפת. יום אחד ראיתי פה מישהו שלא ראיתי מעולם ואמרו שהוא יליד השכונה. ראיתי בחור כוחני - במראה, בהליכה - זקוף כזה שלא עושה חשבון לאף אחד. נראה טוב, חבל על הזמן. מאוד נמשכתי אליו. בטיפול הבנתי שזה היה כנראה כדי לזכות בתשומת לב של ההורים. אם התחלתי קשר בגיל כזה ועזבתי את הלימודים בלי שאף אחד יבחין, תביני כמה לא הייתה לי תשומת לב".

פער הגילים לא הרתיע את סימונה בת ה-15. "זה לא היה ניכר עליו וגם אני נראיתי די בוגרת ונמשכתי לחברה בוגרת יותר. כשהכרתי אותו הוא היה בתקופת גמילה. אני לא ידעתי מה זה סמים, מה זה הפסקות. אני אספר על ההתאהבות בלבד, על הדברים האחרים אני לא רוצה לספר". 

רגע, למה?

"אני לא גאה במה שקרה ואני גם לא סולחת לעצמי עד היום. הוא אבא של הילדים שלי, סבא של הנכדים שלי ומאוד אהבתי אותו. מאוד. ביום כיפור האחרון אמרתי לבת אל (בתה - נ"ב) שהוא היחידי שהצליח בכל פעם, ולא משנה באיזה שלב בחיים, לגרום ללב שלי לדפוק. לפעמים מפחד, אבל הרבה מהתרגשות. אני לא חושבת שזה מוסרי לדבר על בן אדם שכבר לא בחיים, שלא מת מוות טבעי. לדבר על הדברים הלא-טובים שלו. כי בגדול הרי כולנו יודעים מה קרה. וזה לא סיפורים: היו תלונות במשטרה מ-92'. זה לא שאני מספרת סיפור, הוא עשה לי אז מגיע לו, לא".

בכל זאת היא מספרת. לטראומה יש דחף משלה.

האלימות הפיזית לא הייתה שם בתחילת הקשר. גם לאלימות הקשה לקח קצת זמן להגיע. "הסטירה הראשונה הייתה בערך בגיל 17, אבל לא החשבתי את זה לאלימות אלא לאהבה מטורפת. פשוט איחרתי לפגישה, את מבינה? מעוצמת הסטירה הייתה לי מתחת לעין סוג של שריטה, ונורא דאגתי איך אסביר את זה לאבא שלי. זה היה די בולט. הלכתי למספרה שבה עבדתי, וכשהבוס שאל אותי מה זה, אמרתי לו, 'אחר כך אספר לך, אבל אם אבא שלי ישאל, עמדתי מאחוריך ללמוד איך אתה מספר, הסתובבת עם המספריים ופגעת בי לא בכוונה’".

והוא פשוט קיבל את זה?

"הוא ידע. כל הזמן אמר לי, 'אל תלכי עם שלום'. אבל הרגשתי שאני חייבת לו (לשלום - נ"ב) את הירח. הוא גם ביקש ממני כסף ונתתי לו. הבוס שלי היה אומר לי, 'את מטורפת, זאת כל המשכורת שלך'. אמרתי לו, 'הוא יחזיר לי'. המכות הממש רציניות התחילו אחרי שאבא שלי נפטר. מוות פתאומי, מהתקף לב. אני השתחררתי מהצבא ובמקום להיות איתה, הלכתי לגור איתו. שם התחילו המכות.

"המכות הכי מטורפות, אלה שהביאו אותי מאוד קרוב למוות, היו כשהוא עירבב סמים עם כדורים. היפנודורם. בבית סוהר למדתי שמי שלוקח אותם לא זוכר כלום. כדור מטורף. הייתי רואה ברחוב אנשים כאלה, הם נראים מתים. הם יהרגו בן אדם ולא יזכרו כלום. הרבה פעמים בבוקר הוא היה רואה אותי ומבין מה הוא עשה".

ומצטער?

"מצטער? ראיתי בכלא הצגה על אישה מוכה שקיבלה זר פרחים אחר כך. אני לא ראיתי אפילו פרח בודד. אנשים שמכורים לסמים, למחרת, בלי הסמים, הם בקושי מדברים. הוא בכל אופן היה ללא מילים. לא היה בינינו שום שיח".

כשאני שואלת על ההריונות והלידות, העיניים שלה מתמלאות דמעות. "אני תמיד מספרת את זה בהומור, גם לבת שלי ולחברות. אני יודעת לספר את זה ככה שגם את תצחקי. כל מי שסיפרתי לו צחק. אבל זה לא מצחיק. כי הייתי לבד. הלידה של בת אל זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי, וזה היה כל כך עצוב. הייתי כאן, בבית. אפילו לא ידעתי באיזה חודש אני, לא עשיתי שום בדיקת מעקב. עליתי לאמא שלי להתקלח. אמרתי לה שאני מרגישה אי-נעימות, מין רטיבות. היא ישר הבינה: אוי ואבוי, זה מים! צעקה לאחי, בוא תיקח אותה! איפה האבא? אלוהים יודע. פה באחד המקומות, שיכור כלוט. אחי לקח אותי לקריה ואני נכנסת לבד. התחילו לעשות לי הכנה ולצרוח, 'אין לנו כלום. אנחנו לא יודעים אפילו מה סוג הדם שלה, אם יקרה לה משהו? כאילו הגעתי להם עכשיו מהג'ונגלים באפריקה, את רואה?" היא עוצרת, "אוטומטית עברתי לבידור. בקיצור, תכף צירים ומתחילה לידה. אני לבד, מבוהלת, לא יודעת כלום מהחיים שלי. מיילדת אומרת לי להחזיק את הברזלים של המיטה מאחורה.

"'את בחורה חזקה', היא אומרת לי, ואני יולדת. אחרי כמה שעות בא רופא לתפור אותי ואני מזהה אותו. תמיד בא לאכול בשכונה במסעדה. אמרתי לו, 'תתקשר אליו (לשלום - נ"ב), הוא לא יודע שילדתי. אם הוא לא עונה, תשאיר הודעה'. הרופא עשה את זה אבל המטומטם היה כל כך שיכור, שהוא חשב שעובדים עליו. אני לא יודעת אם הייתי רוצה את הנוכחות שלו, אבל הייתי רוצה איזושהי נוכחות. זה לא קרה. אף אחד לא בא.

“שכן שאשתו ילדה באותו יום פגש אותו בבוקר בשכונה יושב ושותה, ושאל אותו, 'מה אתה עושה פה, נולדה לך בת!' הוא אמר, 'באמת?' והלך לקנות פרחים בשוק. הוא הגיע לבית החולים עם שיירה, חלק מסוממים, חלק שיכורים, ודרש: 'אני רוצה לראות את הילדה שלי', ואז לא היה כמו היום. “בתינוקייה היו מראים את התינוקות לשנייה וזהו. הוא התחיל לצרוח שם ואני כל כך התביישתי. זאת הייתה חוויה נוראית. נוראית. גם בלידה של דור, הבן שלי, הייתי לבד לגמרי. והייתי צריכה לדאוג לברית מילה לבד, להתרוצץ ולארגן עם תפרים וכאבים. לברית הוא הגיע. זה עשה לו טוב. הוא קיבל הרבה כסף ומתנות".

האלימות לא פסקה גם בהריונות. אבל סימונה מבקשת לא להרחיב. עדיין מגינה על האיש שהפך את חייה לתופת.

מתי הבנת שאת צריכה לעזוב?

"בת אל הייתה ממש קטנה עדיין ופתאום היא נהייתה אסתמטית. שנאתי לתת לה תרופות. לא האמנתי שיש לה משהו פיזי. מדי פעם הייתי בורחת ממנו לאמא שלי והיא הייתה מקבלת אותי לא בכיף, היא הייתה רועדת כי גם לפה הוא היה מגיע. באחת הפעמים אצלה, נשכבתי לישון ליד בת אל ואני קולטת שבית החזה שלה ממש קופץ. התקף רציני. טסתי איתה לאיכילוב, אישפזו אותה במצב מאוד קשה. חשבתי שזה הסוף. למחרת הרופאה המומחית למחלות ריאה ביקשה, 'תספרי לי עלייך'. אני מספרת לה איך הילדה גדלה, מה היא חווה, והיא מבינה כמוני שזה פסיכוסומטי. היא אמרה שאין מנוס משלושה שבועות טיפול תרופתי, 'ואחר כך תעשי מה שאת רוצה'. כשנגמר המינון, החלטתי שאין יותר תרופות. לקחתי אותה לשפת הים שתנשום את האוויר, ואמרתי, 'זהו, אני מרחיקה אותה ממנו. הפעם אני לא חוזרת.

"אמרתי, ועובדה שאחרי כמה זמן חזרתי ויש לי עוד בן", היא מוסיפה אחרי שתיקה. "אבל בתקופה הזאת פסקו ההתקפים שלה. אז התחילו מלחמות איתו ותלונות במשטרה. לפעמים היו עוצרים אותו, אבל השופט היה משחרר אותו. מהרווחה ניסו לשלוח אותי למקלט לנשים מוכות. עובדת סוציאלית נתנה לי פתק, אמרה לי לא להראות לאף אחד. הלכתי עם בת אל לרכבת, וחשבתי, למה אני צריכה לקחת אותה לבית סוהר? היא תשאל אותי, 'איפה סבתא, איפה הגן'. למה היא צריכה לסבול ככה? זרקתי את הפתק".

בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מתוארת מסכת ההתעללות הקשה. "לאורך כל השנים היה המנוח אלכוהוליסט... בשנת 1988 נולדה בתה, לאורך השנים הראשונות לחיי הבית, כמו גם לפני כן, הכתיב האלכוהול את אורח חייהם. המנוח נהג כלפיה באלימות, היה מרביץ לה והיא ברחה אל אמה מספר פעמים. האלימות הגיעה עד כדי כך שבתה הקטנה נפגעה מאוד. חלתה, לא יכלה לישון בלילות והיא החליטה שכדי להציל את הילדה היא חייבת לעזוב את המנוח... התנהגותו האלימה של המנוח כללה גם התפרצויות אלימות בבית אמה, שבירת חלונות, והיא נאלצה להזמין משטרה".

בשכונה שבה פגשה את רחבי, פגשה גם את ג'ון ולנסיה, שהגיע מקולומביה והפך לבן זוגה. "הייתי שבורה לגמרי וראיתי בו את האדם הכי מדהים בעולם. כמו קרש הצלה לנשמה. הייתי אז יותר אסירה מאשר בכלא. ראיתי בו חופש".

הוא ידע על האלימות?

"בהתחלה אני לא יודעת. אחר כך סיפרתי לו. הוא הבין שאני לא נשואה ואמר, 'תביאי את הילדים וניסע'. אבל הוא לא היה נותן לי להוציא את הילדים מהארץ וגם אני לא הייתי מנתקת אותם. התחלנו להיפגש והרגשתי שאני חיה מחדש. הייתי מרוסקת והוא נתן לי כל מה שרק אפשר לבקש, ובשפה שרק לטינים יודעים. יום כיפור האחרון היה איום ונורא. ניסיתי לעשות חשבון נפש, כמו ספירת מלאי של החיים: האם אי פעם הוא (שלום - נ"ב) אמר לי שהוא אוהב אותי? לא יכול להיות ששכחתי, זה כל כך כיף לשמוע. אבל אני לא זוכרת. כנראה שלא היה".

ב־11 בנובמבר 1996, נרצח שלום רחבי. בכתב האישום נכתב כי מורי פיתחה עם ולנסיה קשרים רומנטיים, קשרה עימו קשר לרצוח את שותפה לחיים ולשם כך מסרה לידיו סכין. עוד נכתב כי מספר ימים לאחר מכן, קראה מורי לוולנסיה להגיע לבניין מגוריה ולהביא עימו את הסכין כדי לבצע את תוכניתם. "בהיותה עם בן זוגה במחסן, שם עסקו בסידורו, הגיע (ולנסיה) למקום ובנוכחותה דקר את בן זוגה 14 דקירות בפלג גופו העליון". רחבי, נכתב, מת מיד. השניים הורשעו ברצח ובקשירת קשר לרצח. הם עירערו לעליון אך הערעור נדחה ב-2001. ג'ון ולנסיה מרצה עדיין מאסר של 30 שנה שנגזר עליו. "מאז המקרה, לא היינו בקשר במשך עשר שנים. רק ב-2008 נוצר קשר מחדש, אבל היום אנחנו לא בקשר כבר כמה שנים.

"אחרי השחרור ראיתי תמונות שלי שלא ראיתי הרבה שנים", היא מוסיפה. "אחת מהן הייתה של אחת התקופות הקשות בחיי. אני חושבת שזאת התמונה שמראה הכל. אני מחזיקה בה את בת אל התינוקת ונראית הרוסה. בלי ביטחון. כל כך מרוסקת שאת מאמינה שאת הזבל של הזבלים. שלא מגיע לך שום דבר מעבר למה שיש לך. 15 שנים ככה זה המון זמן. את הולכת ברחוב, את בוכה לבד, את רואה זוגות עם ילדים בגינות ציבוריות, אידיליה משפחתית, והדמעות זולגות. את לא מבינה, למה לי אין את זה, למה לילדה שלי אין את זה. את הולכת כמו צל. את לא בן אדם. הדבר היחידי שהייתי עושה טוב היה הטיפול בילדה. אם היית רואה איך היא הולכת בבוקר לגן, מצוחצחת, לא היית מאמינה שהיא יוצאת מתופת כזאת. בשלב מסוים את בעצמך כבר לא מבחינה בין טוב לרע. את כמו מתאבדת. דור היה בן שנתיים כשזה (הרצח — נ"ב) קרה".

עשית איתו עוד ילד.

"דור נולד מתוך מחשבה שהולך להיות שינוי. אחרי היריון שהפסקתי ופחדתי לעשות עוד הפלה. הוא (שלום — נ"ב) גם הבטיח להשתנות. הוא חלה בסוכרת בעקבות השימוש, באתי לבקר אותו בבית חולים והוא ביקש שאחזור, אמר שהוא לא נוגע יותר בסמים והאמנתי. גם רציתי".

מה רצית?

"רציתי שיהיה לילדים שלי בית. לנסות לעשות משפחה כמו שיש לכולם. אבל מהר מאוד הוא חזר להשתמש. בהתחלה לכאבים. אמרתי טוב, בקטנה. את לא מרגישה איך זה מתגבר, ונוסף האלכוהול והכדורים וכל הבלגן. ועכשיו יש תינוק בבית, כבר קשה לברוח. את בחרדות. את לא יכולה אפילו לרדת לרגע למכולת ולהשאיר את התינוק איתו. הסמים היו שם כל הזמן, צלחת מוכנה בשירותים, פחדתי שדור יכניס משהו לפה. ראיתי שאני לא יכולה להילחם. גם האלימות חזרה. מילולית, פיזית, כלכלית. הרבה שנים של סבל. זה מה שהוביל לזה. חבל. חבל מאוד. המשטרה עוצרת והשופט משחרר. מה תעשי? הרגשתי שאין לי פתרון אחר. לא היה לי. תראי כמה נשים נרצחות. בכמויות. גם כשהייתי בכלא נרצחו המון. ומה עושים? ביום המאבק באלימות נגד נשים שמים את התמונות שלהן בעיתון ואולי עושים כנס. יוצא מזה משהו? כלום.

"פעם אחת נפרדתי ממנו. נסעתי לטיול מאורגן עם כמה אמהות לאילת והיה סיפור שמישהו רצח את אשתו. ישבנו בבריכה בזעזוע וחשבתי, אלוהים ישמור, אני הבאה בתור. במיוחד עכשיו. אם הוא יגלה שאני באילת, אני הסיפור הבא בעיתון. כשהשתחררתי, גיליתי שהבחור ההוא בכלל לא היה בכלא. הוא אושפז לשנה באברבנאל, חזר להיות אדם חופשי, נישא לבחורה פיליפינית ורצח גם אותה".

את היום הראשון בכלא היא זוכרת היטב. "את עוברת בשבילים, אזוקה בידיים וברגליים. המון אסירות תלויות על הגדרות ומסתכלות עלייך. את כבר מגיעה עם סטטוס. רוצחת. השמועות עוברות מהר. באיזשהו מקום זה משרת אותך. יודעים שאיתך לא מתעסקים. יש הלם. עד היום אני לא מבינה איך שרדתי את הימים הראשונים. אחותי פחדה עליי, אבל אחי אמר לה, 'סימונה עברה דברים קשים מזה. אם היא שרדה את מה שהיא שרדה, זה קטן עליה'. נראה לי שבאמת הרבה בזכות זה שרדתי. החיים לפני כן היו הרבה יותר קשים ומפחידים. אף פעם לא התקוממתי. יש משמעת, יש סדר, יש ספירות בוקר. אני רגילה למשמעת. השתדלתי כמה שיותר לשמור על השפיות כי בעשור האחרון האוכלוסייה השתנתה ורוב האסירות היום פסיכיאטריות, אז זה מאוד קשה. בעשור הראשון האסירות היו יותר דומיננטיות, יותר אלימות, אבל קל יותר לשמור איתן על שפיות".

וכשמגיעות אסירות "מפורסמות", נניח כרמל מעודה או שולה זקן?

"כרמל הייתה מוגנת בהפרדה. אף אסירה לא התקרבה אליה. שולה זקן קיבלה יחס אחר, גם מבחינת ההנהלה וגם בשיתוף הפרקליטות והמשטרה. היו בחזקתה דברים שלנו אסור. ביום שהיא הייתה הולכת לבית משפט, היו באים לקחת אותה ברכב פרטי והיא גם הייתה מספיקה לעשות סיבוב במספרה. אין שם שווה בין שווים".

ואמהות שרצחו את הילדים שלהן, אולגה בוריסוב, רגינה קרצ'קוב. מארי פיזם? איך מתמודדים עם נשים כאלה?

אולגה ומרינה הן בחורות חולות ומסכנות שזעקו לעזרה ולא הגישו להן. לדעתי את הילדים האלה הרווחה רצחה. מארי עשתה מעשה של השטן בהתגלמותו. היא בחורה חזקה. יש לה סוג של שליטה באגף. המראה החיצוני מאוד מתעתע".

בת אל נכנסת לחדר ומחבקת את אמה. בחודשים שקדמו לשחרור, היא הייתה הפנים של הקמפיין. הילדה שגדלה בשאול שיצר אביה, ונלחמה לשחרר את אמה לחופשי. "בכל פעם שאמא נשארה בחיים זה הפתיע אותי", סיפרה לי בראיון באוגוסט האחרון. "אבא שבר לה את האף, את הצלעות, הוא הכה אותה גם כשהייתה בהיריון. היא לא קיבלה סטירות, הוא היה שובר לה את הפנים. יום אחד היא חזרה הביתה קצוצה כמו גבר. זה היה מאוד טראומתי בשבילי. שאלתי אותה, למה גזרת את כל השיער? היא לא סיפרה לי שאבא גזר לה את כל השיער בלילה. כשהייתי ממש קטנה, הוא גזר את כל הבגדים שלי כי היא נתנה לי תשומת לב ולא לו. הוא איים להרוג אותה כמעט כל יום". כבר חודש, מאז השחרור, הן גרות יחד.

איך זה לחיות עם אמא?

"מטורף. אספר לך סיפור. הייתי מחוץ לבית ביום חופש וקבעתי עם אמא בפיצה, שזה כבר מטורף מבחינתי. זה היה אחרי כמה ימים שלה בבית, כבר לא הרגיש כמו חופשה. הייתי בלי טלפון, במרחק 20 דקות הליכה, ואני הולכת וחושבת, אם אגיע והיא לא תהיה, איך אתקשר אליה? זה לא מצחיק", היא פונה אל סימונה המחויכת, "אחרי זה בכיתי. ראית שירדו לי דמעות".

"לא חשבתי שעד כדי כך", סימונה מודה ונותנת יד לבתה, שממשיכה, "אני מגיעה לפיצה, נכנסת, מסתכלת על השעון, מחפשת את אמא. איחרתי בשלוש דקות. יכול להיות שהיא הייתה והלכה? לא, היא לא תלך. אז איפה אמא שלי? הרגשתי כמו מרקו. בשלב מסוים אמרתי, 'זהו, היא לא תבוא. היא אף פעם לא הגיעה. בת אל, לכי הביתה ואל תכעסי'. זה החזיר אותי לילדות, כשחיכיתי שאמא תבוא. הכל רץ לי בראש, ואז פתאום היא פשוט הלכה לקראתי". הדמעות חונקות את גרונה. סימונה מחבקת אותה אליה ומנשקת אותה. "אני כבר לא אלך לשום מקום", היא אומרת. "מה קרה לך? לא חשבתי שככה. איחרתי כי אני הולכת לאט, זה לקח לי זמן".

ספרי על יום השחרור.

"זה היה ממש קשה. הייתי במשרד של אורלי המנהלת, עם הסגנית שלה. אמרתי לה, 'בואי איתי! את חייבת לבוא איתי'. אנשים לא מבינים מה זה לשבת יותר מ-20 שנה במקום. כמה שאת כבר רוצה לצאת, יש משהו שנוטע אותך שם", היא מספרת ובוכה. "כולם חשבו, 'וואלה, סימונה תיקח את התיק שלה ופשוט תצא'. אתם נורמליים? זה חיים שלמים. אורלי והסגנית באו איתי ופתחו לי את הדלת".

בדיון לפני חודש חשבת שתשתחררי?

"בכלל לא חשבתי להגיע. זה לא היה אמור להיות דיון לשחרור, אלא דיון מעקב. את מגיעה אזוקה בידיים וברגליים כמו אחרון הטרוריסטים, עם שני סוהרים חמושים בגלילים. לא חשבתי על שחרור. זה היה יום בלתי נתפס. תמר המקסימה (תמר דהאן, שעמדה בראש מטה המאבק לשחרור - נ"ב), כל הזמן אמרה לי, 'לא אשקוט עד שתשתחררי'. וזה מה שהיא עשתה. התווכחתי איתה, כי עברתי חמישה דיונים של הלוך חזור עם השופטת והפרקליטות. אני כל כך חייבת לה. היא רדפה אחריי הרבה לעשות את המאבק, אבל לא רציתי".

למה?

"לא רציתי שהילדים יעברו את החשיפה הזאת. בשלב מסוים זאת כבר הייתה ההחלטה שלהם. עדיין מאוד מכעיס אותי שהם היו צריכים לצאת למאבק, למה, מה היה לא בסדר שלא הגיע לי קיצור שליש? מעולם לא הייתי אלימה בכלא. מרגע שנכנסתי עד שהשתחררתי רק עזרתי לאסירות. תמכתי בבנות חלשות, במכורות לסמים. ניסיתי לעשות תיקון, כי מאוד כעסתי על עצמי שלא הצלחתי לגמול את אבי ילדיי מסמים".

"לנשים כמו סימונה נעשה עוול מצד המדינה", אומרת תמר דהאן, עובדת סוציאלית ופעילה חברתית החוקרת נשים שהורשעו ברצח בן זוגן המתעלל ועובדת על דוקטורט בנושא באוניברסיטת תל-אביב. "במסגרת המחקר פגשתי נשים איכותיות, עוצמתיות. לא רוצחות אלא נשים שהגנו על חייהן וחיי ילדיהן, לאחר שפנו למדינה ומוסדותיה ולא זכו לסיוע הולם. במדינות נאורות אחרות מקרים כאלה מקוטלגים כהגנה עצמית, מתוך הבנה של תסמונת האישה המוכה. לצערי לא כך קורה בישראל".

מטה המאבק הכולל, לצד דהאן גם את ספיר סלוצקר עמרן, לואיז גרין וצוות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, עו"ד הלה נויבך, נגה ברגר ורונית אילתי ממן, פעל במשך חודשים למען שחרורה של סימונה. "העובדה שאישה שעברה התעללות כה קשה ונותרה ללא הגנה משלמת מחיר כה כבד, בלתי נתפסת", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית האיגוד. "כליאתה היא עונש לא מידתי המעיד על כשל של הרשויות".

סימונה, אם מישהי קוראת ונמצאת במצב שלך, מה תגידי לה?

"אל תחכי לסטירה הראשונה. בסימן הראשון, בתחילת האובססיביות, תברחי. אל תפחדי מהתוצאות. אני פחדתי לעקור את הילדה מהמקום, פחדתי שיקרה אסון אם אספר, התביישתי. אל תתביישי. האובססיביות מטורפת. עד היום כשאני רואה את הסרט 'לישון עם האויב', עם האובססיביות שהמגבות יעמדו ישר, אני בוכה. גם הוא היה ככה. והאובססיביות כלפיה, מה היא תלבש, למה היא דיברה עם ההוא. אני אף פעם לא התאפרתי, בקושי אייליינר. פעם ירדתי למכולת ואיחרתי. הוא לא דיבר הרבה. ישר פיצוצים. את רואה ברקים באמצע אוגוסט. כמו שהוא שחט את הכלב שלנו, מקנאה. הינקתי את בת אל, השכבתי אותה לישון והכלב, פינצ'ר קטן וחמוד, בא אליי שאחבק אותו. אז הוא תפס אותו מהגרון, לקח את הסכין ושלאק, מול העיניים שלי ושל בת אל שהתעוררה. היא הייתה ממש קטנה. הדם השפריץ. לקחתי מגבת, את הכלב ביד אחת ובשנייה את בת אל ונסעתי לווטרינר. אמרתי לו שהכלב רץ אחרי חתול ונתקע בגדר תיל. הוא אמר לי, 'זה לא גדר. זה חד וסימטרי. את יודעת שעל התעללות בכלבים אפשר לקבל שלוש שנים מאסר?' הוא קלט שאני אישה מוכה וניסה לרמוז שאני יכולה לעשות עם זה משהו. חבל, אולי על הכלב הוא היה נכנס לכלא".

את חושבת שמשהו ישתנה בטיפול בנשים מוכות?

"צריך שינוי רציני, אבל איזה שינוי יעשו כשכל המדינה במצב רקוב? במה ייגעו קודם? בשנת 2000 בערך הקימו ועדת אלימות במשפחה. אבל מתי היא מתכנסת? כשכבר יש גופה. כשיש קברים. לפני כן היא לא קיימת. הוועדה צריכה להתכנס לפני הקברים. אם אישה התלוננה והגבר נעצר, למה שהשופט לא יגיד אני רוצה מעורבות של הוועדה או אבחון דיאגנוסטי? שהגבר יירקב עד שיביאו מאבחן, כי אין מאבחנים בשלוף, יש תור, שיחכה עד שיהיה לו זמן לעשות את האבחון ויחכה לתוצאות ואז, שוועדת אלמ"ב הנכבדה תורה לשופט מה לעשות עם הגבר האלים, אם הוא ראוי לחזור הביתה, לילדים שלו. 

“אבל מתכנסים רק אחרי שיש רצח. אז מה אתם שווים? ומה איתי? במקרה שלי, אני הרוצחת. אותי רצחו שנים ואני בסוף הרוצחת. אז הוועדה צריכה להגיד מה יהיה איתי, אם מגיע לי חופש, אם מגיע לי ביקור פתוח עם הילדים. ועדת אלמ"ב עזרה במשהו? היא המליצה על שחרור, אז מה? זה לא קרה. ישבתי כמעט מאסר מלא. למה? האבחון הדיאגנוסטי שלי נמצא ברמת המסוכנות הכי נמוכה. למה לא שיחררתם אותי? למה היה צריך את כל ההמולה? למה הילדים שלי, שגם ככה נגרם להם נזק בלתי הפיך, היו צריכים לצאת למאבק פומבי?"

מה הרגשת כששמעת על הרצח של מיכל סלה?

"בהתחלה אמרו שלא הייתה כתובת על הקיר, אחר כך התברר שהיו סימנים. תראי, אפילו היא, שהייתה עובדת סוציאלית, שהכירה את הסימנים, שידעה שאובססיה היא נורה אדומה, לא הצליחה להציל את עצמה. לפחות שם אני יודעת שיש רקע משפחתי טוב ובטוחה שהתינוקת שלה תגדל במקום טוב ויעטפו אותה".

את מרגישה חופשייה?

"כן. בפעם הראשונה בחיים. מגיל 15 הייתי צריכה לשקר באופן יומיומי כדי להגן על עצמי. היום אני לא צריכה לשקר, לא צריכה לתת דין וחשבון, מה אני לובשת, איך אני מתאפרת, לאן אני הולכת. גם בבית הסוהר היה לי חופש פנימי שלא היה לי קודם. אבל שילמתי מחיר בלתי הפיך, אני והילדים שלי".