פה זה ארץ ישראל

"שער בנפשך: אותן מילים שהיו אבנים כבדות ואטומות, פתאום מתפצחות הן ומגלות את תוכנן, והנה הן מילים רגילות". המשפט הזה הוא אחד ממשפטי המפתח ב'המעברה', רומן הביכורים של שמעון בלס, שנפטר לפני כחודש בגיל 89. השפה העברית מתוארת כאן כאבנים מרתיעות שיש לפצח - עד שיהפכו ממחסום לכלי עבודה מוכר, מועיל, יומיומי.

לא רק הדמויות מדברות כאן ביניהן. גם הספר והסופר פונים לקוראים ומבקשים להבהיר: הרומן הזה, שפורסם ב־1964, הוא תוצר של מאבק מודע להשתלט על העברית. כשפה ספרותית וככלי תקשורת, ככלי מחשבה, דמיון ומאמץ אסתטי. כלים שבלעדיהם לא היה בוקע לתוך הספרות הישראלית הרומן הראשון וכנראה החשוב ביותר שמנסה להפוך את המעברה ממקום ממשי - שאליו נזרקים אנשים בכוח ההיסטוריה, הפוליטיקה, תהפוכות שלטון ומלחמות - למקום ספרותי.

בלס הוא מקרה עקבי ובולט של סופר ישראלי שסירב להפריד מבחינה תרבותית בין העברית והערבית. ערבית הייתה השפה שבה התבסס קודם כל ככותב צעיר, לפני ואחרי המעבר מעיראק לישראל, וגם השפה שבה התמחה כחוקר ספרות. הכתיבה של בלס, הדמות האינטלקטואלית שלו, מחייבות לתאר אותו במושגים של ביקורת ואחרות. אבל דווקא היום, במבט לאחור, רומן הביכורים שלו מראה שבלס נגע בזמן אמת בנקודה רגישה שתלך ותהפוך לסוגיה מרכזית במחשבה על ספרות ישראלית. 'המעברה', במילים אחרות, מוכיח שאפשר מצד אחד להחזיק בתפיסה אידיאולוגית ופוליטית מנוגדת לקונצנזוס, ומצד שני, להיות לגמרי מעודכן ומחובר לרוח הזמן.

באותה שנה שבה התפרסם הרומן יצא לאקרנים גם הסרט 'סאלח שבתי' של אפרים קישון. אחד הלהיטים הגדולים של הקולנוע הישראלי עד היום, שגם הוא, כמו 'המעברה', ממוקד בעימות שבין עולה מזרחי לממסד הציוני ולאשכנזים כמעמד שליט. 'המעברה' שייך לעולם אחר לגמרי מבחינה פסיכולוגית, סגנונית ורגשית - הוא משקף תחושה מרה, נוקבת ולפעמים טרגית ביחס למציאות שהוא מתאר - ובכל זאת, כשקוראים את הרומן הזה, התחושה דומה מאוד לצפייה בסרט קולנוע. סרט כתוב אמנם, שהקדים בעשורים את הדיון העכשווי, באקדמיה ובכלי התקשורת, במעברות כתופעה היסטורית. ספר־סרט שחזה את התפקיד המכריע שהיה לעידן המעברות בשנות ה־50 וה־60 בהיווצרותה של "מזרחיות", כנקודת מבט פוליטית וקיומית ולא רק כמעמד בתוך החברה הישראלית.

מותו של בלס הזכיר וחידד את מקומו יוצא הדופן והמשפיע ביחס לתרבות הישראלית, כמי שהציע אלטרנטיבה לאופן הממסדי והמקובל שבו רובנו תופסים את החיים כאן, בישראל, כאשר מדברים וכותבים עליהם בעברית. העיתונים הזכירו בהקשר הזה את המושג "יהודי ערבי" - שהפך למעין כרטיס ביקור לעמדה הפוליטית־תרבותית של בלס, להגדרת הזהות שלו שדחתה את הניגוד הציוני בין יהודים וערבים, והקדימה את הדיון הביקורתי בזהות מזרחית, עשורים לפני שעמד במוקד של תוכניות טלוויזיה ומוספים לספרות. מצד שני, בלס התקומם נגד ההיגיון הנושק לגזענות שממקם סופרים כמוהו במעין גטו של ספרות מחאה עדתית, כאילו מדובר בתת־קבוצה נפרדת בתוך הספרות הישראלית.

מבחינה עלילתית 'המעברה' מאורגן סביב המאמץ החוזר להקים ועד לאנשי מעברה בשם 'אוריה', לא רחוק כנראה משכונת התקווה. ועד, כלומר, נציגות מול המוסד הישראלי. דבר שיהפוך אוסף אנשים ומשפחות שדחוקים יחד בדו־קיום כפוי, בשכנות טובה או בעוינות - לציבור פוליטי. הרעיון להקים ועד מקבל תאוצה בעקבות אסון שמקדים את הווה הרומן: רופא ישראלי מסרב להיכנס למעברה ולטפל באישה יולדת. במקום שאמבולנס ייקח אותה לחדר יולדות, היא מגיעה באיחור לבית החולים, ובסופו של דבר יולדת תינוק מת. ולא בפעם הראשונה בחייה בישראל, מקום שמבטיח לעולים חיים מודרניים, משופרים.

כמו הדמויות בספר שמזועזעות מהמקרה הזה, גם לקוראים לוקח זמן להבין את המטפורה הפוליטית־ספרותית הזאת. את ההקבלה בין דימוי הלידה לניסיון להוליד ולייצר תודעה וארגון פוליטיים. אבל בשני המקרים, בתוך המעברה ובתהליך הקריאה, הלידה הזאת בכל זאת מתגבשת.

לרוב, הספר ממוקד בדמויות גבריות מהמעברה ובתהליך הנפשי והפוליטי שהם עוברים. אבל היום אפשר לראות גם את המקום המיוחד ששמור ברומן לדמות הנשית הבולטת בו, שמתגוררת דווקא מחוץ למעברה, לכאורה בתנאים משופרים: בדירה בשכונה, אולי שכונת התקווה, ולא בבדון או באוהל. אבל הדמות הזאת נושאת על גבה דרמה שוות ערך למאבק הקבוצתי שמתגבש בתוך המעברה. היא צריכה לדאוג לאשפוז של אביה פגוע הנפש, לייצר עתיד לעצמה ולאחיה הקטנים. לעבוד ולהשכיל. היא צריכה להשתלט על השפה המקומית. לא רק על העברית כשלעצמה, אלא על שפת הכוח, השינוי, הנוכחות: ללמוד להשפיע על רשויות הרווחה, לבקש עזרה מהסביבה המיידית שלה, לבטא בגלוי משיכה לבחור שהיא מאוהבת בו.

לכאורה, הדמות הביישנית והרגישה הזאת משרתת את צורת הסיפור הפנורמית של בלס ואת השאיפה לתאר דרך מבטים שונים מצב מורכב אחד מבחינה מעמדית וחברתית. בפועל, הרגעים שמוקדשים לה מאותתים על ההזדהות של בלס עם הדמות הסינדרלית הזאת. על הקשר העקרוני בין המאבק הפרטי שלה - למאבק של הספר עצמו להיכתב, להיחלץ, לצאת לתחום הרבים.

'המעברה' הוא לכאורה ספרות מגויסת, שמצהירה על עצמה ככזו. אבל הקריאה בו היום מבהירה שבלס - עם הרקע הקומוניסטי, העיתונאי והאקטיביסטי שלו, בישראל ובעיראק - היה מוכן להעמיד בחזית רעיון שסופרים אחרים אינם מודעים לו, או מנסים לעקוף אותו: כל ספרות היא גם תוצר של מתיחות פוליטית. כל כותב וכותבת משתמשים בבמה הספרותית וממירים את ראיית העולם שלהם למציאות אמנותית.

לבלס היו הישגים מגוונים ואחרים בהמשך הדרך, עם התפתחותו כחוקר וכאיש ספרות. 'המעברה' שב ונדפס ב־2003, כחלק מטרילוגיה בשם 'תל־אביב מזרח'. מי שיחזור אל הספר הזה ימצא שם היום רגע מעניין וחשוב שבו העיניים נפקחות לאחד התהליכים הספרותיים והפוליטיים הבולטים שיעסיקו את החברה הישראלית, 55 שנה לפני שתגלה את אמריקה בסדרות טלוויזיה כמו 'מעברות' או 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'.

עוד 3 ספרים של שמעון בלס

חורף אחרון > 1984

סולו > 1998

בגוף ראשון > 2009