אף על פי שאני נמנית עם אלה שמקריבים קורבנות כלכליים להבימה — גם אני, כמו רבים אחרים ששיחקו ומשחקים בתיאטרון, לא קיבלתי לצערי משכורות — קשה לי לחשוב על האפשרות שלא אבוא לשחק שם.
שחקנים הם האחרונים שיכולים למרוד ולוותר על הבמה. הבמה היא החיים שלהם, הדנ"א. אני מאוד אוהבת את תיאטרון הבימה, ואני מופתעת לטובה מהתגובות האכפתיות ברחוב למה שקורה בתיאטרון. אני שמחה מאוד שיימצא עכשיו פתרון למצב הקשה שבו נתון התיאטרון.
אודליה פרידמן מנהלת את התיאטרון יותר מעשר שנים. בכל אותן שנים היא עמדה במאבק אבוד מראש, לפעמים חסר סיכוי, מול הגירעון הגדול. החובות הענקיים של הבימה לא באמת מאפשרים לתפקד, אז מתעסקים בלכבות שריפות, בלשים פלסטרים. לוקחים מפה, לוקחים משם, נותנים לזה, ולאחר לא נותנים. חבל, כי תיאטרון הרי אמור להיות מסובסד מעצם טבעו על ידי המדינה, וזה לא באמת קרה. בטח לא אצלנו.
כל מה שקיבלנו אף פעם לא הספיק לפתרון הבעיות, והמשקולת הענקית של החובות רק הלכה והכבידה, הלכה ומוטטה את התיאטרון. המצב הכלכלי מנוגד להצלחת ההצגות אצל הקהל שלנו. הקהל ממלא את האולמות עד אפס מקום כמעט כל ערב. שתי ההצגות האחרונות שאני משחקת בהן, "סימני דרך" ו"גבעת חלפון אינה עונה", הן שלאגרים היסטריים, אבל זה לא מספיק כדי להציל את הבימה.
התקווה הגדולה שלי היא שאחת ולתמיד תיאטרון הבימה יקבל מענק ראוי שאיתו נוכל לצאת לדרך חדשה, שמכבדת את ההיסטוריה המפוארת של המוסד החשוב הזה, ושלנו — השחקנים והעובדים.
