כך צריכה מדינת ישראל להתמודד עם משבר האקלים

מחר (יום א') תתקיים בתל אביב ועידת האקלים הישראלית ה-4. הועידה, שמאורגנת על ידי קואליציית האקלים הישראלית, מתכנסת החל משנת 2016, כשנה לאחר חתימת הסכם האקלים בפריז, ובסמוך לוועידת האקלים של האו"ם - שתיפתח במדריד בתחילת דצמבר. מטרת הכינוס להעלות את נושא משבר האקלים לשיח הציבורי, ולדרוש ממקבלי ההחלטות לאמץ יעדים שאפתניים ותוכניות מפורטות ומתוקצבות להפחתת פליטות גזי חממה-מיטיגציה, ולהיערכות לשינויי האקלים-אדפטציה.

השנה יש לוועידה חשיבות כפולה ומכופלת. ראשית, לאחרונה הציבור בישראל נחשף יותר ויותר לנושא משבר האקלים, על ההשלכות המקומיות והגלובלית שלו, והשיח התקשורתי בתחום עלה מדרגה, בכמות ובאיכות. כמו כן, יותר ויותר אנשים השתתפו בהפגנות שונות, כחלק מגל המחאה העולמי, והחלו לפעול במסגרות כאלה ואחרות, החל מהקבוצות של המרד בהכחדה ועד לקבוצת הורים למען אקלים. לכל אלה מצטרפים גם מאבקים נגד אסדות הגז ונגד הקמת תחנות כוח מונעות גז. אך מעל לכל, עד סוף שנת 2020, מדינת ישראל, כמו כל המדינות החתומות על הסכם פריז, צריכה להציג אסטרטגיה לאומית למעבר לכלכלה דלת פחמן, וזה הזמן להניע את המדינה קדימה, ולהשפיע על מה שיהיה כאן בעוד 30 שנה.

ועידת האקלים הרביעית תעסוק במגוון נושאים הקשורים במשבר האקלים, ממשק האנרגיה, דרך סוגיות של מזון, בריאות הציבור ומגוון ביולוגי, ועד לנושאים של עירוניות, תקשורת והתארגנות ציבורית. הדיונים יכנסו את מיטב המומחים והפעילים בתחום, יחד עם נבחרי ציבור ופקידי ציבור בשלטון המקומי והלאומי. אבל, מעבר לתכונה הרבה והחשיבות בשיח ובחשיפה, חייבים לומר, המטרה העיקרית של הוועידה צריכה להיות לא רק לדרוש מממשלת ישראל להציב יעדים שאפתניים להפחתת פליטות, אלא גם להציע למדינה תוכנית פעולה ברורה וישימה ולסייע לה בהיבט המדעי-טכנולוגי.

אין דרך לומר זאת אחרת, אבל מאבק בהתחממות הגלובלית ובהכחדת המינים משמעו הפסקת השימוש בדלקים מאובנים: פחם, פצלי שמן, נפט וגז טבעי. נכון, מדובר בתהליך, והגז הטבעי שנמצא לחופי המדינה הוא בהחלט שלב ביניים במעבר מפחם לאנרגיות מתחדשות, אבל אסור למדינת ישראל להתמכר לגז הטבעי, ובעיקר אסור לה לשכוח שגם שמש יש לנו בשפע, וגם היא טבעית.

ומה עם פתרון אגירת האנרגיה?

השבוע הצהיר שר האנרגיה, חה"כ ד"ר יובל שטייניץ, על שינוי היעדים לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות לשנת 2030, ועל הכוונה לעלות מ-17% ל-30%, יעדים שהמשרד להגנת הסביבה הציע כבר ב-2015. היעד החדש נבחר בקפידה, והוא הגבול העליון שרשת החשמל המקומית יכולה להכיל מבלי לעבור לאגירת אנרגיה.

מגדל תחנת הכוח הסולארית באשלים. שמש יש בשפע(צילום: חיים הורנשטיין)

מיד אחר כך התריעו בפני השר מעל ל-100 מדענים בישראל, בהם שני חתני פרס נובל, שהיעדים עדיין נמוכים, ושלאור היתרונות הכלכליים, האנרגטיים, והסביבתיים יש לעבור לשימוש מסיבי באנרגיות מתחדשות, במקום להקים תחנות כוח מונעות גז. במקביל, המשרד להגנת הסביבה הצהיר כי בכוונתו לקדם חוק שינוי אקלים, ולהציב יעדי הפחתה והתייעלות אנרגטית גבוהים יותר לשנת 2030, למרות ואולי בגלל שלא הצליחו לעמוד עד כה ביעדים שהציבה המדינה בתחום.

אבל, וזה אבל גדול, משום מה המדינה עדיין לא מאמינה באגירת אנרגיה, למרות שהטכנולוגיה ישימה ומתפתחת בקצב מהיר, וזה עוד לפני שאנחנו מתייחסים ליישום שמזדחל ולהיעדר תקציבים ייעודיים.

צעד נוסף והכרחי הוא הכנת תוכנית לקידום כלכלה דלת פחמן ואפילו מאופסת פחמן. בימים אלה עוסקת המדינה בגיבוש חזון לקראת כלכלה דלת פליטות ומשגשגת בשנת 2050, חזון שעוסק בנושאי תחבורה, אנרגיה, מבנים ועירוניות, תעשייה, מסחר ופסולת, והיעד הראשוני שלו הוא הפחתת הזיהום.

אבל, כן, שוב אבל, במקביל המדינה גם מנפיקה זיכיונות לחיפוש שדות גז ונפט בים וביבשה, מאפשרת הקמת תחנות כוח מונעות גז חדשות, ומניחה תשתיות לחימום ובישול בגז טבעי בבתים. השם של התוכנית הלאומית, כלכלה דלת פליטות ולא כלכלה דלת פחמן, לא רק מבלבל, אלא בעיקר מעיד על הכיוון של שיח האקלימי של המדינה. אמנם יש חשיבות עליונה להפחתת זיהום האוויר, והמעבר לאנרגיות מתחדשות או לכלי תחבורה חשמליים מוביל לצד הפחתת פליטות גזי החממה גם להפחתת זיהום האוויר, אבל צריך להבחין בין פליטות גזי חממה, שגורמות למשבר האקלים, לבין פליטות מזהמי אוויר.

בהתאם, בעוד שהשימוש בגז טבעי במקום בפחם בתחנות הכוח מפחית את הזיהום ואת פליטות הפחמן הדו חמצני, שהוא גז חממה, הפקת הגז והשינוע שלו, ועל אחת כמה כמה פרישת תשתית הולכה בכל הארץ, יובילו לדליפות ולפליטות של גז טבעי, שהוא בעצמו גז חממה אגרסיבי יותר מפחמן דו חמצני. לעומת זאת, מעבר לאנרגיה סולארית אינו כרוך בפליטות גזי חממה או בפליטות מזהמי אוויר, אם כי גם כאן יש היבטים סביבתיים אחרים.

ומה עם תחבורה ציבורית?

חלק ממשק האנרגיה הוא מגזר התחבורה, שאחראי לכ-15%מפליטות גזי החממה בישראל ולמרבית זיהום האוויר בערים. משרד האנרגיה הצהיר כי בשנת 2030 יתחיל המעבר לתחבורה מונעת חשמל, שמסיתה את הזיהום מגובה הכביש ומרכזי הערים לתחנות הכוח, אך לא שם דגש על מעבר לתחבורה ציבורית.

"נתיב פלוס" בכביש החוף(צילום: שמוליק דודפור)

לפי נתוני הלמ"ס התוצר המקומי הגולמי של ישראל, שהוא מדד לצמיחה הכלכלית, עלה ברבעון השלישי של 2019 ב-4.1%. ומה המרכיב הסודי של צמיחה זו? רכישת כלי רכב, שרשמה עלייה של 170%. ותודו, שבמדינה שתקועה בפקק, יש משהו לא הגיוני בלקנות רכב. אבל אזרחי ישראל מכורים לרכב הפרטי, ומדינת ישראל היא הספקית העיקרית של ה"סם" הזה: בתכנון לקוי ומוטה רכב פרטי, במרדף אחר מיסים על כלי רכב ועל דלק, ובעובדה שאין תחבורה ציבורית בסופ"ש.

אמנם לאחרונה יש ניצנים ראשונים של שינוי בכל אחד מהתחומים הללו, אבל יש לנו פער עצום להדביק.

ומה עם היערכות לשינוי האקלים?

לצד כל הפעולות ההכרחיות להפחתת פליטות גזי חממה ומניעת ההתחממות הגלובלית, יש גם חשיבות להיערך לשינויי האקלים. בשנת 2018 אימצה הממשלה תוכנית להיערכות לשינויי אקלים, שעיקרה צמצום הפגיעות בנפש, ברכוש ובמערכות הטבעיות, כמו גם בניית חוסן כלכלי והקמת בסיס ידע מדעי לצורך קבלת החלטות, אך יישום התוכנית טרם החל.

פרופ' עדי וולפסון(צילום: דורית תבור)

העלייה המתמדת בטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ לצד תופעות של שינוי אקלים: המסת קרחונים, הצפות, גשמים עזים, מפולות בוץ, שרבים ובצורות, הן עובדה ממשית ומוחשית. גם ההבנה, ואפילו ההכרה, כי תופעות אלו מואצות על ידי בני האדם, כבר חלחלה. עם זאת, תחזיות המדענים והפאנלים הבינלאומיים שעוסקים בנושא לאורך השנים, מציגות נתונים מדאיגים וקובעות כי נותר לנו חלון של כעשור לפעול ולשנות.

הדחיפות המירבית הזו, גרמה לאחרונה ליותר ויותר אנשים בעולם כולו להבין שצריך לקחת אחריות אישית, אך גם לצאת לרחובות ולדרוש מהמנהיגים לשנות כיוון, להכריז על מצב חירום אקלימי ולפעול. מדינות שונות בעולם החלו להתקדם ביישום המחויבות להפחתת פליטות גזי חממה ולעבר חזון של כלכלה מאופסת פחמן, כל אלה תוך מעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיות מתחדשות. מדינת ישראל לא יכולה להישאר בשלב הביניים ולשים את כל עתידה האנרגטי והסביבתי בידי הגז הטבעי. אחת המשימות של המדענים המקומיים ושל ארגוני הסביבה המקומיים היא לשכנע את המדינה שאגירת חשמל ותחבורה ציבורית הם לא רק כורח המציאות אלא גם פני העתיד.