שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פחדים של אמהות גרושות

    כל אמא גרושה יודעת שאם יש משהו יותר מלחיץ מטילים זה ילדים שלא עונים לטלפון. מזל שיש לילדים אפליקציית ריגול בסלולרי וקצת חבל שמדובר גם בריגול נגדי. פעם חשבתי שאני אמא קולית, אבל אני הכי לא

    הילדים ישנו אצל אבא שלהם כשהטילים התחילו לרדת. שמתי את הנייד על רטט ליד הכרית, כמו שאני עושה תמיד כשהם לא אצלי, השארתי תריסים פתוחים בשביל להרגיש משב רוח מלא אבק תמ"א, ונרדמתי כל כך חזק שלא שמעתי את האזעקה.

     

    כשהתעוררתי חיכו לי הודעות ממטופלות שהן לא מגיעות "בגלל המצב". לא ידעתי מה קרה, אבל הבנתי שאני צריכה להדליק טלוויזיה. לאור המצב התקשרתי לילדים אבל הם לא ענו. סימסתי, והם לא הגיבו.

     

    כל אמא גרושה יודעת שאם יש משהו יותר מלחיץ מטילים זה ילדים שלא עונים לטלפון. נלחצתי טיל. יכולתי להתקשר לבעלשעבר, אבל בטלוויזיה אמרו שאף אחד לא נפגע ואפליקציית הריגול בסלולרי הראתה שהם כנראה ישנים עדיין.

     

    ניידים (צילום: shutterstock)
    בודקת איפה הילדים(צילום: shutterstock)

     

    כן, יש לנו אפליקציית ריגול, וכן, אני משתמשת בה לפחות פעם ביום. הם מודעים לקיומה וכשהם ניסו פעם להסיר אותה, מישהי התחרפנה ואיימה לקחת להם את הטלפונים, לנשל אותם מהירושה, לעקוב אחריהם באמת ולעשות להם בושות באופן כללי. זה עבד. למעשה, זה פועל גם הפוך. כשאני מחוץ לבית הם עושים ריגול נגדי ובודקים באפליקציה כמה זמן הבית יעמוד ריק לרשותם.

     

    העובדה שלא הייתה לי סיבה לדאגה לא מנעה ממני לשגר להם הודעות וואצאפ בזו אחר זו, שזה כמו לדבר לעצמי ולשכנע אחרים שאני לא משוגעת. בימים רגילים אני דווקא אמא די משחררת, קולית, לא עושה עניין. אני נותנת להם להסתובב עם החברים שלהם, לא מתקרצצת, וכשאני שואלת את הבן לאן הוא הולך והוא עונה "נועם", אני עושה את עצמי שיש לי מושג מי זה, ואומרת, ביי חמודי שמור על קשר.

     

    לדעתי אין נועם. רוב הזמן אני לא יודעת איפה הבן שלי נמצא. הוא אומר "בצופים", או "שכחת שיש לנו מסע לצפון נחל חדקרן?", ובאמת שאין לי מושג, כי כל יום יש לו משהו. הלו"ז שלו צפוף כמו המעריצות של תמיר סטיינמן בעוטף עזה. לגבי הבת, יש לי קצת יותר מושג, מפני שהיא מגיעה מדי פעם לבדוק אם הנעליים שלה בבית (היא לא מוצאת אותן אצל אבא). בימים האחרונים אני רואה אותה לדקות ספורות והיא טוענת שקנתה לעצמה מכונית, אלא שלא ראיתי אותה במו עיניי והיא גם לא העלתה תמונות לאינסטגרם, שזה כבר ממש מוזר.

     

    לנצח נדאג לילדים

    כשהם היו קטנים, ובכלל הייתי נשואה, זה היה הרבה יותר קל. ידעתי עם מי הם הולכים, לאן ומתי הם חוזרים. אם הם חזרו מאוחר מדי הם קיבלו עונש להישאר בבית וכך השגתי שליטה מלאה. כשהתגרשתי הם בדקו את הקצוות, עשו אצל אבא שלהם מה שעשו ולי לא היתה מילה. בלילות שהיו אצלי רבו איתי ש"אבא מרשה". בן לילה הפכתי לאמא רעה, זאת שלא נותנת, מאפשרת, משחררת. הכרחתי אותם לחזור בשעות שנראו לי סבירות (ולהם מוקדמות מדי), אבל לא היתה לי ברירה: המחשבה שהם מסתובבים בחוץ ואני לא יודעת איפה ומה קורה איתם, היתה בלתי נסבלת מבחינתי.

     

    אני חושבת עכשיו על האימהות בדרום, שמפחדות להתקלח ולהשאיר את הילד לב בסלון, שלא מרשות לו לעזוב את טווח ראייתן, ולבי יוצא אליהן. אני חושבת על האמהות הגרושות שנטרפות מדאגה כשהילד לא תחת כנפיהן וכמה חוסר אונים טמון בדבר הזה. אני גם חושבת על האבות שליבם מתכרסם בחרדה.

     

    אנחנו מביאים לעולם ילדים ורוצים בשבילם את הכי טוב שאפשר. אנחנו עוטפים אותם באהבה, בחיבוקים, ברוך אינסופי, מתפללים לשלומם, מקווים שיהיו להם חברים טובים, מורים טובים, ציונים טובים, ושלא ישברו להם את הלב.

     

    מתישהו הלב שלהם יישבר, ולא נוכל לעשות כלום חוץ מלהרעיף עליהם אהבה. את חבל הטבור מחליף כעת חוט בלתי נראה שמקשר בינינו לנצח ואני אמשיך לאחוז בחוט הזה ככל יכולתי. אני אאחוז בו בחיוך, בעדינות, בלי שהם ירגישו שקשה לי, בלי שהם ירגישו שאני דואגת בכל פעם שהם אצל "נועם".

     

    אמרתי שאני אמא קולית.

    אולי קצת שיקרתי ואני הכי לא.

    מה לעשות, אני אמא.

    סופ"ש רגוע,

     

    גאיה קורן

    מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה , מנחת ההרצאה "לעשות מהלימון לימונצ'לו", מוצ"ש 23.11 טוקהאוס תל אביב. עיתונאית בידיעות אחרונות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים