שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הכלב עושה לי רגש טוב בלב"

    מתבגרים וצעירים על הספקטרום האוטיסטי המתגוררים בהוסטל "הבית ביינוב" של ארגון "אלאור" מגיעים מדי יום לפעילויות עם כלבים טיפוליים בכלבייה באזור השרון. "אנחנו חווים תהליך מדהים ביחד", אומרת המדריכה דקלה צבעוני ומספרת כי החיבור עם הכלבים "מעצים את המשתתפים בדברים הכי קטנים"

    צילום ועריכה: ארז ארליכמן

    צילום ועריכה: ארז ארליכמן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    שעת בוקר במושב בשרון. בחצר גדולה יושבת חבורת צעירים על מחצלת מתחת לעץ גדול ושרה בקול. 
     
    "להבריש את הכלבלב, להבריש את הכלבלב, מהראש עד הזנב. מסרקים את הכלבים, מסרקים את הכלבים, פשוט כי זה נעים", הם שרים.
     
    דיירי ההוסטל "הבית ביינוב" של ארגון "אלאור" מגיעים מדי יום לפעילויות בכלביית "בוני ויוני - מחברים בין אנשים לכלבים". לצידם, הכלבות לני ומיקה יחד עם הכלב טימי שזוכים לליטופים, סירוקי פרווה מפנקים וחטיפים.  
     
      (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

     

    "זה עושה לי רגש טוב בלב"

    דקלה צבעוני, רכזת ההדרכה בכלבייה מדריכה את המשתתפים בקבוצת "בוני ויוני" ולצידה נעמה צ'רבינסקי מ"אלאור". "המשתתפים שמגיעים אלינו הם על הרצף האוטיסטי ומדי יום יש להם כאן מגוון רחב של פעילויות, ביניהן גם פעילות עם כלבים. בכל יום אני פוגשת קבוצה אחרת ברמות תפקוד שונות", היא מסבירה.

     

    במפגש הפתוח בחוץ, חוזרים הפעם על מיומנויות אילוף. "זוכרים שלמדנו איך להושיב את מיקה ולני? ואיך לעשות איתם ארצה? אז היום כל אחד בתורו יוכל להושיב את הכלב", מבשרת דקלה לנוכחים.

     

    סמיון פוגזון, בן 23, מספר כי במפגשים עם הכלבים אחד הדברים המועדפים עליו הוא הסירוק. "אני אוהב אותם ואני אוהב לסרק אותם. אני יכול לסרק אותם 20 פעמים וזה עושה לי רגש טוב בלב. אפשר לטייל איתם, לרוץ איתם ואני יכול לרוץ מהר מאוד".

     

    סמיון עומד ליד דקלה ובתנועת יד מסמן ללני לשבת במקום ומוסיף בקשה בקול. "לני, שבי בבקשה", היא מצייתת. הוא מעניק לה חטיף שקיבל מדיקלה שנשאב במהירות על ידי הכלבה והוא זוכה למחיאות כפיים מכל הקבוצה. חבריו דור, אייל, שי, גיא ומיכל מצטרפים כל אחד בתורו כדי לתרגל וזוכים אף הם למחיאות כפיים ומחמאות מצד הצוות וחבריהם.

     

      (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)
     

    "הכלב נמצא שם עבורם"

    "הכלבים נותנים למשתתפים מענה מאוד נרחב. אנחנו עובדים איתם על מוטוריקה, בין אם זה בהברשה, תפיסה והקפדה על הברשה מלמעלה עד למטה, מתן פקודות לכלב והכל עם הידיים והקול, אך גם עובדים איתם הרבה במישור הרגשי שהוא מעל הכל", מסבירה דקלה.
     
    "הרבה פעמים אנחנו יכולים לראות מקרים של התפרצויות של חלק מהדיירים או לפני התפרצויות, אז הכלב פשוט נמצא שם עבורם, והם מלטפים אותו או מברישים אותו. עצם הפעולה עצמה מאוד מרגיעה אותם ולפעמים מונעת התפרצות או מצליחה למזער אותה".
     

    במפגש הנוסף, מתנסה החבורה בסירוק פרוות הכלבים עם מברשת, ליטוף או האכלה עם חטיף. חלק מהמשתתפים הם לקויי שמיעה, כך שהתקשורת עם הכלבים שאומנו לכך במיוחד, נעשית באמצעות תנועות יד, ללא קול.

     

      (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

     

    "חווים תהליך מיוחד ביחד"

    דקלה משחזרת כי הימים הראשונים בעבודתה עם אוכלוסיה על הרצף האוטיסטי לא היו פשוטים. "התאהבתי בהם, אך המפגש הראשון היה טראומתי. קשה להם מאוד עם שינויים ופרצופים חדשים, וכל דבר הכי קטן ששונה מהנורמה ומההרגלים הקבועים, יכול לערער אותם", היא מסבירה.

     

    "היום הראשון שלי לווה בהתפרצויות מאוד קשות ואחרי יומיים שסיימתי אותם עם דמעות, חל מהפך כי הבנתי קודם כל, מול מי אני עומדת ואיך צריך להתנהג מולם. הכי חשוב לדעת שהם לא שופטים אותך וברגע ששחררתי את הנושא הזה, של איך אני מצטיירת מולם, איך להיות ומה לעשות, הכל התחיל לזרום. אחרי תהליך הסתגלות שלי אליהם ושלהם אליי, אנחנו חווים תהליך מדהים ביחד".

     

    גם טומי, הכלב איתו עובדת דיקלה היה זקוק להסתגלות לעבודה החדשה. "יש הרבה מקרים שהם קולניים ועלולים לפעמים להיראות מאיימים ובהתחלה הוא היה נכנס לפאניקה מכל הרמת קול, אז היום הוא כבר שוכב רגוע והכל בסדר מבחינתו", אומרת דקלה. 

      (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

     

    מחפשים את המגע עם הכלב

    לדבריה, במסגרת המפגש עם הכלבים, משתתפים רבים שסבלו מפחדים מכלבים, החלו להיקשר אליהם ולבקש את חברת הכלבים. "זה לא בא להם בצורה טבעית ואם בהתחלה, אחת המשתתפות ברגע שהיינו נכנסים לכיתה, הייתה בורחת לקצה השני. היום היא מברישה את הכלבים ומאכילה אותם", היא מגלה.

     

    "יש כאלה שלא היו מוכנים להאכיל את הכלב מהיד שלהם והיום זו פעולה שזורמת להם יותר ויש את החבר'ה שמראש באים ויוזמים את המגע איתו, אוהבים לשבת לידו, להירגע ולהישען עליו. זה חיבור יפה ביניהם".  


      (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

     

    בסיום הפעילות בחוץ, הם נכנסים פנימה למתחם המקורה, שם מצטרפים אליהם דיירים נוספים מקבוצות אחרות לפעילות יצירה, אומנות ומשחק. חלק מהמשתתפים בוחרים באולם הספורט.

     

    הכלבים מגיעים יחד עם המטפלים ועד שמתחילה הפעילות, הם נחים בפנסיון במתחם. "הכלבים עובדים כשלוש שעות במצטבר איתנו בקבוצות ויש להם הפסקות מסודרות. כלב שלא רוצה לעבוד, זה מבחינתי שווה לכך שאותו דייר לא רוצה לקחת חלק בפעילות. אני אנסה למשוך אותו ולגרום אותו להשתתף, אבל לא אכריח אותו. הכלבים מצטרפים אלינו גם מבלי שהם צריכים 'לעבוד', הם נמצאים שם ומי שרוצה את קירבתם והם מסכימים, זו בחירה שלו", היא מדגישה.


      (צילום: ארז ארליכמן)
    (צילום: ארז ארליכמן)

     

    "לחוות הצלחות"

    לדבריה, לכל כלב יש את התכונות המיוחדות שלו שמתאימות לפעילויות השונות. "טומי הוא כלב שמתאים לפעילות רגשית. הוא אוהב להיות ליד הדיירים, להיצמד אליהם, שיימרחו עליו, ילטפו אותו ולני לעומתו, אוהבת יותר למלא פקודות, לתפוס כדורים ולקפוץ בחישוקים", היא מסכמת.

     

    "העבודה היא לא פשוטה, אבל יש ניצוץ ודלק שמניע אותי ואני אוהבת את מה שאני עושה. בכלבנות טיפולית אנחנו דואגים שהמשתתפים יחוו וירגישו את ההצלחות, גם בדברים הכי קטנים. זה מעצים אותם ורואים את זה".  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים