מהנכד של פרויד ועד דה וינצ'י: התערוכות המומלצות בפריז ובלונדון

פריז

ה-תערוכה לראות עכשיו בפריז היא זו של ליאונרדו דה וינצ'י בלובר. הזדמנות חד פעמית לחזות באוסף אדיר של יצירותיו וכתביו שרוכזו מכל העולם, באירוע המרכזי לציון 500 שנה למותו של האמן. נכון שהמונה ליזה לא משתתפת בתערוכה אבל אולי מוטב שכך, כי היא הייתה גוזלת את כל תשומת הלב. דווקא היעדרה מאפשר להתמקד בקווי הרישום העדינים והמחברות המופלאות שנכתבו בכתב ראי צפוף וקטן, שמסגירים יותר מכל ציור את הסקרנות והגאונות של דה וינצ'י.

יצירה של דה וינצ'י(צילום: דבי לוזיה)

לא כל הציורים המפורסמים של ליאונרדו משתתפים בתערוכה: הסעודה הגדולה מצויירת על קיר במנזר הדומיניקני של סנטה מריה דלה גרציה שבמילאנו; עוד יצירה מפורסמת, "הגבירה עם החולד" לא שוחררה על ידי המוזיאון הלאומי בקרקוב; וכמובן ישנו הציור היקר בעולם, "סלבטור מונדי", שעקבותיו נעלמו מאז מכירתו.

מדובר בתערוכה של פעם בחיים, שרק בשבילה שווה לטוס לפריז. חובה לרכוש כרטיסים מראש.

נעילה: 24.2.20.

עשרים שנה לאחר פטירתו של ליאונרדו, נולד דומניקוס תיאוטוקופולוס בכרתים, שם למד ציורי איקונות לפי המסורת הביזנטית. בשנות העשרים שלו עבר לוונציה והושפע מציור הרנסנס ובעיקר מטיציאן. שם גם דבק בו הכינוי "אל גרקו" היווני, שלא עזב אותו עד מותו. גרקו המשיך בנדודיו לרומא ואחר כך למדריד, בניסיון לזכות בהכרה ובעיקר בפרנסה. לבסוף מצא את מקומו וגם את קולו הייחודי - בטולדו שבספרד. הוא הצליח להשתחרר מהשפעות הרנסנס, לצייר ביד חופשית יותר ובצבעוניות מובהקת. מי שהכי העריכו את עבודותיו היו דווקא אלה שבאו אחריו - ציירים כמו פיקסו, מאנה וואן גוך.

אל גרקו(צילום: דבי לוזיה)

זוהי התערוכה הראשונה של אל גרקו בצרפת, ומעניין ששם הוא לא היה פופולרי במיוחד, אולי כי הפנה עורף למסורת הציורית ממנה בה. באופן מפתיע יש בצרפת רק עשר מעבודותיו. בתערוכה בגרנד פאלה מוצגות 75 עבודות, רובן הגיעו דווקא מארצות הברית, שם זכה לפופולריות רבה. מדובר בצייר נפלא (למרות המנייריזם שלו), שהקדים את זמנו. מומלץ מאוד. נעילה: 10.2.20.

קפיצה קדימה בזמן למאה ה-19, תגלה תערוכה נוספת בגרנד פאלה - של טולוז לוטרק. בחייו הקצרים (לוטרק נפטר ב-1901 בגיל 36 ממחלת הסיפיליס) הוא הספיק לצייר כ-800 ציורים ומעל 5,000 רישומים. הוא מוכר בעיקר בזכות הפוסטרים שעשה למועדונים בפריז, אבל הפורטרייטים המוקדמים שלו וציורי הקרקס וחיי הלילה נהדרים. התערוכה משמחת הלב והעצומה בגודלה תוצג בגרנד פאלה עד 27.1.20.

יצירה של טולוז לוטרק(צילום: דבי לוזיה)

דגה, גם הוא בן המאה ה-19, היה מבוגר מלוטרק וחברו הטוב. הפעם מדובר בעוד תערוכה ענקית ועמוסה מאוד של יצירותיו המושכת קהל רב, עד כי מרוב קהל היה קשה לצפות בעבודות עצמן. תוך כדי פילוס דרכי חשבתי על כך שדגה היה מאוד רפטטיבי (כמה רקדניות אפשר לצייר?) ואת רישומיו עם הקונטורים הכבדים אני לא באמת אוהבת (בניגוד לרישומים של לוטרק). אין יצירת מופת בודדה שאפשר לדבר עליה בהקשר של דגה - אולי פסל הרקדנית ושותה האבסינט. לטעמי, העבודות המעניינות בתערוכה היו דווקא אלה שהתמקדו בנגנים מתחת לבמה, וחשפו קצת מהטולים הוורדרדים. מוזיאון ד'אורסיי, נעילה: 19.1.20.

דגה(צילום: דבי לוזיה)

בין כל המונומנטים הקלאסיים והפסלים המוזהבים באיזור הארמונות הגדולים של פריז נוסף לאחרונה מונומנט נוסף, מעורר רגשות מעורבים, של ג'ף קונס. קונס תמיד שנוי במחלוקת - יש שמתים עליו ויש שרואים בו את התגלמות הקיטש והשטחיות. אז הלכתי לראות במו עיניי את הפסל שתרם לפריז, לזכר קורבנות הפיגוע במועדון הבטאקלאן. מכיון שהאמן תרם רק את הפסל ולא את עלויות הייצור וההצבה, לקח זמן לגייס את הכסף הנדרש. היד המושטת כלפי מעלה ואוחזת בזר הטוליפים אולי מאזכרת את פסל החירות, אבל החומריות הפלסטית נראית זוועה מקרוב. העליזות הקונסית צורמת אל מול הטרגדיה שהפסל אמור לייצג, מה גם שעל שני המשטחים בבסיס הפסל אין איזכור לאירוע. באחד כתוב שמו ובשני כתובה רשימת התורמים.

קונס(צילום: דבי לוזיה)

זכיתי לחוויה ייחודית של מפגש עם המונה ליזה. הזדמנתי לסיור בלובר ביום שבו המוזיאון היה סגור (שלישי), ולא הייתה גישה לאולם בו היא תלויה. אבל בסוף הביקור מצאתי את עצמי מובלת עם עוד שתי נשים על ידי מישהי מהמוזיאון למפגש נדיר עם הגברת עצמה באולם ריק מאדם. אף אחד לא האיץ בנו להתקדם, כך שהיה לי זמן להסתכל עליה בשקט (אם כי לא ממש מקרוב) ולתהות האם באמת היא ראויה למעמדה המיוחד. כעבור יומיים חזרתי אליה, כדי לראות איך אנשים מתנהלים מולה. היה מדהים לעמוד בצד ולראות כיצד רוב האנשים אפילו לא מעיפים אליה מבט, אלא רק מצטלמים וממשיכים ללכת.

המונה ליזה ביום חופשי(צילום: דבי לוזיה)

לונדון

בשבוע שעבר נפתחה תערוכה מרגשת במוזיאון הרויאל אקדמי - עבודותיו של לוסיאן פרויד (נכדו של זיגמונד), שנולד בגרמניה ב-1922 ולמד אמנות באנגליה. העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה נוצרה ב-1940, כשהיה בן 18.

את פרויד אנחנו מכירים בעיקר בזכות ציורי העירום הבשרניים שלו. על עבודותיו נאמר שהן ממחישים את האבחנה בין Nude ל-Naked. עירום אמנותי בדרך כלל מוגדר Nude אבל הבשרנות של פרויד, שאינה מתייפיפת ואינה מוותרת לאמת היא Nakedness במלוא מובן המילה. לצד ציורי המודל שלו, עסק פרויד בדיוקן עצמי במשך כל הקריירה שלו עד שנפטר ב-2011.

יצירה של לוסיאן פרויד(צילום: דבי לוזיה)

דיוקן עצמי הוא הז'אנר הקל והקשה ביותר בו-זמנית. קל כי המודל תמיד זמין, קשה בגלל ההתמודדות עם העצמי, ובמקרה של פרויד - העצמי המשתנה לאורך החיים. דיוקן עצמי הוא חושפני, ופרויד הרס יותר ציורים של עצמו מאלו שנשארו. התערוכה אינטימית - שינוי מרענן מתערוכות הענק בפריז - ומעוררת התפעמות של ממש מהיכולות המדהימות של האמן. הוא לא עשה סקיצות, אלא קו מתאר חופשי בפחם על הבד, וישר החל לעבוד בצבע.

עוד ברויאל אקדמי, תערוכה מרשימה של אנתוני גורמלי הבריטי. גורמלי (Gormley) מגדיר עצמו כפסל ורוב עבודתו היא אכן תלת ממדית, אבל שתי עבודות גדולות במיוחד בתערוכה נראו ממש כמו רישום בחלל. גורמלי עוסק בגוף האדם, אך באופן מאוד מופשט. הוא מתאר את הגוף כמקום של רגש, חוויה, מודעות ודימיון, ובדומה לכך, גם התערוכה שלו רוחנית, ובה האינטראקציה של הצופה עם העבודה משתנה בהתאם למיקומו ביחס אליה.

גורמלי(צילום: דבי לוזיה)

חלל הטורבינות של מוזיאון הטייט מודרן (ששימש במקור כתחנת כוח) הוא אתגר אמנותי רציני. הראשון שהציג בחדר היה אולאפור אליאסון, שגם תערוכה גדולה שלו מוצגת עתה במקום.

גובה החלל 35 מטר ורוחבו 25 מטר. הפרויקט הנוכחי, Fons Americanus, הוא פסל מזרקה (פועלת) של האמנית קארה ווקר, הממלא באופן מרשים את האולם. הפסל, שצורתו מזכירה את המונומנט לכבוד המלכה ויקטוריה בחזית ארמון בקינגהאם, מתנשא לגובה 13 מטר ועוסק בסחר בעבדים, עם רמיזה ביקורתית נגד התופעה שהיתה קיימת גם באימפריה הבריטית.

קארה ווקר(צילום: דבי לוזיה)

במבט ראשון הפסל מרשים, אך ככל שהתקרבתי, נוכחתי לראות עד כמה הוא מכוער. זו בדיוק כוונתה של ווקר. הדמויות גרוטקיות ועשויות בעיבוד גס (רוב החומרים שמהם עשוי הפסל ממוחזרים וידידותיים לסביבה). הכרישים במים בבסיס הפסל קיבלו השראה מדמיאן הירסט. המסר ברור - דברים אינם תמיד כפי שהם נראים מרחוק, וככל שמתקרבים מתגלה האמת המכוערת.

נאם ג'ון פייק

עוד תערוכה חדשה בטייט מודרן היא זו של חלוץ הווידאו ארט, הדרום קוריאני נאם ג'ון פייק. האמן, שעבד בטוקיו, גרמניה בארצות הברית ונפטר ב-2006, היווה השראה לעיסוק בטכנולוגיה באמנות. פייק הבין את הכוח של המדיה - לטובה ולרעה, והתעניין באופן שבו הטכנולוגיה השפיעה על האנושות.

האווירה בתערוכה קלילה, אפילו שובבה, והרבה עבודות משנות השישים והשבעים מעוררות חיוך בנאיביות הטכנולוגית שלהן. למשל, בעבודה One Candle, בה מצלמת מעגל סגור מצלמת נר בודד, הדימוי מוקרן פעמים רבות בו זמנית על הקיר באמצעות מקרן וידאו, כך שההקרנה משמשת מקור אור מעצים ביחס לנר. 

מיכל רובנר - פרויקט קבע

לקראת פתיחת קו הרכבות החדש שיחצה את לונדון, כמה אמנים בינלאומיים קיבלו הזמנות ליצור עבודות שיוצגו בכמה מהתחנות. ביניהם מיכל רובנר, שעבודת הווידאו שלה "מעברים", הוצבה לאחרונה באחת הכניסות לתחנת Canary Wharf בעיר.  

על מסך באורך 16 מטר לונדון מתגלה ונעלמת בערפל, לצד תנועה מהפנטת של אנשים הולכים ונוסעים. גווני השחור-לבן נשברים מדי פעם בהבהובים של אדום. רובנר מפליאה לתמצת את לונדון כשילוב מרגש של היסטוריה וחדשנות, ובעיקר תנועה מתמדת בלתי פוסקת של אנשים ורכבות. התנועה ביצירה של רובנר אינה נפסקת והרקע משתנה כל הזמן. ישבתי מולה זמן רב כמהופנטת.

הכותבת היא חוקרת תרבות, וכותבת על אמנות מדי שבוע