מלאכים קטנים

מאיפה צצו הילדים // אנדרס בארבה - מספרדית: ליה נירגד - כתר - 189 עמודים

בשיאה של הפרשה שנמצאת בלב הרומן, המספר קורא לבתו החורגת את 'הנסיך הקטן' ומגלה שספר הילדים האלמותי של אנטואן דה־סנט אכזיפרי מעורר בו דחייה. "פתאום הבנתי שמדובר בטקסט זדוני בתכלית, זאב בשלוש שכבות של כבש". אי־הנוחות מתעוררת מיד במפגש של הנסיך עם השועל, שאומר לו, "בשבילי אתה ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים, אבל אם תביית אותי, נהיה זקוקים זה לזה". כמה עמודים אחר כך, הנסיך מוכיח שלמד היטב את הלקח, כשהוא עומד מול שדה שושנים ומכריז: "אינכן דומות כלל לשושנה שלי, אתן לא כלום, עדיין, איש לא ביית אתכן".

התמימות שמיוחסת לנסיך הקטן הופכת, לשיטתו של המספר, לציניות הרסנית כשהוא נדרש ל־32 הילדים המזוהמים וחסרי השם שמופיעים יום אחד בסן־קריסטובל - עיר מהבילה השוכנת בגבול הג'ונגל של צפון־מזרח ארגנטינה, שאליה עקר עם משפחתו כדי לשמש כפקיד בלשכת הרווחה. "ממש כמו הנסיך הקטן, גם אנחנו חשבנו שהאהבה הפרטית שלנו לילדים שלנו משנה אותם", הוא מודה. בניגוד לילדים הפרטיים, הילדים האלמונים שהשתלטו על רחובות העיר היו "'דומים לעוד מאה אלף ילדים אחרים', ילדים שלא היינו זקוקים להם. שלא היו זקוקים לנו. ואותם, כמובן, היה צורך לביית".

הילדים האלה, והתהייה מאיפה הופיעו פתאום, עומדים במרכז ספרו של אנדרס בארבה, שנבחר לפני שנתיים לסופר הכותב בספרדית המבטיח ביותר של המגזין 'גרנטה'. זו לא מחמאה מוגזמת. 'מאיפה צצו הילדים' הוא רומן מרשים שמבקש לאתגר תפיסות מקובלות על ילדים ועל מושג הילדות עצמו. הוא מפרק את האמונה הנאיבית שבעזרת סבלנות, אהבה ללא תנאי ומינון מדויק של ריטלין אפשר לתקן - או "לביית" - את הילד הבעייתי ביותר. מצד אחד, ברור שהילדים האלה - ילידים אינדיאנים חסרי משפחה שמקבצים נדבות כדי להשיג מעט אוכל - הם קורבנות של סיטואציה חברתית שאין להם שליטה עליה. מצד שני, הוא מעמיס עליהם תפקיד ששמור בדרך כלל לפושעים מועדים: יצורים פרועים, לא צפויים, חסרי אינסטינקט מוסרי שמעמידים בסכנה את הסדר החברתי עצמו.

זה חומר שמתאים לסרטי אימה, ו'מאיפה צצו הילדים' יוצר לרגעים את התחושה שלפחות ברמת העלילה הפתרון יגיע מעולם המתים המהלכים, או איזה טירוף על־טבעי בסגנון סטיבן קינג. בארבה מפלרטט באופן מודע עם הפיתוי להפקיע את הסיפור מהעולם האמיתי (גם אם העולם האמיתי כאן הוא עיר נידחת שהג'ונגל מאיים לבלוע אותה), אל עולם הפנטזיה, ומתכתב עם קלישאות הריאליזם הפנטסטי שמזוהות עם ספרות דרום אמריקאית: לא רק מוצאם של הילדים לא ברור, הם גם דוברים שפה שמובנת רק להם, ויש להם מין יכולת להופיע פתאום כאילו בכוח המחשבה. הם גם מסוגלים ליצור איזה קשר לא ברור, כמעט טלפתי, עם הילדים הנורמלים, המבויתים, של העיירה; אפילו גורמים לחלקם לנטוש את משפחותיהם ולהצטרף אליהם. כדי לנטרל את האפקט הפנטסטי, בארבה מעגן את הסיפור בשלל פרטים שאמורים להעמיק את הוודאות שלו: כתבות בעיתונים על הפרשה, סרט דוקומנטרי שנעשה עליה, צילומים ממצלמות אבטחה, ציטוטים של פסיכולוגים ומומחי חינוך או פרוטוקולים מישיבות של מחלקת הרווחה העירונית.

בהדרגה, האיום שמסיבים הילדים הופך מוחשי יותר ויותר. קיבוץ הנדבות האגרסיבי הופך למעשי ונדליזם ולחטיפת ארנקים מקשישות, ואלה מתגלגלים להתקפה רצחנית בסופרמרקט מקומי שמסתיימת בהרוגים ופצועים. ההתקפה הזאת, שנגמרת באותה מהירות לא מוסברת שבה החלה, גורמת לאחראים בעירייה וברשויות החוק להבין שהגיע הרגע לעשות משהו נחוש כדי להרחיק סופית את הסכנה. "מעל לכל ריחפה תחושה קשה יותר מספירת הקורבנות, ודאית ומוחשית לאין שיעור, הידיעה הוודאית שכל זה לא היה אלא צעד ראשון בתהליך בלתי הפיך".

הסימפטום המובהק של התהליך הזה הוא העובדה שתושבי העיירה מתחילים להסתכל על הילדים שלהם עצמם - אלה שהיו קודם תמונת ראי של הילדים האלימים - כעל אויבים. אהבה הורית מתחלפת בפחד, ובארבה לא מחמיץ את ההזדמנות לתהות אם אי פעם היה הבדל אמיתי בין השניים. ככל שהספר מתקדם לקראת סופו, הוא גולש למחוזות של פסיכולוגיית מעמקים - הילדים מתגוררים, כך מתברר, בתוך מערכת מסועפת של תעלות ביוב שנמצאת מתחת לרחובות ולבתים ולכיכרות - וחלום הבלהות שאיים על שלום התושבים הוא גם השתוללות פרועה של תת־מודע קולקטיבי שנמאס לו להיות כלוא.

לבארבה יש כישרון יוצא דופן לנסח משפטים מבריקים. הנה אחד שמסכם את הספר כולו, וגם חותר תחתיו: "לפעמים נדמה לך שכדי לרדת אל תהומות נפש האדם נחוצה צוללת רבת עוצמה - ובסוף אתה מוצא את עצמך בחליפת צלילה, מנסה לשקוע באמבטיה ביתית". •