מעומקא דליבא: לדבר עם אלוהים
הרצון האנושי להתקרב אל הבורא הוליד לא מעט טקסים רוחניים פרטיים, ביניהם ההתבודדות המאפשרת לבנות צינור וירטואלי בינינו לבין היושב במרומים. יצחק אהרון מסביר הקשר בין האדם לאלוהיו וחשיבותו
גרסת החיים הדתיים בנויה במידה רבה, על עיקרון ההתמדה. אמונה, דת ומסורת שזורים היטב בחייו של העם היהודי כבר מראשית הזמן והלאה אל העתיד. מערכת המצוות המסגננת את אורח החיים היהודיים נועדה להיות מערכת מעצבת, מגינה ותומכת מתוך הכרה כי עולמו הפנימי של האדם מצוי כל העת תחת מתקפה פראית מצד תאוות לא מרוסנות התובעות ודורשות מילוי ומאיימות על צו המצפון שמעיק, המוסר והיושרה שמכבידים על הלב.
לכתבות נוספות על עולם הקבלה
על כן, יש צורך ליצור מערכות תומכות ומגבילות שתכליתן להזהיר ולכוון את האדם במשעול חייו, כך מצטייר לו ריטואל החיים היהודיים המתאפיין בפעולות חוזרות ונשנות - תפילין, תפילות, טהרת המשפחה, שבת והלכות.
ידוע כי חזרה למקום קבוע או חזרה על מעשים ומילים השגורות בפה, מחזקות ומבססות את הרצף והביטחון שבשגרה המוכרת, כך שעקרון ההתמדה ביסודו מהווה את הבסיס המשמר לחיים הדתיים אצל הפרט ובקרב הקהילה. אולם באותו עיקרון של רצף מונוטוני קיים פתח לרוחות של הרגל ואיבוד עניין. נאמנות ללא בחירה, מילים מסוחררות ממהירות המשוגרות מן השפה אל החוץ והלב שמתפתל ומתחנן לחוויה רוחנית שונה, אותנטית ועמוקה שתעורר האדם להביע את עצמו באופן מלא במילותיו שלו, לשטוח את ייסוריו, מכאוביו בשפתו הברורה של הלב ובמילים ספוגות בכוונה ומשמעות אישית, מעבר לתפילה הכתובה, הפומבית והקולקטיבית.
כך נולד טקס רוחני פרטי ואישי של היחיד, טקס שאינו מוגדר ומקבל מעמד דתי - ההתבודדות. מנהג בעל השפעה רבה, אך כזה שמעולם לא חדר והשתרש בריטואל החיים היהודיים הכלליים.
היהדות מלמדת כי לתפילה המתוקנת מהסידור, כוחות עצומים ומעלות רבות. חכמי ישראל לימדו כי המתפלל בכוונת הלב בונה "צינורות" אשר דרכם הוא מתחבר למקור השפע האלוקי ובכך זוכה להתקרב אל בוראו, כמובא בזוהר: "כי המילים והאותיות הם הכלים לקבלת השפע".
אולם נראה שלא די בכך, מאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש למקום צדדי בזמנם הפנוי ולהתבודד בבחינת "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת" (זוהר,שמות ב').
חסידות ברסלב רואה בהתבודדות אחד מיסודותיה המובהקים, ובספר "ליקוטי מוהר"ן", יצירתו המרכזית והמופתית של ר' נחמן, מייסד החסידות האמורה ושהיה ענק בנגלה ובנסתר, נכתב: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו. ותפילה זו תהיה בלשון שמדברים בה, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל בזו הלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון הקודש" (כה, תנינא).
מכאן מתבאר כי בפניית האדם אל בוראו מעמקי הלב ובשפה פשוטה החפה מכול גינוני לשון גבוהים, קיימת מעלה רוחנית גדולה ביותר המסוגלת לישועות רבות.
הנחת היסוד קובעת כי מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, גם אם חלקית, מכל הגירויים החיצוניים המטים אותה לכיוונים שונים, חסרי מיקוד וזאת על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. עצם ההתנתקות הזמנית מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, שלווה, רוגע וישוב-דעת המסייעים לנו לכונן יחסים אינטימיים עם בוראנו.
ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, ציין כי הפרישות המחשבתית מעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות מהן יוכל לראות ולדעת מעל ומעבר לנגלה. כפי שכתב: "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו".
בחוכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בטכניקה המנחה כיצד לכוון את התודעה ולצאת מההוויה הגשמית אל זו הרוחנית ומן החול אל הקודש. בין כלל השיטות ניתן למצוא את שיטותיו המיוחדות של ר' אברהם אבולעפיה, מחשובי המקובלים של ימי הביניים, הנודע כמייסדה של "הקבלה הנבואית". לשיטתו הקבלה האקסטאטית עוסקת בהיבט החווייתי-מיסטי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות הכוללות בין השאר צירופי אותיות ושמות קודש, תנועות גוף וכדומה השואפים לאקסטזה רוחנית שמטרתה העפלה לחוויה רוחנית עליונה מתוך דבקות ואיחוד מלא עם הבורא.
בקרב המקובלים שיטותיו נחשבות למסוכנות ורבים התנגדו להן מן הטעם שהן דורשות בקיאות רבה ביותר והתכוננות מיוחדת שבלעדיהן עלול האדם לסכן את עצמו ולהימצא בכאוס מוחלט. לפיכך, הדרך הנכונה שעיקרה להתבודד על מנת לחולל שיח עם הבורא צריכה להיות בגילוי לב פשוט, בשפת האם ובאופן ספונטאני. מעצם ההחלטה לדבר עם הבורא בכל יום אנו מושכים אלינו חסדים רבים ומיד מתעוררת התחושה כי חלה בתוכנו תמורה רבה. באם נזכה להתמיד בהתבודדות נוכל חיש מהרה לחוש את קרבת הבורא ונוכחותו.
והנה לשונו של הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז): "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה". השל"ה במסכת יומא אומר: "ההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותיהם עם אדון הכול".
סוף דבר ובמילים נפלאות מסכם ואומר ר' נחמן: "וראוי שידבר דיבורים הראויין להתקבל בדחילו ורחימו מעומקא דליבא בהתעוררות גדול, אזי מבקע הדיבור המאיר את כל המחיצות והמסכים המבדילים, ויעלו עמו כל הדיבורים שהיו מונחים למטה עד הנה. וכיון שה' אור לו, יוכל למצוא פתחים הרבה לצאת מהחושך והגלות שהוא סגור שם כי נתלבש בו אור ה' יתברך".
יצחק אהרון,"חכמה ", מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
